אופטימית יקירה,

קודם כל הורדתי את הסימן שאלה כעצתך
שנית, אני כל כך מסכימה איתך בקשר למלחמה הזו בין 2 הקולות- וכשזה קורה הרע מנצח.
הבעיה איתי היא שהצד הבריא שלי כל כך חזק, כל כך מלא באגו, כל כך חושב שהוא יודע הכל
וכשאני מרגישה טוב אני לא מוכנה להכיר בחולי, שזה חלק ממני.
מעבר לכך לא קיים הבנאדם שאי פעם איפשרתי לעצמי להיות "חסרת מגננות" לגמריי אל מולו.
לכן גם לא פונה לאף אחד כאשר במלחמה בין 2 הקולות, מאפשרת לעצמי קירבה והכרה רק כאשר חזקה בריאה חיונית ועוצמתית
לכן גם אף 1 אף פעם לא עזר לי להימנע מהתקף.
תמיד ברגע הקרב נראה לי שעדיף שאקח את העניינים לשליטה- אוכל אוכל ואוכל עד שאהיה חייבת להקיא ואז הכל יחזור לקדמותו.
לא מבינה למה בפעם ה10000 עוד לא הפנמתי שזה לא נכון.

לא סתם רק אחרי התקפי אכילה מטורפים שהבטן מפוצצת ולא יכולה לנשום - מרגישה.
אהבה להורים. צורך בקירבה, בתמיכה, יתר הזמן אני כמו הכל יכול על אוטומט שהיה מעדיף לחיות את החיים האלה כמו הרבה מהבנות המקסימות כאן בלי קיום האוכל- שכדי לקבל אנרגיה היינו צריכים לחבר אותנו לתקע חשמלי...
שהרגש, כמו הצורך לא יודע לקבל הכרה בחיי.
יש לי לא מעט מחזרים אך בכלל לא רוצה להיות במערכת יחסים, להיפתח, להיחשף, להזדקק.

קרן אור את מקסימה אולי תגידי לי איך לקרב ? ואת מי? כי כפי שאמרתי הצד הבריא היומרני שלי לא מאפשר... או אולי זה בכלל הצד החולה מאוד הפחדני שלי?
אני כבר התבלבתי

אני אגיד לך את מה שאני אומרת לעצמי לא מעט בתקופה האחרונה-המחלה שלנו כ"כ מפחדת על קיומה,כ"כ מפחדת לתת לאנשים להתקרב כדי שתוכל להמשיך להזין את עצמה בקול החולה,כדי שיהיה לנו תירוץ להיות לבד ונוכל ל"השקיע" את כל כולנו בהרס עצמי...התבנית הזאת מוכרת לי כ"כ.ואפילו היום היא דורשת את ההכרה שלה.כפי שאת יודעת אני חולה בגידול היום,וכ"כ קשה לי לתת לאנשים לעזור לי ,להבין שאני חולה וחלשה וזקוקה לעזרה,זה לא נובע ממקום של כוח,להיפך.זה נובע ממקום שלי,חלש מאוד,שמחפש להישאר בשליטה מדומה ולמה??כי החיים שלי וחוויות הילדות המוקדמות שלי(וכן,אצל רובנו זה קשור להורים ) לימדו אותי שאין שם אף אחד,ושאם אתן למישהו להתקרב ואחשף לפניו הוא בטוח לא יעמוד בזה ויעלם,ואנחנו לא נעמוד בפני חווית דחייה נוספת,אז אנחנו מראש משמרות את התבנית הזאת,מנסות ללא הרף לשחק אותה בשליטה וחזקות,והאמת היא שעם הזמן אנחנו רק נחלשות יותר ויותר,כי הפחד הזה והכאב על שכשזעקנו פעם לעזרה וביקשנו לא היה שם אף אחד,הוא כמעט בלתי נסבל.
יקרה,הניחי את האגו בצד ואת הפחדים והשירי מבט למישהו שאת סומכת עליו.אל תחפשי מישהו שקל לך איתו,להיפך,האנשים שהכי קשה לנו איתם,אלו ששמים לנו מראה מול הפנים שם צריך להשאר,כי משם יגיע תהליך הריפוי והתיקון שאנחנו צריכות.אל תסגרי את עצמך בפני אנשים שבאמת רוצים להיות שם אם רק תתני להם.כי המקום הזה רק מוביל אותנו לתחושת בדידות עמוקה יותר ובטווח הרחוק רק גורם לנו לשקוע יותר לתוך ההרס העצמי שלנו,למקום המוכר אך ההרסני.
זה לא קל,אבל הרבה יותר קשה להשאר בהפרעת האכילה.המסכות האלו שצריכות קילוף כבר כואבות מידי ,ובעיקר לנו.
האומץ האמיתי והשליטה האמיתית היא לקבל את התובנות,להשלים איתם ולתת צ'אנס לעצמנו לגלות שהחיים יכולים להיות אחרת.תני לאור ולתובנות האלו לחדור אלייך.אל תהיי עבד לפחדים קדומים שלך.את חכמה השתמשי בזה כמקור כוח אמיתי ולא כחסרון.

שלך,
קרן אור.