מחפשת מוצא,לונה,נטע,תקווה,שירה..

חיממם את ליבי לשמוע שאת מתעניינת במה שקורה אני לא תמיד רגילה לזה אז כל פעם מחדש אני מופתעת ונרגשת מהעניין.
היה לי שבוע ממש עמוס ואז היה לנו שבת כיתתית אצל המחנכת שלי בגינות שומרון היה ממש כיף והילד שלה בן ה-3 היה החבר שלי לשבת, שיחקתי איתו כדורסל ואפילו בהבדלה הוא החזיק לי את היד קיצר מותק!גם ממש הופתעתי מעצמי לטובה שפשוט החלטתי להפסיק להיות אובססיבית מדי או לפחות להשתדל ולהנות מהאוכל במיוחד אחרי השבוע העמוס מדי במבחנים שהיה לי..
סבתא שלי גם נחתה והיא ממש מותק היא יושבת איתנו הרבה שאנחנו אוכלים ואפילו מכינה כל מיני דברים ודווקא העובדה שהיא לא יודעת מקלה על העניים כי היא לא מסתקלת ומודדת אלא פשוט מציעה ומחכה בסבלנות כשאני אוכלת..
אני ממש לא אוהבת את התקופה הזו אבל אני נורא משתדלת לא להלחץ יותר מדי כי זה לא תמיד עוזר...אני מקווה שכל המבחנים בסדר אני עדיין לא יודת כי לא החזירו לנו אותם עדיין אז אני מקווה לטוב למרות שמתי שהמורה לביולוגיה החזירה את העבודות קיבלתי ציון סביר לא משהו.. אני זוכרת שעשיתי את העבודה כמיטב יכולתי ואפילו זכרתי שאכלתי בזמן שעשיתי אותה ככה שהייתי מרוכזת ואז התאכזבתי שזה התוצאה.. אבל המורה הזו באמת היתה קטנונית בהורדות והבנתי שלא חייב להיות קשה בין ההצלחה לאוכל, נכון שעוזר לי שאני מצליחה וששהקעה מוכיחה עצמה אבל העובדה שחוסר ההצלחה מופנת לחוסר אוכל הוא מקום חולה שאני מעדיפה לא להיות בו..
אני לוקחת את העניינים לאט ומקווה לטוב..
תודה על הכל ומקווה ששלומך טוב תקווה

שמחתי לשמוע ממך.נשמע כי ידייך מלאות ובסה"כ את מצליחה לנווט בין כל הקשיים בצורה מוצלחת ונכונה עבורך.
אל תייסרי את עצמך על דברים שלא בידייך.עשי את מה שכן בצורה הכי טובה שאת יכולה למען עצמך.
לפעמים זה מסתדר כפי שרצינו ולפעמים פחות.אבל אלו החיים,יקירה.שלמות היא לקבל את המגבלות ולדעת שעשינו את כל שניתן במסגרת שלהם.

כל הכבוד ,יקירה!
קרן אור.

איזה באסה..אני לא מצליחה לשלוח לך שירן הודעות..זה פשוט לא נישלח..יש לך מסנג'ר?

זה שולח רק הודעות קצרות..וכשאני כותבת הרבה..זה פשוט לא נשלח:\מה עוד אפשר לעשות כדי שארצליח לענות לך?

הי,
אני מתנצלת, נעלמתי להמון זמן ואין לכן מושג כמה שאתן חסרות לי...
אני עוברת תקופה ממש קשה. אני מתחתנת החודש ואני לחוצה, זה טבעי, אבל משפיע. במקביל אני נכנסת לתקופה עמוסה של מבחנים ונוצר מצב שאני עובדת כל בוקר וחוזרת ללמוד עד שאני נכנסת לישון. אין לי זמן לעצמי ואני מרגישה שכאילו אין לי אוויר לנשימה.
לפני שלושה שבועות הייתי מאושפזת. עשיתי טעויות שהגיעו באופן טבעי, אבל הן קרו.
לדעתי כבר חודש, אולי אפילו קצת יותר, לא נכנסתי לפה ואני רוצה לספר לכן שאפילו אני מופתעת.. התחלתי לאכול קצת יותר, הטיפול במרפאה היה טוב יותר וזורם בצורה טובה יותר והיה נדמה לי שהדברים מתחילים להשתפר.. למדתי, עבדתי והרגשתי שהגיעו אלי כוחות חדשים וחזקים.. כאלה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
במרפאה אמרו לי שהתמוטטתי בעיקר מהלחץ.. ביום שני לפני שלושה שבועות הייתי במרפאה ובאמצע שיחה עם המטפלת התמוטטתי והתעלפתי לה. הם לקחו אותי למיון. כשהתעוררתי המטפלת חיכתה לידי, החזיקה לי את היד וחייכה. מהלחץ העצום שיש עלי, בלי לשים לב, באמת מתוך תמימות, הפרעת האכילה, שחשבתי שהצלחתי לדחוק אותה ממני, השתלטה עלי שוב.. לקחתי משלשלים בלי לחשוב על זה, כנראה שחשבתי שאכלתי כשבעצם זה לא ממש נכון וישנתי 4 שעות כל לילה בממוצא. העיניין הוא שגם לא נישקלתי מלא זמן כי האחות לא היתה אז זה התעכב.. הם סמכו עלי ואני על עצמי.. פישלתי!!!
הייתי מאושפזת 10 ימים בבית חולים בו נמצאת המרפאה שלי. קיבלתי נוזלים, הלכתי יום יום למרפאה עצמה לפגישות עם המטפלת והיתה צמודה אלי אחות לפחות פעמיים ביום שישבה איתי בזמן שאכלתי ועוד חצי שעה אחרי כדי לוודא שאני לא מקיאה..
אני מרגישה מושפלת מטומטמת.. היא לא עוזבת המחלה הארורה הזאת..
לפני שבוע בערך הייתי בסלון כלות למדידה אחרונה של השימלה. נכנסתי לחדר גדול עם מראה ענקית והסתכלתי על עצמי במראה והייתי בהלם, "איזה מראה מרזה!!" עבר לי בראש. שאלתי אותה בצחוק אם אני יכולה לקבל את המראה הזאת הביתה והיא צחקה ואמרה לי שזאת לא המראה. היא אפילו הביאה את בעלי המקום כדי שיגידו לי את זה גם כי פשוט לא האמנתי שזאת לא המראה ואז, אחרי שגם הם אמרו לי שזאת לא המראה, רק אז הבנתי שזה הכל אצלי בראש..
פעם ראשונה בחיים שהסתכלתי על עצמי במראה וראיתי בחורה רזה מאוד!!
קרן אור שלי- רציתי להגיד לך שאת בן אדם מדהים ושאני מעריכה אותך על כל יום שאת פה.. תומכת.. מחזקת.. מחבקת.. אני חושבת שללא הפורום הזה הייתי במצב רע יותר.. ומה שלומך? ואיך את מרגישה?
בנות מקסימות- תסלחו לי שאני לא פונה אליכן באופן אישי, אך תדעו שאתן מלוות אותי במחשבותיי כל הזמן.. מה שלומכן? איך בטיפול?

אני מקווה שתסלחו לי על העלמותי. עכשיו חזרתי ואני במצב קצת יותר טוב..
מחכה לשמוע ממכן, אתן חסרות לי ואני מתגעגעת... :-)
שלכן ובאהבה
מאיה..

באמת דאגתי לך ותהיתי לאן נעלמת,ואני מצטערת לשמוע שהיית מאושפזת.אבל אני מעריכה מאוד את הכנות ואת האומץ לחזור לכאן ולהשיל את המסיכה ולהודות בזה.את יודעת,לפעמים צריך לרדת נמוך כדי לקבל החלטה לעלות.ואני שמחה שאלו הן התובנות שלך.
סיפרתי זאת בעבר אבל אזכיר זאת שוב- אני חושבת שתחילת ההחלמה שלי היתה לאחר אירוע לב שעברתי.גם בגלל משלשלים.אני זוכרת שלקחתי כמויות כ"כ גדולות שמצאתי את עצמי באמצע הלילה משלשלת נוזלים בלבד,מקיאה ורועדת.אבל פחדתי מידי לבקש עזרה.וכנראה באיזשהו שלב איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי בבוקר מעולפת על הרצפה הקרה.בשארית כוחותי ומבלי לספר דבר לאף אחד הזמנתי מונית ונסעתי למיון.א.ק.ג. שבוצע הראה כי עברתי מה שנקרא בספרות המקצועית "אירוע לב חולף"(בניגוד לדום לב,ולכן עברתי אותו).זה היה המפנה שהבנתי שיש לי כרגע שתי אופציות-למות או להתחיל לחיות ואם לחיות אז להפסיק את המחול המטורף הזה.כבר ברור כנראה מה בחרתי,אם כי לאורך הדרך לא פעם נפלתי,אבל ידעתי לקום.ולא היה קל,ועברו כמה שנים לפני שיכולתי להגיד שהחלמתי.
אני מקווה שהאירוע המצער שעברת ישמש כמנוף להבריא גם עבורך,ובייחוד כשאת נמצאת ממש לפני אירוע כ"כ משמעותי ומרגש-חתונה.ספרי לי,האם זה היה מתוכנן??כי לא שמעתי ממך שיש כבר תאריך.והאם אפשר לשאול מתי את מתחתנת??
יקרה,קחי את כל התובנות והשינויים האלו כדי להתחיל פרק חדש בחייך,פרק טוב יותר.
ואני כאן כתמיד ללוות אותך גם בקשיים וגם בדברים המרגשים שקורים בחייך.
שלך,
קרן אור.

הי,
אני שמחה שענית לי כ"כ מהר.. אני נמצאת במקום מוזר.. מצד אחד שמחה ומאושרת שאני מתחתנת עם אהובי ומצד אחר כאובה ועצובה בגלל המחלה הזאת.. בעבר לקחתי משלשלים בכמויות גדולות בדיוק כמו שאת מספרת.. כשהגעתי למצב שרק נוזלים יוצאים ממני ורציתי לפסיק, עברתי חצי שנה של "גמילה" של המעיים עד שחזרתי למצב נורמלי.. הסיבה שלקחתי משלשלים שוב היא בגלל שהתחלתי לאכול.. זה קרה בלי מחשבה ולא במודע! פשוט התחלתי לקחת... שוב...
אני מתחתנת בסוף החודש.. :-) מהיום שהוא הציע לי לפני חצי שנה בערך תכננו אותה.. החלטנו שאת כל הדברים החשובים והגדולים כמו לסגול אולם, תאריך, צלם ועוד.. נסגור כבר בהתחלה כי ידענו שבכל מקרה יהיה עלינו לחץ מאוד גדול.. הכל מסודר והכל מוכן.. כל מה שנשאר לנו בכללי זה רק המקווה שאותו אני עושה יום לפני החתונה...

בפגישה אתמול דיברנו על האישפוז ואני מרגישה כמו משוגעת, כמו חולת נפש.. המטפלת אומרת שזאת לא אני אלא המחלה ושאם נתאמץ ביחד נצליח לראות את זה ואחרי שנבין את הדברים גם נצליח לסדר את זה.. יצאתי מהפגישה כואבת ועצובה.. הם בודקים אותי בגלל שהם חוששים לחיי ואני מבינה את זה, אבל ההרגשה שהולכים אחרייך, שמרימים אלייך טלפון כל יום, ששואלים אותך כל ערב מה אכלת? כמה אכלת? להגיע 3 פעמים בשבוע לשקילה ושיחה עם מנהלת המחלקה.. קשה!!!
אבל עם כל זה, אני עדיין נלחמת ומנסה.. את הבחירה שלי אם לחיות או למות כבר עשיתי ואני לא מתכננת לוותר עליה כ"כ מהר.. יש לי כ"כ הרבה בחיים שלא שווה לי לזרוק את לפח!!!
נדמה לפעמים שבכל פעם שאני מרגישה יותר טוב, יותר חזקה, שאני מתחילה לראות אור בקצה המנהרה, נדמה שההפרעה הזאת, בכל פעם שזה קורה, תופסת פיקוד מחדש..
למה? אף אחד עוד לא נתן לי תשובה לכך..

תודה על הכל
באהבה,
מאיה

הסיבה שעניתי לך כ"כ מהר היא כי אני בבית בגלל שאני לא ממש מרגישה טוב..
אני יכולה להבין את מה שאת מתארת אבל אפשר להסתכל על זה דווקא ממקום טוב-ראי כמה דואגים לך וכמה את חשובה שכל יום שואלים בשלומך! זה גם,לטעמי,נותן תחושה בטוחה יותר,לדעת שאם חלילה תפלי בדרך יהיה מי שיזהה את זה מיד וידאג להרים אותך לפני שהנפילה תעשה כואבת יותר..אפשרי לעצמך צלראות את זה ממקום אוהב וחיובי דווקא( חלק מהמחלה שלנו היא התחושה כאילו לאף אחד לא איכפת באמת,בעוד שזה ממש לא נכון,אבל זאת המחלה שמחפשת להזין את עצמה כדי ליצור אצלך את החיבור הטוטאלי אליה,כאילו שרק היא לצידך,בעוד שהיום אנחנו יודעות כמה זה שקר!)
אני רוצה,במאמר מסוגר,לספר לך שהלוואי והיום היה לי מישהו כזה.היה לי יותר קל לדעת שמישהו דואג לעניינים במקומי,אבל לצערי כולם מסביבי מאוד מודאגים ודי לא מוצאים את עצמם ואני נדרשת להרגיע אותם ואת עצמי...

יקרה,פרגני לעצמך מנוחה ואוכל,שני דברים מאוד בסיסיים,עכשיו כשכול ההכנות לחתונה כבר סויימו.
שלך,
קרן אור.

דניאל יקרה- גם לי לפני מס' דקות הייתה בעיה כאן עם האתר ולא הצלחתי לשלוח את מה שרציתי לשלוח.
ניסיתי לאחר מכן לשכתב שנית את ההודעה מבלי לעשות "העתק-הדבק" וזה נשלח לאחר פרק זמן קצר.. זה הכל עניין של ניסוי וטעייה עד שמצליחים =/

נסי שוב לאחר זמן מה לשכתב את ההודעה אפילו בקצרה ותראי אם זה עוזר.
אל תתייאשי בכל אופן.

מאיה יקרה- מה שלומך היום?
מצטערת מאוד לשמוע שהיית מאושפזת.. התעצבתי מאוד לקרוא את זה אבל אני שמחה שעכשיו את כבר לא נמצאת שם ושלמרות הכל יש אירוע משמח בחייך- החתונה שלך.
כמו שקרן אור אמרה דרוש אומץ רב כדי להודות שטעינו ונפלנו ברשתה הסבוכה של המחלה הזאת, נכון זה מאוד כואב להודות בכך..להרגיש כאלה חלשות בגללה, אבל הכי חשוב זה לקום בסופו של דבר.

להמשיך הלאה, עם הטעויות, הלקחים והדברים החדשים שנלמדו כתוצאה מהסיטואציה.
אל תשללי מעצמך את האפשרות להחלים ואל תכריזי על עצמך אף פעם כעל "מקרה אבוד". כי את לא..באמת שאת לא.. הספקתי להכיר אותך כאן קצת והיו הרבה פעמים שראיתי בך המון כוח וחוזק ואני בטוחה שיש לך את היכולת גם לצאת מזה עם העזרה הנכונה שתקבלי.
קחי את העזרה הטיפולית שמוצעת לך והשתמשי בה לכיוון החלמתך. זה תהליך ארוך את כבר יודעת אבל שווה לקיים אותו למען חיים טובים יותר עבורנו. כי מגיע לנו!

מאחלת לך את כל המזל שבעולם ובהצלחה עם החתונה והכל!

שלך,
שירן

קרן אור שלי- אני מנסה, באמת מנסה!!
אני נתמכת באנשים שנמצאים מסביבי כי בלעדיהם אולי לא הייתי פה היום...
אני מעריכה כל אחד מהם ואומרת תודה שהם איתי, בחיים!!
שירן מתוקה- את מקסימה!! תודה על הפירגון והתמיכה אין לך מושג כמה זה חשוב ומעודד...
הרבה זמן לא דיברנו..
מה שלומך? איך בטיפול?
באהבה מאיה

איך התעוררת הבוקר??איך את מרגישה??
את יודעת מה אומרים- when there is a will there is a way
ואת כבר הוכחת לעצמך את זה,רק שהגיע העת לשנות את הכיוון...
ואני כאן כדי ללוות אותך.

ליבי איתך יקירה,
קרן אור.

בוקר טוב מלאך,
התעוררתי לא כ"כ טוב.. אני מרגישה חלשה.. רקובה.. אני מרגישה את המחלה מנסה לשכנע אותי להפסיק, מנסה לגרום לי לזרוק את כל מה שהשגתי עד היום..
אני נלחמת בה.. מנסה להעיף אותה מהראש, אפילו אם רק קצת, כדי שהיא תבין שאני עוד פה!!
אני מנסה לחלק את כל הכוחות שיש לי, והם לא רבים, בין ההחלמה לחתונה וזה לא פשוט בכלל.. את בטח יודעת למה אני מתכוונת. את גם היית שם, נכון?
אבל, את צודקת!! איפה שיש רצון, יש דרך!! יש לי הרבה רצון ואני לא אוותר עליו..
עכשיו אני אלך לאכול איזה מעדן, בשביל להתחזק ובשביל להגיד למחלה "תרגעי! אני עוד פה!!"
איך את מרגישה היום?
הבנתי שהוציאו לך גידול מהקיבה?
אני מקווה שהכל בסדר עכשיו!! אני שולחת לך חיבוק גדול וחיוך ענק..
שיהיה לך יום מדהים!!
באהבה מאיה

צר לי לשמוע על החולשה שתקפה אותך..אבל את חזקה מהכול ואת תוכיחי לעצמך שאת יכולה! את הרבה יותר חזקה מהמחלה!

איך עבר היום??אני מקווה שמיום ליום את תלכי ותתחזקי וקולות המחלה ילכו וישמעו חלשים יותר..
.
אכן הוציאו לי גידול מהקיבה(למעשה כרתו לי רבע מהקיבה) ויש לי הרבה בעיות עיכול כתוצאה מכך,אבל אני אעבור גם את זה!

הסכמנו כבר שהיכן שיש רצון יש דרך נכון??ולפעמים היא לא ממש ברורה לנו או ניראת רחוקה אבל היא שם ומחכה לנו שנצעד בה.ואנחנו מסוגלות.

ערב נעים,
קרן אור.

מה שלומך יקרה?
איך את מרגישה? מה המצב שלך? דואגת לך ומקווה בשבילך את כל הטוב שבעולם!!!אצלי-אין חדש הכל כרגיל חוץ מזה שאני מרגישה קצת לחוצה. אני ממש לא מאוזנת מבחינת אכילה. כשאני אצל המטפלת והדיאטני אני מבטיחה בכל ליבי להשתפר ולעמוד על הכללים אבל כבר כשאני מגיעה הביתה הכל בורח ולא מחזיק מעמד אפילו יום. אני פשוט שבר כלי כל החלטה נשברת לי בדרך... ואני כמעט כמעט מיואשת:-(
חושבת עלייך הרבה ואוהבת:-)
נטע

עשי מה שאני עושה כשהדרך נראת לי ארוכה וכמעט בלתי אפשרית-קחי כל יום כמלחמה וניצחון! כל יום תתמודדי מחדש עד שיחלוף יום ועוד יום ויצטבר לכדי רצף שיכונה אח"כ תהליך ההבראה שלך.
יקרה,את ראויה ואת חייבת זאת לעצמך.תרימי את עצמך מהמקום הלא בריא הזה,את לא שבר כלי,אם כי המחלה מנסה להפוך אותך לכזאת.אל תהיי עבד לפחדים שלך מעצמך.תאמיני לי,החיים יותר מידי חשובים ויפים מכדי שתחיי אותם בגיהנום הפרטי הזה.
תזכירי לעצמך כל יום שאת יכולה.והאמיני בכך בכל ליבך.

יום נעים,
קרן אור.