יקרות שלי

למרות שלא כתבתי פה, ביקרתי והתעדכנתי דרך קריאת ההודעות שלכן...
מחפשת מוצא- אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ומבינה שמכל נפילה אפשר רק לקום חזקים יותר.
שירן- מה איתך? איך מתקדם עם התרופה? היא כבר משפיעה?
ולכל שאר הבנות היקרות- אני מקווה שכולכן בריאות שלמות ושמחות.אשמח אם תשתפו אותי במה שקורה.
וכמובן- קרן אור היקרה..... איך את מרגישה? אני מקווה שמצבך ישתפר במהרה!. יש לך כוחות עצומים, ואין לי ספק שתתגברי על הכל...
מקווה שאוכל להירדם...לילה טוב

הי,
אני מצטערת לשמוע שאת בתקופה לא קלה, אך אני מבינה אותך מאוד!!
תודה על התמיכה!! את מקסימה... אני מבטיחה לך שבסוף הכל יהיה בסדר.. תעברי את המבחנים ואת הלחץ העצום שעוטף אותך.. אני גם שמחה לשמוע שאת יציבה מבחינת המשקל..
מתי הפגישה עם הפסיכיאטר? ספרי איך היה...
שולחת לך חיבוק גדול ושיהיה לך יום מקסים
באהבה מאיה

כל שינוי גורר איתו מגוון של רגשות מנוגדים.מצד אחד,הציפייה והרצון לתת למישהו לעזור ומצד שני,החשש והחרדה ממה שהשינוי הזה מגלם בתוכו.זה מובן.אבל נשמע שכן חשוב שמישהו חיצוני ינסה לסדר את הדברים,כי לפי מה שאת מתארת,את די אובדת בינך לבין עצמך,ואני יכולה להבין גם את זה-זה באמת קשה להתגבר על ה"א,ועוד לבד.
יקרה,תני לעצמך את האפשרות להחלים באמת,אל תגררי אחר תירוצים כמו "אין לי זמן לאכול בגלל הבגרויות" או "שכחתי" כי שתינו יודעות טוב מאוד שאנשים "נורמליים" לא שוכחים לאכול,כי זה צורך חיוני והכרחי.הגוף שלך זועק "די" והוא מנסה לשמר את התפקודים החיוניים שלו בכול מחיר,גם במחיר של ויתור על תפקודים פחות חיוניים(כרגע לפחות) ,כדוג' המחזור.אני מבינה שזה מטריד ומפחיד אותך,אבל הדאגה העיקרית צריכה להיות תהליך ההבראה.המחזור יסתדר כשאת תהיי מספיק חזקה.תטפלי בבעיה האמיתית,לא בסימפטום.

בהצלחה היום אצל הדיאטנית,
ספרי לי איך היה כשתחזרי,
שלך,
קרן אור.

תודה על התמיכה והעידוד... יותר מהכל, אני מרגישה פחד בתקופה הזאת... בעיקר כי אין לי תמיכה של חברות (המעטות שעוד נשארו-ושאיתן אני לא חולקת דבר) וההורים שלפי דעתי מנסים להתעלם, כי אם לא "רואים" את הבעיה, אז "אין" בעיה... למען האמת, זו הייתה התעקשות שלי ללכת לפסיכיאטר. ההורים לא תמכו בכלל בלשון המעטה, וזה היה כ"כ מתסכל ומעציב שאין לי את הגב שלהם, שאני צריכה להתמודד לבד!.תחושה שלאף אחד לא אכפת ממני. אני יכולה להעלם, ואיש לא ישים לב.נשקלתי אצל הדיאטנית ועליתי 200 גרם. היא אמרה שזה לא נקרא עלייה, אבל היו לי תקופות שעליתי כל שבוע בעקביות 200 גרם, כך שהעלייה די מפחידה אותי.
מה שלומכן? אני מקווה שאתן מרגישות טוב.
שירה

אני שמחה שאת מרגישה מעודדת...
כואב לי לקרוא שאת לבד!! כל הכבוד לך שאת יזמת את המפגשים עם הפסיכיאטר, זה מראה שאת מודעת לעצמך ושאת רוצה בהחלמה...
אני מבינה אותך לגבי הבגרויות.. גם אני נכנסת לתקופת מבחנים קשה ומלחיצה...
הכל עובר בחיים!!
שיהיה לך חלומות מתוקים
ונדבר מחר..
באהבה מאיה

התגעגעתי :)

אני שמחה לשמוע שמשקלך כבר יציב ואני לא יודעת אם קראת פה בעבר שכתבתי שהייתי אצל הדיאטנית שלי ועליתי 250 או 300 גר' והייתי בטוחה שזו עלייה במשקל.
הדיאטנית שלי הסבירה לי שלא וגם קרן אור המדהימה הרגיעה אותי ואמרה לי שזה יכול להיות נעוץ בכ"כ הרבה דברים קטנים חברי משמעות..
תחשבי רגע על אדם ללא הפרעת אכילה- האם לדעתך הוא היה חושב שהוא עלה במשקל אם היו אומרים לו שעלה 200 גר'???
נכון שלא??
זה רק אנחנו שחושבות ככה. ומעצימות כל גרם וגרם..זאת המחלה..
וגם לי יש עדיין את הטראומה הזאת מהעליות הרבות שהתחילו כ-200 גר' תמימים והמשיכו לקילו ועוד קילו..אבל הפעם אני באמת חושבת שמשקלך התייצב משום שכבר כמה שבועות זה כך.. לא?
אל תשכחי שכ"כ חיכינו, את ואני ליציבות הזאת במשקל..
צריך להעריך אותה מאוד!
ואותי האמת זה די מרגיע..מקווה שגם את מצליחה לראות את הטוב בזה.

בעניין המחזור אני לא חושבת שהוא אבד לך, אחרי הכל לא ירדת במשקל לאחרונה..
אני חושבת שלמרות הכל חשוב שתמשיכי להקפיד על תפריט מסודר ולא לקזז. רק כך הוא באמת "יישאר" אצלך ולא ייעלם.

מה דעתך לדבר עם ההורים על מה שאת עוברת? שבוע שעבר הבאתי את אבא שלי לטיפול ודיברו איתו- זה די עזר למען האמת.

אשמח לשמוע איך הלך אצל הפסיכיאטר,
שירן

אני יודעת שזה ודאי לא פשוט עבורך לחפש ולעבור את הכול לבד.זה קשה,אבל זה לא תירוץ לוותר לעצמך.כי בשורה התחתונה את עושה זאת אך ורק בשביל עצמך ואלו הם חייך,ואת ראויה לחיות אותם אחרת.
יקרה,אני מבינה אותך יותר ממה שאולי תוכלי להבין.גם לי אף אחד לא עזר,יותר מזה,הוריי ידעו שאני לא אוכלת כמעט,לוקחת משלשלים ומקיאה כשכבר כן אכלתי,אבל הם העדיפו לטאטא את זה ולגרום לי לשקר למע' שטיפלה בי,כדי שלא יאשפזו אותי ואז "אנחנו לא מכירים בך בתור בת.את מתה מבחינתנו באותו יום".זה רק החריף עוד יותר את הפרעת האכילה שלי. הרגשתי בדיוק מה שאת כותבת :"לאף אחד לא איכפת ממני.עדיף שאמות".אבל אחרי שהיה לי את "האירוע" הבנתי שזהו אני לבד,אלו הם חיי,ואני צריכה להתחיל לחיות אותם אך ורק עבור עצמי.אז נכון,זה היה אידיאלי אם היתה לי מערכת שתתמוך בי,ואולי לא הייתי מגיעה למצבים המסוכנים אליהם הגעתי,אבל גם אם אין וזה המצב שאני צריכה לדעת לקבל,אני אהיה שם עבור עצמי.
יקרה,יש לך את הבמה של הפורום שאת מוזמנת להיעזר בה כמה שרק תירצי ועני מבטיחה להיות כאן עבורך.להגיד לך שלי לא היה את זה??
ספרי לי איך היה אצל הפסיכיאטר??
אני בנתיים אחזיק לך אצבעות ואשלח לך חיבוק אמיץ וכוחות כל יום כדי לעבור עוד יום של התמודדות.
כאן איתך,
קרן אור.