קרן אור יקרה

אני לא יודעת אם זה בסדר מצידי לשתף אותך כרגע במה שעובר עלי..<אחרי הכל גם את עוברת דברים קשים בעצמך ואיני רוצה להכביד> אבל אני מרגישה צורך עז לעשות זאת כי את היחידה שבאמת מבינה אותי לעומק..מקווה שזה בסדר..

המצב שלי מידרדר..ואני חושבת שלא סתם זה קרה..
הייתה לי היום ועדה של הביטוח הלאומי בנוגע לקבלת קצבת נכות והיה לי ממש ממש קשה! נפשית..
התחלתי לבכות באמצע , ממש לא יכולתי לעצור את הדמעות, התחלתי לרעוד, סוג של התקף חרדה כזה כשהפסיכיאטר שמולי התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות כמו למשל :האם אני עובדת? והאם הייתי מאושפזת בעבר?
הסברתי לו ממה אני סובלת ומה אני עוברת <למרות שכמובן הוא יודע כבר הכל יש לו את כל המסמכים הרפואיים שלי>..אמרתי שאיני מסוגלת להסתדר בכוחות עצמי ושמאוד קשה לי לכלכל את עצמי לבד <בייחוד בעבודה כזו של מס' ימים בודדים ומס' שעות מצומצם מאוד>
השיחה התארכה אולי 4-5 דק'..הרגשתי אשמה נוראית כשיצאתי משם..שהייתי צריכה אולי לעצור את הדמעות באותו הרגע ולא לתת להן להשתלט עלי.. שאולי הסיבה שבכיתי גרמה לו "לסלק" אותי מהר מדי.. הרגשתי שמסננים אותי..שלא מבינים..

אחרי 4 דק' כבר מצאתי את עצמי בחוץ.. חשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר ואני עדיין מרגישה ככה.. שלא ניתנה לי ההזדמנות לומר יותר..שאולי בי האשמה..בדמעות שלי שהתפרצו להן כך..
וזה לא שלא הספקתי לומר מה שרציתי..אמרתי.
אבל לא את הכל..כי לא ניתנה לי האפשרות.. שמתי לב שהוא די קלט את המצב שלי ולא הזדקק לשאלות נוספות..
ואין לי מושג אם זה טוב או רע..

חזרתי הבייתה כל הדרך בוכה..חושבת על מה שהרגע סיפרתי לאותם אנשים שאמורים לעזור לי..לתקווה היחידה והאחרונה שלי..חושבת על כל המצב שלי, על כך שאין לי מוצא. שלא אוכל אי פעם להתקדם, ללמוד, לעבוד בעבודה עם היקף שעות רחב יותר, להיות בקשר זוגי, לבלות..
לא אוכל לעשות את כל זה לעולם עם הדיכאון הזה שדבק בי..אני לא מסוגלת להרים את שפורפרת הטלפון בבית, לא מסוגלת לדבר עם אנשים, לא מסוגלת לצאת ולהינות, שום דבר לא מסב לי כבר הנאה. אני מרגישה אדם מת..
אני חסרת תקווה שמשהו יוכל להציל אותי כבר..ניסיתי הכל..גם התרופות לא מועילות ואני יודעת שלא יהיה בי האומץ לנסות תרופה אחרת..אני פשוט לא מסוגלת לכך..

חשבתי אולי לפנות להומיאופת <כזה שמטפל בין היתר גם בדיכאונות בדרך טיבעית> אני כ"כ מיואשת שאני לא יודעת מה לעשות..אני לא רואה דרך בכל החושך הזה מסביבי..אני מגיעה למצבים שאני מתקשה לעשות גם פעולות בסיסיות..
אני לא יודעת איך מתקדמים מפה.. איך ממשיכים הלאה.
לא יודעת איך להרים את עצמי מכאן..
אני מרוסקת מדי בכדי להתאושש.


שירן