הי קרן אור תקווה וכולן

גם אני ממש מתגעגעת אליך את חסרה לי, אני מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב .. אני שמחה לפחות שאת מבינה שכל מה שעושים הוא לטובתך ואת עוד תראי שהטובה הזאת תגיע ,בעזרת הרבה עבודה קשה, אבל תגיע..
אני יודעת עד כמה זה קשה וכואב לחזור לנק' המוצא שכולנו הבטחנו לעצמנו שבחיים לא נחזור אליה שוב אבל לפעמים כדי להגיע להחלמה האמיתית אין שום ברירה אחרת מלבד הדרך הקשה..
לגבי מתמטיקה בואו נסכם בזה שכשזה מגיע למבחנים זה ממש לא הקטע שלי, ככה שאני מקווה לטוב אבל אני שמחה לשמוע שהלך לך טוב ושלפחות אבן כזאת של מתמטיקה ירדה לך מהלב..
אשמח לשמוע קצת יותר על כל מה שקורה עם את מרגישה שאת יכולה, תקווה

אני מבינה את הקושי בסיטואציה בה את נמצאת..
שכולם כך בוהים לך בצלחת ובאוכל ובודקים כמה ואיך את אוכלת..אבל את חייבת להבין שזה נעשה אך ורק לטובתך. לטובתך ההחלמה והבריאות שלך.
אנשים רוצים רק לעזור לך, אפילו אם המחשבה גורמת לך לחשוב שהם רק מנסים לפגוע ולהרע.
<אגב איך השתכנעת ללכת לטיפול בבית חולים? האם הטיפול במרפאה בה את נמצאת אינו מספיק?>

אני מבינה את התחושה שאת מרגישה בעודך מתקרבת למשקל התקין. אני זוכרת שבתחילת הדרך מאוד חששתי להגיע לאותו מספר. חששתי להיות "תקינה", "נורמלית", "בסדר"..
חשבתי שיש משהו מאוד מיוחד בלהיות תת משקל, שזה משהו טוב עבורי .

אבל עכשיו ככל שהזמן חלף אני מבינה כמה שטעיתי בהבנה שלי.. כמה שבעצם זה בכלל לא נכון!

המחלה "האכילה" אותי כ"כ הרבה שקרים! הבנתי עם הזמן שלגוף שלי מעולם אבל מעולם לא יהיה טוב בתת משקל...
שהוא לעולם לא יהיה נינוח, חזק, שבע ובעל כל הסממנים החיוניים כל עוד אני מסרבת להגיע למשקל תקין או להיות בטווח שלו .
הוא לא יהיה בריא בצורה כזו.

אני יודעת שזה נשמע כמו עוד עצה של רופא, אבל נטע זה באמת כך.
הגוף שלך לעולם לא יתחיל לתפקד אם הוא לא יהיה במשקל תקין, ואני הבנתי זאת עם הזמן בדרך הקשה.
כולי תקווה שבסוף גם את תגיעי להבנה הזאת.

זה בסדר ליפול לפעמים, אל תרגישי בושה או אשמה על כך. לכולנו זה קורה בתהליך הזה..

אני מקווה שאת נותנת את כל כולך כדי לעשות צעדים קדימה, כי זאת הדרך הנכונה.

כאן איתך, ובטוחה ביכולות שלך.
שירן.

צר לי לשמוע על מה שאת מה שאת עוברת,אך יחד עם זאת אני מאמינה שאם את באשפוז כנראה שזה הדבר הנכון כרגע עבורך.
אל תאבקי בו או בצוות הטיפולי שמטפל בך,אני יודעת שבמקום בו את נמצאת עכשיו,מקום בו הפרעת האכילה שלך "מאוימת" ונאבקת על מנגנוני הקיום שלה,את לא יכולה אולי כ"כ לראות שאף אחד כאן לא עושה שום דבר לרעתך וכל המטרה שכל כולם כאחד הוא להביא אותך למקום טוב יותר הן פיזית והן נפשית,עם עצמך.
קחי את הפסק זמן הזה מהחיים,ונצלי לטובה כל דקה שאת נמצאת באשפוז כדי לעזור לעצמך.
אני רואה זאת כהזדמנות ,אל תתני לה לחמוק שוב הפעם.
אני יודעת שההגבלות קשות,וזה באמת מתסכל,אבל יקירה,ההגבלות של המחלה שלנו,והכלא הנפשי בו אנחנו נמצאות הוא איום יותר,ואת הרי כבר יודעת זאת.

אני תמיד אומרת שכשאת נמצאת הכי למטה שאפשר,מהנקודה הזאת ניתן רק לעלות...ולפעמים,אם תאפשרי את זה,תגלי שעלית נקודה גבוהה יותר ממה שאי פעם הגעת אליה.

יקרה,אני כאן כדי לשמוע על הקשיים,ואשמח ללוות אותך בדרך הזאת(לפחות וירטואלית,אבל גם זה משהו,לא??),האם תהיי מוכנה להיות הפרטנרית שלי??

חיבוק אמיץ וכנה,
שלך ואיתך,
קרן אור.