עוד קצת עלי..:)

בינתיים יש ימים שאני אוכלת כמו שצריך, וימים אחרים שלא.
יש ימים שאני אומרת לעצמי שאני בסדר ואני צריכה להפסיק עם השטויות , וימים אחרים שאני רואה קצת thinspo וחושבת שאני חייבת לרזות עוד ושאני בכלל לא רוצה להשתנות ולהשמין. אני בטוחה שאתן מכירות את כל הפחדים והחששות והכאב . הפחד להשמין , ומצד שני הפחד מהנזק שאני אולי גורמת לעצמי (אגב- המחזור הארור הזה שוב עושה לי בעיות..)
הייתי יכולה לכתוב על זה ספר שלם...

לגבי היחסים עם אמא- אני קיבלתי חינוך רוסי. יש היררכיה בבית , כלומר יש את ההורים שהם בראש ואת הילדים שחייבים לכבד אותם ולציית להם. לכן תמיד שמרתי את הרגשות שלי לעצמי. בכל המריבות שלנו עד לפני המלנומה (הסרטן) אמא שלי הייתה צועקת עלי והרבה פעמים גם מעליבה ופוגעת (דברים בסגנון- מטומטמת, אגואיסטית, חסרת תועלת וכו') ואני הייתי מחכה עד שהיא תסיים לצרוח ואז הולכת בשקט לחדר.
אחרי המלנומה השתניתי נורא , לטובה אבל גם לרעה. אני הרבה יותר נחמדה ופתוחה וקשובה לאנשים, ומצד שני אני הרבה יותר רגישה ופגיעה ומתעצבנת בקלות . אפשר לאמר שהמחלה פשוט הקצינה את כל הצדדים של האישיות שלי (כן גם את הפרפקציוניזם), אז עכשיו אם אנחנו רבות אני עונה לא .. והיא לא אוהבת את זה , לכן אנחנו רבות המון.. יש גם הרבה יותר בחירות קשות לעשות, קודם החיים שלי היו כמו של כולם ועכשיו הם כל כך לא...
גם בלי קשר אלי יש מתח בבית- ההורים של שניהם עקשנים והחיים שלהם בכלל לא קלים. הם עובדים המון המון אבל למרות כל הנסיונות הם מרגישים רוב הזמן כמו מהגרים ,לא לגמרי שייכים. כל מריבה קטנה מסתיימת בפיצוץ ובפעם בחודש בערך הם מחליטים להתגרש.. וכמובן שזה מוסיף למתח של כולם..

אני יושבת פה ובוכה ומנסה להעביר לכן את הרגשות והאווירה במילים אבל זה פשוט לא אפשרי...
בכל מקרה זה קצת "חומר רקע" עלי..

זה משמח אותי שמצאת לנכון לשתף אותנו בסיפורך. אני בטוחה שהכתיבה הקלה עלייך מעט, ואולי אף יותר מזה. מתוקה, אני יודעת שעברת טראומה נוראית, ובעצם גם עכשיו את עוברת, כי הכל עוד טרי מדי. הבשורה הקשה נפלה עלייך כרעם ביום בהיר והרגשת שעולמך חרב עלייך. אני מניחה שהרגשת שהכל קורה מהר מדי ולא באמת הספקת לעכל - "רגע, מה קרה פה? מה היה פה?" ועכשיו את נדרשת להמשיך הלאה ויהי מה. לכן אני רוצה לשאול אותך - האם הלכת לטיפול נפשי בעקבות הסרטן? או לייעוץ מאיש מקצוע? או לתמיכה מאנשים שעברו את מה שאת עברת? או אפילו סתם תמיכה בפורום קרוב?

מתוקה, תקשיבי לי - הרופאים עשו את מה שהם עשו כדי קודם כל להציל את החיים שלך מהגידול שאיים על חייך. בסדר. אבל את נותרת פתאום עם פצע נפשי ענקי שהפתיע אותך בגיל כה צעיר, עם שאלות (למה זה קרה לי?), עם פחדים קיומיים (זה יחזור? אני אחיה? אני אמות?), עם מחשבות קשות, עם זכרונות טריים ומכאיבים, ובכל זה את צריכה, את ח-י-י-ב-ת לטפל, ולטפל בזה עכשיו, כשזה עוד טרי, ולא להזניח את זה. אני יודעת שקשה לך נורא ושאולי את מרגישה שאת לא יכולה "לגעת" בזה עכשיו, אבל חשוב לי שתדעי שזאת הבעיה שלך שכנראה הובילה אותך להפרעת אכילה.

לא, אל תעשי את הטעות הזאת. אל תברחי לאוכל במקום. זאת ה-טעות שתדרדר אותך הכי למטה שאפשר ושעלולה בהמשך לקצור את חייך. כי את מה שהמלנומה לא הצליחה לעשות האנורקסיה אולי תצליח. יש לי תחושה שאת יכולה להציל את עצמך כבר עכשיו. עוד לא מאוחר מדי עבורך. עזבי את כל הת'ינספיריישן והשטויות והשתדלי להבריא ולחזק את עצמך. יש בך כוחות. יש לך מוטיבציה. יש לך שאיפה (ועוד איזו שאיפה...). אז אל תזרקי את כל זה לפח ואל תסגרי מראש אופציה לחיים טובים עבורך. בבקשה פני לתמיכה נפשית ועזרי לעצמך להרגיש יותר טוב. אני בטוחה שאת תרגישי הרבה יותר טוב אחרי שתדברי עם מישהו שעבר את מסלול האימה הזה ממש כמוך. אל תאמרי נואש ואל תוותרי על עצמך.

ואנחנו פה בשבילך...

לילה טוב.

כרונית.

יש לך חלום נכון???את רוצה להיות רופאה להעניק טיפול.את יודעת מתי את הופכת לכזאת-לא אם סיימת בציונים מעולים,כי אם את מאמינה באמת ויכולה לטפל קודם כל בעצמך.עזבתי את התזונה,כי הרגשתי שאני משקרת,אומרת לאנורקטיות לאכול ומנד לאנשים שמנים לצמצם בכמויות בשעה שאני בחדרי חדרים לא האמנתי בזה,רציתי להאמין בנוסחת קסמים,במשהו שיהיה לי קל ומהיר,ובו בעת המלצתי לאנשים ללכת בדרך הארוכה והבטוחה..זה לימד אותי שיעור חשוב בחיים.למדתי שעד כמה שהסיפור שלך מאוד נוגע בי וכואב לי באמת,זה בחירה שלנו אם להשאר קורבן של הסביבה או לא.את מחוננת את יודעת את זה טוב ממני,תירוצים תמיד יהיו,החיים מספקים לנו מכשולים וקשיים בלי סוף,החוכמה האמיתית זה לחזור הביתה בסופו של יום ולדעת שגם אם הפסדת במערכות השונות,השורה התחתונה היא שחשוב מה התוצאות של המלחמה כולה.
אני יודעת שאולי קשה לך כרגע להתמודד,אז את מנסה לפלס את דרכך ולהתעסק בלימודים ללא סוף(כדי לשכוח??לא להרגיש??) אבל מה יקרה ביום שאחרי??את יודעת כמה אני מצטערת היום שהמחלה לקחה ממני את החלום להיות רופאה???ושום דבר לא יחזיר את זה,אבל אני יודעת שעשיתי ויתור שאולי כואב לי,אבל נשארתי בחיים,והצלתי את עצמי.
טלי יקירתי,אני שמחה שכל פעם את מרגישה נוח לשתף אותנו עוד קצת וזה חשוב מאוד,ואני מקווה שלא תכעסי עליי שכתבתי מה שכתבתי אני מקווה שתביני שזה בא ממקום אמיתי ומבין של מישהי שהיתה שם,ולא רציתי כ"כ והחלפתי הפרעה בהפרעה אחרת כדי לשכוח..אבל זה לא נעלם..תראי כמה את זוכרת חוויות מגיל מאוד צעיר,וכמה משקעים הם הותירו בך,לא הגיע הזמן לפנות לאיש מקצוע ולשחרר את המועקה הזאת שתהיה לך סוף סוף העצמאות האמיתית שאת כה מייחלת לה??
סתם נקודות למחשבה.לילה טוב יקרה.

יקירתי אני קוראת ועצוב לי,זה עושה לי חשק לבוא אלייך ולחבק אותך..אני באמת שולחת לך חיבוק ווירטואלי,ומקווה שאחרי שהדמעות ירדו את תרגישי הקלה.ואני כאן אנחנו די און ליין יקירה.

סיפור עצוב, אכן.
קודם כל אני שולחת לך מפה חיבוקים חמים...

יקירה. אני מצטרפת לדברייה של קרן אור....
אני חושבת שאת חייבת לעצמך פנייה לעזרה וטיפול מקצועי, כי הדרך למטה תמיד "קוסמת" ונראיית כפתרון טוב. הרזון החולני נתפס כיעד אשר יגרום לנו להרגיש טוב ולפתור את כל הבעיות ברגע שרק נגיע לשם.
אבל האמת היא אחרת. המחלה ארורה והרסנית.
את בחורה חכמה. נסי להפעיל הגיון בריא ולראות את הדברים כמו שהם.
איך את רוצה להיות רופאה, אם את הורסת את עצמך? יש פה סתירה... אינך יכולה לרפא אנשים אם בעצמך את חולה...
יקירה. אנא פני לעזרה.
וכמה שיותר מהר, כך יהיה טוב יותר.
אני מבינה שלא קל לך בבית ומזדהה איתך.
אל תתני להם לעצור אותך ולדכא אותך.
הסתכלי על הדברים בהגיון ונסי לחפש טיפול. כי הבעיה היא עמוה יותר מאשר הרצון לרזות..הרי הכל מתחיל ממקום פנימי... וחייבים לטפל בזה כדי לצאת מהסיוט הזה.
יקירה. אני מקווה שאת מרגישה כעת הקלה לאחר ששיתפת אותנו ומאחלת לך לילה טוב ושקט, בלי מריבות וצעקות.
חיבוקי דוב,
בלונדי.

כמה טוב שחלקת איתנו את סיפור החייך המורכב, מקווה שאת חשה הקלה מסוימת, ואולי גם תקווה? הרי שתפת כדי שנוכל להבין אותך טוב יותר ולנסות לעזור, נכון?
עצוב לשמוע כמה כאב וקשיים עברת בחייך הקצרים ואין פלא שאת חשה מצוקה כזו. על פי האופן בו את מתארת את משפחתך ואת יחסייך עם הסביבה, נדמה שאת רגילה להתמודד עם כל הקשיים לבד, בתוך עצמך. לייסר את עצמך במקום לשפוך החוצה לקרוא לעזרה.
ולכן אני כל כך שמחה שהגעת הנה, גם כי כך את מודה שיש בעיה, וגם כי כאן את לא זרה, ואת לא לבד.
אם התגברת על מחלה איומה כל כך והמשכת הלאה באומץ - שרות לאומי, ריקוד, לימודים - את וודאי חזקה מאד מבפנים, יש לך יצר חיים חזק והמון שאיפות. ומצד שני, צצה לה אנורקסיה שמאיימת להכחיד את כל זה. אל תאפשרי לה לנצח את הצדדים הנפלאים שבך. תאמיני לי, המחלה הזו תותיר אותך ללא שום אנרגיה להמשיך בדברים היקרים לך.
את צעירה, יש לך אפשרות נפלאה כיום לבחור איך את מעוניינת להעביר את שנות ה 20 שלך - חולה ומיוסרת, או בריאה ומאושרת. אם תפני לטיפול היום, מתוך רצון אמיתי לשפר את חייך, תאפשרי לעצמך עתיד מקסים.
נכון, את תצטרכי לפתוח המון פצעים, להחשף באופן שאינו טבעי לך, אך אני מאמינה שהפצעים יגלידו ותהיי חזקה הרבה יותר.
נסי לדמיין את עצמך בעוד כעשור - רופאה צעירה ומוצלחת, מלאת אנרגיה, שמסוגלת לסייע לאחרים, או אשה צעירה פצועה, כבויה מבפנים, שבקושי מסוגלת לסייע לעצמה.
את בדרך הנכונה, יקירה, הודת בבעיה, שתפת במצוקה, ואם תבחרי בבריאות, בהצלחה ובאושר, את תצאי משם.
שולחת לך חיבוקים חזקים ומעריצה את אומץ לבך!
שלי.