קרן אור מהממת!

אני קוראת אותך ובכל פעם מחדש מתפעלת מעוצמת האופטימיות והחיוביות הפורצת מתוכך! את באמת משהו מיוחד! הלוואי וכולנו היינו כאלה והחיים שלנו היו נראים הרבה יותר טובים...

אז קודם כל - לדעתי הצרבת שלך נובעת מה"אדוויל" דווקא, ולא מהאנטיביוטיקה, אבל אולי אני טועה. בכל אופן, תנסי לקחת פאראצטמול (אקמול, דקסמול) במקום ה"אדוויל" ותראי אם יש שיפור בתחושה בבטן. זה אמור לעזור. ולצרבות תשתי סודה או גזוז אחר או חלב.

באשר למה שכתבת לי - אז תודה רבה על המחמאות והלוואי ויכולתי לעזור במשהו באמת. את יודעת, אם משהו מהסבל שלי ימנע סבל מאחרות - אז עשיתי את שלי וזה שכרי.

שנית, לגבי הפרפקציוניזם, הכפייתיות והרצון לרצות את כולם - הייתי אומרת שהפרפקציוניזם וההתנהגות הכפייתית מתישים אותנו לגמרי, גורמים לכוחותינו לאזול, ועל שום מה? ובכל זאת, קשה להשתלט על זה. זה אוכל אותך ואוכל אותך, מציק לך ולא נותן לך מנוח. גם לי הציונים בלימודים חשובים, ולכן אני נמרחת ונמרחת עם התואר. אני מניחה שאם הייתי דוגלת בנישת ה"רק לעבור" הייתי יכולה לסיים מהר יותר, אך משהו בי אינו נותן לי ואני חייבת להסתבך על כל דבר. צודקת מאד בלונדי שאמרה שהפרפקציוניזם מרחיק אותך מדברים מפאת הפחד להיכשל. אני וויתרתי על הרבה דברים פשוט מהפחד ליפול.

הרצון לרצות את כולם ולהיות בסדר עם כולם הוא תכונה מאד אנורקטית - למחוק את עצמך, תרתי משמע, והעיקר שתצאי בסדר עם כולם ושלא יהיו להם תלונות עלייך. וכך את מוותרת על עצמך ועל צרכייך, ולבסוף גם על חייך. נשמע די רע. אני מנסה להילחם בזה וכן להעמיד את עצמי במרכז, אבל זה קשה לי, כי אני לא יכולה לסבול ולהכיל ביקורת שלילית. מצד שני, יש אנשים שלעולם לא תוכלי לרצות אותם (עייני ערך "הורים" ,ובייחוד "אמא").

וואו, ואת כתבת לי שהתשת אותי עם הפילוסופיות שלך... ראי מה ארגנתי לך פה...

שמרי על עצמך ואני מקווה שהלילה שלך הוא טוב ומרגיע!

ואל תלכי לעבודה!! את חולה עכשיו!!!

כרונית.