מקסימות שאתן!

תודה על גלי האהדה והדאגה שאתן מגלות כלפיי.לשאלתכן,אני מתאוששת כל יום יותר.העייפות והתשישות עדיין מלווים אותי,אבל כל עוד שאין כאב אני מברכת ע"כ.אנמי נמצאת בפני סדרת כימו והקרנות,יש לי עוד קצת זמן להתאושש עד תחילתה,אבל אני מקווה שבסופה אוכל לנשום יותר אוויר ולדעת שהחלק הקשה מאחוריי.ולא,זה ממש לא קל או פשוט,לפעמים אפילו ממוטט ויש חשק פשוט לוותר,אבל אז אני נזכרת בחיים שהיו לי לפניי ויש לי לאן לשאוף.כל יום בעיתו,כל יום לקום להתמודדות מחודשת,אין קיצורי דרך וגם לא הנחות,אבל אף אחד לא הבטיח לנו חיים על מסלול ישר ונוח,לא??

ולגבייכן-
שירן-שמחתי לקרוא על שיפור במצבך הנפשי,ראי כמה את מתחזקת מיום ליום.ממש כיף לי לקרוא את זה.ברור לי ששום כדור לא יעשה את מה שהעבודה שלך עושה,וכל הכבוד לך על כך!!לגביי הגמישות בעניין כמות וסוג המזון-יקרה,גם זה יבוא,לאט לאט.אף אחד לא רודף אחרייך והכי חשוב הוא שאת מתחילה לקבל את עצמך,ומתוך כך אני בטוחה שתלמדי יותר להתגמש.
שירה ותקווה-לא נשאר עוד הרבה.עוד כשבועיים והטירוף הזה מסתיים.צר לי לשמוע על הכוויה ביד,ואני מאחלת לך שכאב השריפה יעבור כמה שיותר מהר.אתן כותבות בעיקר על הלימודים שזה חשוב,אבל לא כותבות מה קורה איתכן בין לבין,עם "הנושא הבוער" ואשמח אם תרחיבו את הדיבור ותרשו לעצמכן את הפתיחות והתמיכה שהבמה כאן מאפשרת לכן,מאחוריי פרגוד האנונימיות...

מה שלא יהיה,חושבת עליכן הרבה,ובטוחה בנצחון של כולנו אם רק נאמין בכך.
איתכן,
קרן אור.