בוקר טוב בלונדי! קמת כבר?

בוקר אור לך או בעצם כבר אחה"צ טובים לך.

אכן, היה מפגש בנות, אך כולן ישראליות. כולן באותה שכונה. היה נחמד, למרות הפחדים שלי מיצירת קשרים חדשים עם בנות שאני לא מכירה.
עם בנים פחות קשה לי, אך בנות תמיד היוו בשבילי פחד מסוים...קשה לי לסמוך על בנות, ואני כמעט תמיד רואה קודם כל את הצדדים הרעים....
אבל היה נחמד, ומרענן. והכרתי כמה בנות נחמדות מאוד, וכמה לא... ח
חחח

הלוואי והייתי מכירה פה מקומיות. אני מתה על האנשים פה.

ואכן מקום פסטורלי...שאין לתאר בכלל!!!

אני מבינה שאת בתקופה לא קלה כעת. אבל אני מחזקת את ידייך על כך שאת ממשיכה להלחם וממשיכה ללכת קדימה ולא מוותרת. אני יודעת כמה זה קשה אבל את נשמעת לי כבר במקום מאוד טוב. מקום שרוצה מאוד, מקום כבר חזק יותר מהמקומות בהם היית בעבר.
שלינקה- אני ממש גאה בך. המשיכי כך, למרות כל הקשיים. ולאט לאט גם התקופה הקשה תיעלם לה, ואת תזכי לכל האושר המגיע לך... כל האושר שבשבילו עבדת כה קשה...

בכל מקרה, גם אני בהתחלה הוקסמתי מהסרטים על האנורקסיה שהייתי רואה. זה תמיד נראה "קסום" והירואי. אך עם הזמן למדתי לראות את החולניות של זה... מזל!!!

טוב יקירה, מקווה שיש לך יום נעים וקל, עם מחשבות חיוביות!!

נשיקות ותהיי חזקה!!!

בלונדי.

מה שלומך יקירה?
מצחיק, משום מה החלטתי שהבנות הן מקומיות... ממש שמחה שנהנת. מפגש עם חבורת נשים ישראליות עשוי להיות אסון אמיתי, היה לי אירוע כזה בשהותי בחו"ל ולאחריו נתקתי קשרים עם כל בנות הקבוצה...
אך ייתכן שזה גם בגלל שהן היו מבוגרות ממני ובעלות משפחה, כך שהנושאים המשותפים לשיחה (מלבד ריכולים ולכלוכים על כל שאר הישראליות שהן הכירו באזור) היו ילדים, בעל, קניות ומטבח, והרגשתי מאד לא שייכת. חוץ מזה, נורא קשה לי עם קבוצות. תמיד מרגישה שלא יכולה להשתלב, לחדור פנימה. ובכלל, כבר מילדות אי אוהבת כל כך להיות חלק מקבוצה. אחת על אחת קל הרבה יותר. או שזה הולך, או שלא.
מעניין מה שכתבת על נשים/גברים. גם לי הרבה יותר קל ליצור קשר ראשוני עם גברים, אבל באופן כללי אני נותנת אמון רב יותר בנשים, בעיקר מבוגרות יותר. גם הרבה יותר אוהבת לעבוד עם נשים. אני מאלו שמחפשות תמיד דמות-אם... מאמינה שבתחומים מסוימים תמיכה אמיתית תתקבל רק מנשים שמבינות היטב את החוויה האישית שלך שקשורה, לפעמים, להיותך, מה לעשות, אשה. ראי כאן למשל...
למרות שהיה מעניין מאד לשוחח גם עם גבר שלוקה בהפרעות אכילה!
שאלה חטטנית מסקרנות סתמית - את מגיעה לביקור בארץ בחגים? אני מצפה בשמחה רבה לביקורים של כמה חברים קרובים שחיים בחו"ל, זה הופך את תקופת החגים המייגעת לנחמדה הרבה יותר.
טוב יקירה, תהני לך מהסביבה היפה שלך ומזג האוויר הקריר כל עוד את רחוקה מארצנו המשוגעת,
נפגש בהמשך.

אכן, מפגש נשים ישראליות עלול להיות חוויה לא נעימה.

אני גם מאוד לא אוהבת להיות חלק מקבוצה. היו לי מספיק קבוצות במשך כל החיים בקיבוץ. ולכן מראש יש לי אנטי...

גם מאוד קשה לי להתחיל להכיר בנות ככה...לא יודעת למה.

יש מקומות כמובן ששעדיפה דמות אישה, ובייחוד אני מסתדרת עם נשים המבוגרות ממני. כמוך. יש לי חברה טובה מאוד בת 37. את מבינה? בדרך כלל עם הצעירות ממני קשה לי למצוא שפה משותפת. אולי כי התבגרתי מאוד מהר ולא היה לי את החלק הזה של התום של הנעורים. ומרבית הבנות בגילי עדיין נמצאות בשלב ההוא... ממש כמו בכיתה ז'. שעוד משחקים עם הבנים ב"קקי" ומתעסקים בשטויות... לא מתאים לי.

ישנם מקומות שאני חשה בטוחה עם נשים, אך לרוב רק אם הן מבוגרות ממני.
וישנם מקומות שאני מעדיפה לשבת עם בעלי להכיר חבורה של גברים. מרגישה יותר בנוח.

למעשה ה"חברה הכי טובה" שלי הוא גבר!!! ואין עליו... הוא ממש החברה הכי טובה שלי.

עם כל ה"חברות הטובות" שלי, נותק הקשר בשנים הקשות של המחלה, כי מסתבר שאף אחת מהן לא היתה "חזקה" מספיק כדי להתמודד עם זה שקשה לי. תמיד אני הייתי הדמות המנחמת והחזקה עם כולן. ואז, כשאני נזדקקתי לעזרה, כולן פנו לעיסוקיהן..... העלבון היה גדול. לקח לי הרבה שנים להשלים עם זה. אבל אמרתי לעצמי שמי שלא הייתה שם בשבילי כאשר נזדקקתי לה- אין לי יותר מה לחפש איתה. זהו. וכיום אני לא תולה יותר ציפיות ותקוות באף אחת. אני יודעת בדיוק מי פה בשבילי ומי תמיד יהיה בשבילי כאשר אזדקק לו.

אני מטבעי בן אדם של נתינה. תמיד נתתי את כל כולי למען אחרים. בטילתי את עצמי לגמרי. וכאשר לא הוחזר לי אותו היחס, היה לי קשה מאוד עם זה...

את מבינה למה קשה לי עם בנות??

בכל אופן, אני לא באה לארץ בחגים. נקווה שאולי המשפחות שלנו תצלחנה לבוא לנופש אצלנו כאן...

טוב יקירה. אשמח לשמוע ממך בהמשך.

ערב נהדר שיהיה לך!!!!!!!

נשיקות, בלונדי.

טוב קראתי עכשיו את ההודעות שלך ושל בלונדי,ומצטערת ששכחתי לשאול-אבל מתי את חוזרת לטיפול??אני מאמינה שהפעם יהיה לך טיפול יעיל כי היום את באה עם גישה חדשה ואת באה ממקום מבין ורוצה,יותר מבעבר.גם דרגת הפתיחות והכנות שלך השתנו עם השנים ומרגישים את זה כאן בפורום.אז כל הכבוד יקירתי!
ואגב,מצטערת אם העמסתי עלייך עם סיפור הילדים שלי,הבנתי כבר שאת לא מתחברת לזה..
נשתמע יותר מאוחר מקסימה.אוהבת קרן אור

לגבי הילדים... זו לא היתה כוונתי כלל וכלל.
אני מאד אוהבת סיפורי ילדים, ומעריכה כל כך כל אם עובדת כמוך, ומקווה שיום אחד גם אני אצליח להתמודד עם כל זה. עם מעט החברות שלי שכבר ילדו וקרובי משפחה עם ילדים קטנים אני יכולה לשוחח שעות על ילדיהם וחוויותיהם באופן כללי, פשוט כשמדובר בקבוצה שאני לא שייכת אליה - אני מרגישה לא במקום.
זאת אומרת, כשקבוצת נשים עורכות השוואות על ילדיהן, בעליהן וכו', או כשאני נקלעת לקבוצת נשים בהריון שמדברות שעות על הכנות ובדיקות וקורסים לפני לידה (וזה קורה לי הרבה לאחרונה), אין לי מה לומר שם. הן משאירות אותי בחוץ ומסתכלות עלי כמו על חייזר - "ומה את בדיוק עושה בחיים החסרי משמעות שלך?" זו קבוצה שהופכת למפלצת שממקמת אותך כמי שלא מבינה דבר ולא יכולה לעשות כלום חוץ מלשאול שאלות.
לפני כמה זמן מישהי חצופה מאד אמרה לי שאם באמת הייתי אוהבת את בן זוגי כבר הייתי עושה ילד, וכנראה שאני לא מספיק אוהבת אותו. "כשאת אוהבת מישהו את פשוט רוצה לעשות איתו ילדים", כך היא אמרה. כאילו זה כל כך פשוט. אז ברור שאמנע מלשוב ולבלות עם החבורה הזו.. בחברה שלנו לא קל להיות בת 30 בלי ילד, למרות שרוב החברות הקרובות שלי עוד לא ממש בכיוון..
זה כמו שאני אשים אותך בקבוצה של רווקות בנות 25 שמדברות על דייטים ומסיבות, והאם הוא יתקשר אלי או לא, להכנס איתו למיטה או לא, וכו'... את תרגישי קצת לא שייכת, נכון? ואם תשתתפי בשיחה ייתכן ויאמרו לך שאת לא מבינה כלום כי את כבר נשואה כמה שנים.
אבל אם חברה שלך תשתף אותך בכל זה את תתענייני ותזדהי איתה, גם אם את בשלב אחר בחיים.
אז כך אני - באחת על אחת אני טובה! אם זה הריון, או ילדים, או בעלים או סיפורי רווקות. וגם נהנת מאד... בעיקר מסיפורים על דברים חמודים שהקטנים אומרים או עושים... ואני תמיד במצב של געגועים אל האחיינים המתוקים שלי שגרים קצת רחוק וכל פגישה מוקסמת מחדש מכמה הם גדלו והתפתחו והחכימו.
אז תמשיכי לספר לי סיפורי ילדים, הם מחממים את ליבי, ואני מדמיינת אותם קטנטנים ובלונדינים, רצים אליך כשאת שבה הביתה עם המון סיפורים ושאלות ודרישות. ובכלל, סיפורי אימהות מעניקים הרבה תקווה...
לא הספקתי עוד לעבור על הודעות חדשות, אך מקווה שעבר עלייך יום נעים ולא מתיש מידי.
לילה טוב יקירתי, נדבר מחר בבוקר!

למה קשה לך עם בנות... העלמות של חברות בשעת צרה היא יותר מעלבון, היא סוג של בגידה. אני מאמינה שההתעלמות שלהן מהצורך שלך בתמיכתן נבעה מפחד. או שלא הצליחו להבין מה את עוברת, או שהיו כאלו שהבינו היטב ופשוט לא רצו לפתוח את הפצעים של עצמן. את מדברת על תקופת האשפוז?
אך "המתנה" של אירועים כאלה היא היכולת להבחין בין חבר אמיתי לבין מישהו שיסתלק עם הקושי הראשון והיכולת ליצור קשרים חדשים אמיתיים יותר שמבוססים על הבנה.
אם אני מנסה לחשוב על החברות שלי בשעה בה אני קוראת לעזרה נואשת כל כך, אני מאמינה שמבין 4 החברות הקרובות שתיים יתפוגגו באוויר ושתיים יזרקו הכל ויבואו לעזור. אך בכל אופן, אני חלשה בלבקש עזרה.
אני דווקא חוויתי אכזבות רבות יותר מחברים-גברים. מכאלו שרצו יותר, לא קבלו ונעלמו או אלו שהסיקו שאם יש לי בן זוג משלי אני כבר לא זקוקה להם. וזו שטות כמובן, כי אתה מקבל דברים שונים מאנשים שונים.
טוב, בוקר טוב לך יקירה, נדבר בהמשך היום!

מה שלומך הבוקר???אני מבינה שביום התעוררת מוקדם-יום התעמלות???אני מרגישה עייפות נוראה איך לי כוח לגרד את עצמי להתאפר אפילו...אני שותה נס קפה אז זה בטח יעורר אותי עוד מעט.תודה שהסברת את עצמך,את צודקת בגישה.ואגב לגבי חברות שעזבו,אני שנים הייתי בחרא הזה היה לי חבר שאמר לי אני לא יכול להתמודד עם זה שתכנסי לאנורקסיה שוב,אז הראתי לו את הדרך החוצה. היתה לי "חברה" שהיא חייבת לי את חייה(גיליתי לה את הסרטן ושלחתי אותה לביה"ח בשעה שרופאים חשבו שהיא מתחלה,ומזל שהגיע לשם באותו יום כי היה לה בצקת מהגידול במוח ולא היתה שורדת),ובו בזמן בזמן שהיתה מטושטשת עם מורפין יצא כל השקר החוצה והיא ניסתה לגנוב לי את בעלי(שאז היה החבר שלי,אבל ידעתי שהיא נדלקה עליו),ניתקתי את הקשר באותו זמן.כמה שנים אחרי קיבלתי טלפון התנצלות(היא ידעה בדיוק למה התרחקתי),והיא הרגישה רע עם עצמה.אמרתי לה שאני לא שופטת אותה,ההתנצלות מתקבלת ואני מאחלת לה בריאות,אבל אין לי עניין להיות איתה בקשר.זה המקרה הקיצוני יותר,כי אני מטבעי לא נותנת כ"כ לאנשים שלא ניראים לי להתקרב אליי(אני רואה את האופי שלהם בשניות ואף פעם לא טעיתי),לפעמים מפרשים את זה כסנוביות,תוסיפי לזה שאני בלונדינית,ניראתי לכולם כמו צפונבונית אחת.אבל האמת היא שפשוט פחדתי,פחדתי שינעצו בי סכינים כמו שכולם עשו לי.יש לי רק חברת אמת אחת,מישהי שדרכנו נפגשו באמצעות מכרה משותפת,חולת אנורקסיה לשעבר,עברתי איתה את האישפוזים שלה,את כל הקשיים היום יומיים,ואח"כ גם התחתנו די במקביל.יש לי קשר איתה אחת לכמה חודשים,אבל תמיד כשאנחנו מדברות זה מרגיש כאילו ממשיכים מאותה נקודה שזה מדהים..מעבר לזה יש לי בכול מקום עבודה חברים,אבל הם בדר"כ תלויי זמן-את יודעת,כשעובדים ביחד אז יוצאים ביחד מדברים בטלפון הרבה,אח"כ מהטבע זה פשוט הולך ודועך..
זהו יקירתי אני הולכת להתארגן.נשיקות,קרן אור.