היי...

השבוע שמעתי על מישהי שהתאבדה, היא סבלה מאנורקסיה, כנראה גם בולימיה,
אני לא מכירה את הסיפור האישי שלה. אני כן מכירה את הסיטואציה. מספיק קשה כדי שאני אבהיר לעצמי כמה ברת מזל אני שהצלחתי לצאת מהאנורקסיה איכשהו, בכוחות עצמי והמשפחה.
אמא שלי מכירה הרבה יותר טוב את הבחורה, אני בטוחה שקשה לה המחשבה שגם אני הייתי כזו.

נכנסתי לכאן לא רק כדי לומר לכן שהחיים שווים שיחיו אותם, גם אם אתן מרגישות לבד, גם אם אתן מרגישות לא יפות בכלל. אתן יפות. זה הכל בראש. הכל, אתן יודעות את זה כבר. החיים יפים, לא מסוגלת לחשוב על זה לא אראה שקיעה אף פעם, שלא אקשיב יותר לדייר סטרייטס, שלא אשמע את החדש של מיקה. שסוזאן וגה וקרן אן לא ירדימו אותי בלילה, שלא אצחק מ"חברים", שלא ארגיש משב רוח על צווארי, שלא אוכל יותר, שלא אשתה יותר, שלא אכתוב, שלא אהיה.

ובכל זאת, לא באתי רק להטיף לכן על דברים שאתן יודעות. הקושי הוא במציאת הכוח להתנגד להרס העצמי הזה. אתן רוצות אבל לא מצליחות, מוכר. הו כמה מוכר. בעצם באתי לשתף, לומר שאני בעצמי גם בחלוף כ"כ הרבה זמן לא מצליחה לסלק את השדים, גם אם אני לא נכנעת להם. הם שם והם מציקים והפם גוזלים זמן ואנרגיות.

קשה לי בכל פעם שלא מתחשק לי להתעמל, וכמה קשה להודות בחוסר החשק הזה, וכמה תירוצים צריך להמציא בכל פעם שאני רוצה לתת לעצמי לנוח, עם מצפון שקט. שקט.
לא שקט לו למצפון הזה. כמה זמן יכול אדם להילחם בעצמו, ולא לאהוב את הגוף הזה?


אני נכנסת לכאן לפעמים כדי לראות שאסור לי לחזור לאותו מקום.
המלחמה היא כל הזמן. הלוואי שהייתי יודעת להרגיע את השדים. הלוואי שיכולתי לקבור את ייסורי המצפון מתחת לאדמה. החיים יפים, כנראה שגם אני יפה. אילו רק יכולתי לראות את זה יותר. זה היה טוב.

ברוכה הבאה לפורום המשפחתי שלנו,ואנחנו יותר מנשמח אם הוא יהיה גם הבית שלך.
כמו בוודאי קראת רובנו מתמודדות עם הפרעות אכילה בשלביהם השונים.יש כאלו כאן שהבריאו(כמוך??) ועדיין נכנסות לכאן כדי לקבל את הכוחות להמשיך.יש כאלו שמתחילות תהליך,אבל המשותף לכולנו הוא שאנחנו רוצות,אנחנו רוצות להילחם דווקא בגלל הסיבה שכתבת שהחיים יפים וצריך לחיות אותם.המשקל הוא ממש לא משנה יש רזות ואומללות(כמו שהיינו) ויש שמנות שלא דופקות לאף אחד חשבון,ויושבות ונהנות מכל ביס שנכנס אליהם לפה.
הדרך היא לא קלה,ויש נפילות,אבל כמו שאמרתי בעבר מה שמשנה זאת השוה התחתונה,ניצחון המלחמה.
אשמח לשמוע עלייך פרטים נוספים-כמו בת כמה את ,האם היית מאושפזת ואם כן איפה?האם היום את בטיפול תומך כלשהו??
אשמח אם תשארי כאן ותכתבי לנו.ובנתיים המשך יום נעים
קרן אור

בחרתי בשם שהוא חצי מהניק שלך :)


את מוזמנת להתנגד !



:-)



תודה על התגובה החמה.

כל דבר שמזכיר למישהי את האור הוא מבורך בעיניי תרגישי חופשי יקירתי להשתמש בשם אור

אני שמחה לשמוע שאת החלמת (??) וכעת נמצאת במצב טוב יותר, למרות המחשבות שלא נותנות לך לגמרי מנוח..

גם אני הייתי שמחה לשמוע ממך קצת יותר, אם בא לך לספר.

כולנו פה בתהליך כזה או אחר של ההחלמה... ונשמח לשמוע אותך!!

תרגישי טוב.
בלונדי.

תמיד חשוב לזכור כמה יקרים החיים וכמה הבריאות חשובה יותר ממשקל הגוף. רק שלא קל ליישם...
נשמע שאת עדיין נאבקת בקולות רעים שחותרים תחת המחשבה ההגיונית והכל כך נכונה שלך.
אשמח מאד אם תצטרפי אלינו כיותר מ"אורחת", וודאי יהיה לך הרבה מה לתרום לנו.
מקווה שנפגש שוב!

אתן פשוט מקסימות. אין לי מילים אחרות.
יש לי בעיה עם פורומים שנוגעים להפרעות אכילה, כי זה גורם לי להיכנס לזה עוד. לא בתור טריגר, אבל במקום להדחיק את המחשבה שאני במלחמה, אני מעדיפה לחשוב שהחלמתי ואני לא מתעסקת בזה יותר. נו, הפתעה. זה לא ממש כך באמת.

כנראה שצדקתן עם סימני השאלה, הרי לא החלמתי לחלוטין. אני לא מרעיבה את עצמי, חס וחלילה. אבל אלו ההרגלים שנשארו בי והפחד התמידי להשמין.
אני כן אוכלת "שטויות", אני כן מרשה לעצמי אבל בעיקר כשיש סיבה או אירוע או ארוחה. כך ביומיום אני נורא מתקשה לשנות את מה שאני אוכלת, ואני לא בטוחה בכלל שזה מספיק. איך לעזאזל גורמים לעצמך להצליח לאכול סנדוויץ' בארומה ולא רק פעם ב... ? כן, משאת נפשי היא סנדוויץ' בארומה :)
היית שואלת אתכן מה אתן אוכלות ביומיום, אם זה מותר כאן. אין כמו תקווה ממישהי שהחלימה, שאפשר לאכול כמו בחורה שלא חלתה במחלה הזו אף פעם.

קשה לי עם חוסר שביעות הרצון הזו בכל פעם שהבטן מתנפחת, למשל.
איך אתן מתמודדות עם זה?

אני מעמיסה אתכן בשאלות :)
אני מקווה להישאר, מבטיחה לנסות ולראות אם זה מוביל אותי למקום טוב או רע. אני פשוט נוטה לומר שאני לא אנורקסית יותר, אז למה להיכנס לפורום שעוסק בהפרעות אכילה מלכתחילה? זה הורס לי את התיאוריה! :-)
אגב, כשהבלחתי לעיתים בפורומים אחרים, הם לא היו מזמינים כשלכן.
תודה על התגובות.


אגב אני בת 25. איפה זה ממקם אותי בסקאלה שלכן?


לילה נפלא.



אור.

אני כרונית, הינשופה האינסומנית של הפורום... נעים מאד! אני מניחה ש"קראת אותי" כבר למטה, וגם אם לא - תמיד יש פעם ראשונה...

ובכן כך: כשהתחלתי לקרוא את השרשור, מיד בער לי לענות לך משהו כמו: "הלו, הלו, להתעורר!", כי אני לא ראיתי החלמה נשקפת מדברייך. רגשות אשם? מחשבות על ספורט כפייתי? אי-יכולת לאכול באופן טבעי וספונטני? לא, יקירה, זה לא נשמע כמו החלמה. אולי את בדרך לשם, אבל טרם כבשת את היעד הנכסף.

אבל אז הגעתי לתגובתך האחרונה, והבנתי שאני יכולה לחסוך ממך את כל הנ"ל...

בכל אופן, המצב שלך נשמע לי די דומה לשלי. מצד אחד, זאת כבר לא הרעבה כפייתית "כמו אז". מצד שני, התפריט לא משהו ועדיין קיימים "זמזומים" סביב האוכל (רגשות אשם, חישובים, שיקולים, כן לאכול, לא לאכול וכיו"ב). ובכל זאת, עצם זה שאת מסוגלת לאכול היום מזונות שנמנעת מהם לחלוטין בעבר מוכיח שעברת כברת דרך ארוכה.

אז מה עושים הלאה, את שואלת? אז אין לי תשובה ניצחת שתספק אותך. צריך להמשיך להתמודד מול השדים האלה ולתת לזמן לחזק אותך. את צריכה להמשיך להילחם במחשבות הרעות שתוקפות אותך מדי פעם/כל הזמן (מחקי את המיותר), כאשר במקביל את צריכה להתאמץ ולהעשיר את התפריט הדל יותר או פחות שלך. אני יודעת שהדרך הטובה ביותר להתמודדות היא להתעסק בדברים אחרים, גם אם לא ממש בא לך. כי ברגע שאת מעסיקה את עצמך במשהו אחר, גם ללא רצון עז, המוח שלך מתרכז במשהו אחר ו"מזיז" קצת הצדה את האובססיה החולנית הזו. כמה זמן את/היית חולה? האם היית באשפוז? בטיפול שלא דרך אשפוז?

אני מבינה את האמביוולנטיות שלך ביחס לפורומים השונים. כי מצד אחד, הם עוזרים ותומכים ולשם כך הם הוקמו מלכתחילה, אך מצד שני יש חולות שהתעסקות יתר בכל הנושא הזה של הפרעות אכילה עלולה לדרדר אותן למטה - ללא שום קשר לטיב הפורום עצמו, כמובן. לכן כדאי לך לעשות את השיקול שלך עם עצמך ולהחליט כיצד כדאי לך לנהוג בנדון.

מה שבטוח - הפורום הזה הוא מחמם לב, תומך ונפלא מאין כמוהו.

לילה טוב!

כרונית.