המשך 2

מה שלומך יקרה?
את עדיין באישפוז או שכבר יצאת? איך את מתקדמת עם האוכל ובכלל? אני מבינה שבטח כבר סיימת ללמוד..איך את מרגישה עם זה?

אני בסדר..ממשיכה להילחם על חיים אחרים ללא צלה של המחלה הזו..פה ושם יש דברים שמאיימים להוריד אותי שוב בחזרה אך אני מתאמצת שלא לתת לזה לקרות..

אשמח לשמוע מה איתך,
שירן

שירן מתוקה.
איזה כייף לשמוע ממך ולקבל ממך אות חיים.
מה שלומך יקרה????
אני גאה בך שאת נלחמת ונלחמת... אני מחזיקה לך אצבעות גיבורה שלי!!!
נכון אני מסיימת ללמוד. אני לא אעשה צבא לצערי אלא כנראה אלך לשירות לאומי. זה המצב ואני מנסה לקבל אותו בהבנה ובשמחה. זה קשה. אמרו לי שאני יכולה אולי "להתנדב" בצבא אך אני לא רוצה את ההתנדבות הזו מעדיפה לא לעמוד בנסיון הלא שוויוני הזה. את מבינה למה אני מתכוונת???
אני רוצה להיות במקום בו ארגיש כשווה בין שווים שיהיה לי שיוון.אם אהיה נטע הבריאה ואעמוד בדרישות של צהל אז אולי אולי אוכל להתגייס (הלוואי)אך כל עוד אני לא עומדת בקריטריונים מבחינת משקל תזונה וכו איני רוצה לשהות שם כמתנדבת מסכנה ועלובה.... זה לא עושה לי הרגשה טובה. מה דעתך? אני לא צודקת????
איך את? את בחופשה???
מה את עושה בקיץ?
אוהבת ונחכה לשמוע ממך
נטע

בעניין הצבא, אני לא התגייסתי גם כן אבל מסיבה אחרת . אז לא הייתה לי הפרעת אכילה. וגם אני קיבלתי את ההצעה הזו של להתנדב לצבא וסירבתי.
עשיתי שירות לאומי ומשם פרצה האנורקסיה.

כשאמרת לי שאת מתכננת לעשות שירות לאומי ישר חשבתי על החוויה הנוראית והטראומה שהייתה לי בשירות שהפכה את החיים שלי על פיהם.
אני במקומך לא הייתי נכנסת כרגע לשום מסגרת..הסיבה היחידה שאיפשרה לי להתאושש ולחזור לאכול הייתה הפרישה שלי מהשירות. רק אז הרגשתי קצת "אוויר" והתחלתי בתהליך ההחלמה האינטנסיבי.

אני לא חושבת שיהיה נכון עבורך להיכנס כרגע למסגרת כשאת עדיין חולה ובמצב כ"כ עדין ורגיש מבחינת האוכל. זה יכול רק להחמיר אם תכניסי את עצמך ללחץ..זאת דעתי בכל אופן.

אני מבינה את הרצון שלך להיות כמו כולם ולהתגייס או לעשות שירות לאומי אבל אני באמת חושבת שזה לא מתאים למצב שלך.
אני בדיעבד מאוד מצטערת שנכנסתי לשירות לאומי.. כי נכנסתי לשם במצב נפשי מאוד רגיש בסה"כ ומשם זה הידרדר כמו שאת כבר יודעת.

איך את מסתדרת עם האוכל? מתי את משתחררת מהבית חולים?

אוהבת,
שירן

שירן מדהימה שלי!!!
תודה רבה ששתיפת אותי:-) אין כמוך... אני שמחה לקבל ממך הצעות , מה בדיוק גרם לך להתדרדר נפשית בשרות לאומי? מה הפריע לך בכל המציאות החדש? תרצי לשתף???
אני לא יודעת מתי אני משתחררת מבית חולים. לא מדברים על תאריך , אני מתוחה כמו מסטיק ... לא רואה את הסוף אך מאמינה שהוא יגיע...
עכשיו סוף סוף הסכימו לי להביא את הנייד שלי.( יש במחלקה מחשבים אבל אני לא אוהבת לשבת שם..) אז עכשיו יש לי את המחשב נייד אצלי בחדר בתקווה שחלילה לא יחרימו לי אותו כמו שהחרימו לי הרבה דברים פה:-(
אני אשמח אם תפרטי לי לגבי השירות לאומי...
אוהבת אותך
נטע
מה עם האוכל? אני אוכלת וטוחנת מאכלים בכל הצבעים המינים הגדלים כולל בשר:-(
כשאני אוכלת את זה אני צריכה לסגור את העינים והאף ולא להתרכז בזה כי זה ק-ש -ה לי מאד
לחשוב על זה .ועוד יותר קשה ללעוס את זה אבל אין מה לעשות אני מתגברת כמו נמרת ומחכה לחזור לבית בריאה ושלמה , שמחה ומאושרת.

העלית נושא מאוד כאוב אצלי..אבל אני אשמח לספר לך מה קרה בתקווה שזה לא יעיק עליך מדי..

השירות הלאומי מחץ וגזל ממני את מעט הכוחות שהיו לי..הוא גזל ממני את השליטה שחשבתי שיש לי בחיים... קרסתי ..פיזית ונפשית..

זה התחיל בכך שקיבלתי תפקיד מאוד קשה פיזית ונפשית.. לא ידעתי שיהיה לי כ"כ קשה להיות בו והתפקיד הזה היה כבר מעבר ליכולותיי.
סבלתי במקום השירות שלי מניצול..היו מנצלים את זה שאני רק בת שירות ולפעמים נותנים לי לבצע דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות.
הרגשתי שזהותי נמחקת. פחדתי להגיד שאני רוצה לעזוב כי ההורים שלי תמיד הטיחו בי שאני כל הזמן עוזבת מקומות עבודה ובשום דבר אני לא מחזיקה מעמד.
הרצון להוכיח להם שאני יכולה ושאני לא כישלון כמו שהם גרמו לי להרגיש- גבר על הכל.
סבלתי בשקט..הרעבתי את כל אותן תחושות שהרגשתי.. את כל הפחד, כל הסבל והמצוקה הנפשית..

וככה במשך חצי שנה כשאני בקושי מסוגלת ללכת למקום השירות, גוססת..גם כשהעבירו אותי לתפקיד אחר טוב יותר הרגשתי שאני לא יכולה לחזור לאכול כי האיום והטראומה שעברתי עדיין מאיימים על ראשי..
לבסוף אחותי ראתה כמה שאני סובלת ודחקה בי לספר לאחראית עלי שאני סובלת מאנורקסיה. ומשם זה כבר היסטוריה.
יצאתי משם כל עוד נפשי בי.. השגתי את כל האישורים שצריך ופתחתי בתהליך החלמה אינטנסיבי.

לכן אני אומרת לך שלא כדאי לך להיכנס למסגרת כזאת. הניצול שם הוא גדול..ואני לא בטוחה שאת במצב כרגע של להחזיק מעמד במקום כזה.
לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לי ):

שירן