שאלה..

שמי חסוי כי לא חשבתי על כינוי אחר.

אני מניחה שהתמונה שלי לא גלויה מאותה סיבה שאת לא חושפת את זהותך..

ואולי הסיבה האמיתית,מעבר לציניות,היא שאין משמעות לאיך שאני ניראת.מה זה משנה אם אני יפה או מכוערת??האם זה היה מוסיף\גורע מהמהות שלי?? ועד כמה וכמה שזהו פורום הפרעות אכילה,והיכולת לאהוב ולכבד את הנמצא בצד השני של המחשב בלי קשר לאיך הוא ניראה.
בל נשכח שאני מנהלת את הפורום הזה בהתנדבות,ואני לא עושה את תפקידי כאן כדי להתפרסם.

אני רק תוהה למה זה מעניין אותך כ"כ...האם המראה שלי היה גורם לך להפתח יותר או לחילופין להמנע מלכתוב??
מקווה שסיפקתי אותך בתשובתי,
קרן אור.

לא רציתי לדעת אם את שמה תמונה כי את יפה או מכוערת, ממש לא.
פשוט עניין אותי לדעת למה את מסתירה את זהותך.
אך אם זאת שאלה די אישית, אני מצטערת שנכנסתי לזה.
כל הכבוד לך על התמיכה שאת מעניקה לשאר הבנות, אני יצאתי מזה בזמן, עוד לפני ההתפרצות של המחלה.

הסיבה האמיתית שאני מסתירה את זהותי היא כי אני מתעסקת עם מקצועות הרפואה ובאינטרקציה יומיומית עם רופאים.אני רוצה לעזור לסובלים מה"א כי אני מאמינה שאני יכולה לתרום מניסיוני ולאחוז בתקווה במקומות שנדמה כי היא אינה קיימת לעיתים.אך יחד עם זאת,אינני רוצה להדרש ולמצוא את עצמי מספקת הסברים ופרטים לכל הסגל הרפואי איתו אני עובדת.

אני חושבת שאפשר להבין זאת.ואגב,יש כאן בנות בפורום שאני לא אנונימית עבורן ובמקרה שזה מתאים אני גם מבקעת את פרגוד האנונימיות בו אני כרגע נמצאת.

שמחה לשמוע שהיה לך את האומץ והכוחות לחלץ את עצמך מהפרעת האכילה בזמן.את יותר ממוזמנת לכתוב כאן ולספר לנו כיצד,אני בטוחה שזה יכול לתרום הרבה.

כך או כך,יום מקסים.
קרן אור.

קודם כל רציתי להגיד לך שאת מאד מאד מקסימה וזה נהדר שאת תומכת בשאר הבנות שעדיין חולות. :)
במה היית חולה? (או שעדיין)
אצלי הכול התחיל לפני שנה. כשהייתי בת 14 .
התחלתי בדיאטה, שנגררה להקאות והרעבה עצמית.
במשך ימים הייתי חושבת האם להמשיך או להפסיק להקיא ולהרעיב את עצמי, ובסופו של דבר החלטתי להקשיב להיגיון הבריא ולהפסיק עוד לפני שיהיה מאוחר.
סיפרתי לאמא שלי, והחלטתי שאני מפסיקה להקיא ולצום ומתחילה לאכול רגיל. (אם לא הייתי מספרת לה, היא לא הייתה יודעת, הסתרתי את זה טוב מאד)
ויש לי שאלה.
בד"כ, רוב הבנות שמתחילות עם זה הן בעלות משקל תקין נכון?
ידוע לי שברוב המקרים הפרעת האכילה לא מתפרצת בגלל הרצון להיות רזה אלא בגלל נסיבות שלא קשורות לאוכל ומשקל. כמו למשל: אלימות במשפחה, התעללות מינית, שליטה, רצון לקבלת תשומת לב מהסביבה. האם כל זה באמת נכון ?
בואי ניקח לדוגמא את מקרה האלימות במעגל המשפחתי.
מדוע נוצר העיוות בתפיסת הגוף והמחשבה שאותה אחת שעוברת התעללות שמנה, והיא בעצם צריכה להרזות, וכתוצאה מכך היא מדרדרת לאנורקסיה?
(אולי כך אפשר להסביר שבתור אחת שאביה היה מכה אותה כשהייתה קטנה, הייתי קרובה להפרעות האכילה?)
מאחלת לכולכן שתדעו רק אושר, וכמובן המון בריאות.
יום טוב :)

אני סבלתי מאנורקסיה 11 שנים.היום יש לי מחלה אחרת.
אני חייבת להגיד לך שאני חושבת שאת אמיצה.את אומנם מאוד צעירה,אבל הבגרות שלך ניכרת בכל משפט שאת כותבת.לכן אין זה מפליא עבורי שלקחת אחריות על חייך,ועצרת את המחול המטורף לפני שהיה מאוחר מידי.ואגב,איך את היום עם עצמך??האם את מסוגלת לקבל אותך,מושלמת כפי שאת??
את שואלת אותי שאלות שלא נראה לי שאפילו לאנשים שזהו מקצועם יש תשובות ברורות לגביהם.אבל אענה לך מהחוויה שלי וממה שאני ראיתי ונתקלתי במפגשים של ה"א.אני חושבת שהסיבה להפרעות אכילה נעוצה לא בהכרח בחוויות שאנו עוברות בחיים,אלא בפרשנות השלילית שאנו נותנות לחוויות האלה.וזה לא חייב להיות משהו גרנדיוזי כמו אונס,התעללות מינית ו\או נפשית(שהם אכן טריגר מובן,אבל מצד שני,לא כל מי שעברה אותן פיתחה אח"כ הפרעת אכילה) .אני אתן לך דוגמה : אם את באה לאמך כשהיא נכנסת הביתה והיא טרודה במשהו ודוחה את הניסיונות שלך לקרבה ולדיבור .המחשבה הנכונה תהיה:"היא טרודה.היא כרגע נכנסה הביתה והיא עייפה,אתן לה חצי שעה להתאושש ואז אנסה שוב לדבר איתה".מישהי כמונו בוודאי תחשוב:"זה בטח בגללי.היא לא אוהבת אותי,כי אני לא מושלמת.זה בוודאי קשור אליי,למשהו שעשיתי".אני חושבת שמשהו בסמכות ההורית איפשהו משתבש.ובמקום להיות ילדות אנחנו נושאות את האחריות לשלומם ובריאותם של הקרובים לנו,על חשבון הצרכים שלנו.ויש כמובן עוד הרבה תיאוריות.וכן רואים שכיחות גבוהה של ה"א אצל בנות שעברו התעללות פיזית\מינית \נפשית,אבל זה לא הסיבה בכל המקרים(יש כאלה שלכאורה גדלו בבית נורמטיבי,לפחות לפי מראית עין).ולכן אין טיפול אחד שמתאים לכולם.
מקווה שעניתי על מקצת משאלותייך.
שבת שלום,קרן אור.

תודה רבה שענית לי, אני חושבת שהבנתי :)
כיום מצליחה לקבל את עצמי כמו שאני, אני מכירה ברזון שלי ומצליחה לשמור על משקל תקין.
העיסוק במשקל לא מטריד אותי כל כך הרבה כמו בשנה שעברה.
כל הכבוד שהחלמת מהאנורקסיה, ידוע לי שזה תהליך קשה, אבל את ועוד הרבה שהחלימו לחלוטין הוכחתן שאם יש רצון יש גם דרך.
אני לא יודעת מאיזה מחלה את סובלת כרגע, אבל אני מאחלת לך מכל הלב שתחלימי גם ממנה(ואני בטוחה שתחלימי), ושיהיו לך ולכל הבנות כאן, חיים בריאים ומאושרים :)
שיהיה לכן שבוע טוב.