לא מצליח לשלוח הודעות ארוכות

אכן כן..בזכות החום של כולכן כאן..זה גרם לי להרגיש בטוחה..להיפתח..לשפוך ולמוך ולהיתמך!וזה מאוד עוזר לי..:)

אני מודה לך באופן אישי על התמיכה ועל היותך אדם יקר שכזה..שלא מסיר את העין מכולנו..(:
מאחלת לך רק בריאות..ובטוחה שאת המלחמה הזו את תעברי..והמתנה שתקבלי היא חיים בריאים ומאושרים!

תודה על המחמאות,אבל מה איתך??גם לך מגיע לקבל את המתנה שהיא חיים בריאים ומאושרים!
איך הולך בטיפול??

קרן אור.

ברור שגם לי מגיע את זה..הרי שזה מה שאני הכי רוצה מכול!
רק שלא ממש הולך לי=\
אני כבר לא בטיפול...הפסיכולוגית והדיאטנית לא עזרו לי..ואני מבינה עכשיו שאם אני היא לא זו שיעזור לעצמי אף אחד לא יעזור לי.."אם אין אני לי מי לי" לא כך יקירה?
מצבי בכי רע..בעיקר הנפשי..אני וכול מה שסביבי נהרס..ואני דיי מיואשת..

את טועה מאוד..
טיפול זה הדבר הכי חשוב והכי הכרחי במלחמה באנורקסיה! אי אפשר להתגבר על לבד בלי "עיניים הגיוניות" שיראו לך את הדרך הנכונה ואת ההיגיון בכל הטירוף הזה.
המשפט הזה של "אם אין אני לי מי לי" הוא נכון.. וזה נכון שאת היחידה בעצם שיכולה להוציא את עצמך מזה אבל זה לא נוגד א העובדה שכדי לצאת מזה בעצמך את צריכה עזרה! את צריכה שיעזרו לך, שינחו אותך, שילוו אותך בדרך הקשה הזאת ויפתרו יחד איתך את כל אותם קונפליקטים שיש לך עם עצמך.

אני במקומך הייתי חוזרת שוב לטיפול. גם אם הרגשת שהדיאטנית והפסיכולוגית לא עזרו לך- האמיני לי , בסוף יש שינוי עצום! זה תהליך איטי אבל שווה ביותר.
אני לא מצליחה לראות דרך אחרת לעבור את הגיהנום הזה ללא טיפול מקצועי. אני נאחזת בטיפול הזה שאני מקבלת ואפילו מחכה לו בקוצר רוח.

אל תמעיטי בערכו.
אגב בת כמה את?


שירן

שלא תביני לא נכון שירן יקרה..אני בטוחה שטיפול מועיל..אך אני מחפשת נכון לעכשיו מטפלים שכן יצליחו להועיל לי ולא כמו אלו שהשאירו אותי באותה נקודה אפלה..
לשאלתך אני בת 20..וסובלת מבולימיה 5 שנים..אבל אפילו לא לרגע שאני מוותרת..אני כל כך "רעבה" לחיים נורמלים ומאושרים!!
ואת יקרה..איך עבר השבוע..ובכלל איך את?(תזכירי לי מהו גילך?)

דניאל.

משהו קטן שהרגשתי צורך לכתוב..רק שתדעי לך שלא רק שאני "רעבה " לחיים בריאים ומאושרת..אני אפילו אומרת לך וזה משהו שאני בטוחה שאוכל בניגוד לרבות מהסובלות..הום ממש לא אוייב מבחינתי!!ההפך..אני כל כך מקנאה שאני רואה איך כולם אוכלים נורמלי ונהנים..וגם אני הייתי רוצה מאוד!!הפחד שלי זה מההתנהגות והמחשבות שלי כשאני עם אוכל..הפחד שלי הוא מעצמי!את מבינה?רצון עז לאכול ולהרגיש נורמלי..ויחד עם זאת חשש כבד...

האם את בצבא כרגע או שלא התגייסת?

לשאלתך, אני בת 20.. סובלת כבר שנתיים מאנורקסיה.. בדרך להחלמה :)

אני מבינה את מה שאת אומרת.. אני יותר ממבינה.. אני מרגישה את אותם הדברים.. גם אני מקנאה כשאני רואה איך אנשים אוכלים ונהנים ורק אני צריכה לחוש אשמה כבדה כשאני אוכלת דברים אפילו הפשוטים ביותר..
את האוכל הכי מוכר שלי, גם איתו אני מרגישה לא בנוח לפעמים.. וזה מתסכל.. מתסכל אותי איך למרות שכבר חזרתי לאכול ואני כבר שנה שמצליחה לשמור על תפריט מסודר- עדיין אני מרגישה אשמה כבדה ונחרדת כאשר אני חורגת טיפה לפה או לשם..זה מטריף אותי.. זה אמור היה כבר לחלוף =/

היום עשיתי צעד כבד..צעד שלא האמנתי שאני אהיה מסוגלת לעשות וזה להפסיק לספור את הכמות שאני שמה בצלחת.. היה לי מאוד קשה.. וגם עכשיו קשה לי. אני מרגישה שחרגתי.. מרגישה אשמה.. שעשיתי משהו לא בסדר..

מתי זה כבר יעבור????

אני גם בת 20 ולא היתגייסתי..ולא כי לא גייסו אותי..אלא כיוון שלא הייתי מסוגלת ליהיות במסגרת שהפרעת האכילה זורמת בתוכי:\
ומתי זה יחלוף?!אני שואלת זאת רבות את עצמי..אבל שירן יקירתי!הביטי בעצמך!את כבר לא חולה!את היית חולה ואת נלחמת לחיות חיים בריאם ושפויים!והמחלה שהיתה בך סתם שולחת סימנים של מחשבות רעות אבל אל תיתיחסי כי היא כבר לא חלק מימך !

אני שמחה לשמוע כמה את רעבה לחיים אחרים,מאושרים יותר נטולים כל התנהלות או מחשבות אובססיביות לגביי האוכל,ודווקא בגלל שהיום את במקום אחר עם עצמך ומבחינת הנכונות שלך לטיפול,אני כן חושבת שחשוב שתקבלי אחד כזה.
לפעמים אנחנו צריכים לעבור כמה טיפולים ו\או כמה מטפלים כדי למצוא את סוג הטיפול ואולי גם את התזמון הנכון עבורנו לטיפול,אבל אל תוותרי על זה.
זה נכון שאם "אין אני לי מי לי" ורק את זאת שיכולה להביא את השינוי המבורך,אבל זה חשוב לדעת שלפעמים קל יותר להיעזר בדרך הזאת ולפעמים גם אין ברירה,כי אנחנו כ"כ רגילות להתנהל מתוך תכתיבי המחלה,בטוחות שאנו בשליטה ואם רק נפסיק לחשוב על אוכל הכול יסתדר.וכאן חשוב שכן יכנס למערך מישהו מקצועי ואובייקטיבי שיתן לנו פרספקטיבה חדשה,שיגרום לנו לראות שהאוכל הוא הבעיה הקטנה שלנו,הסימפטום שמכסה על הכאב וחוסר היכולת\הפחד(ואת מציינת את הפחד מעצמך,שאני מאוד מתחברת אליו) להתמודד עם החיים,עם כל מה שהם טומנים בחובם.
נקודה נוספת היא שאת מתנהלת בכלא הזה כבר 5 שנים,ואני מאמינה שעם הרצון האמיתי שלך להחלים,היית כבר עושה זאת אם זה היה באמת פשוט להחלים לבד.
אל תוותרי על טיפול.אל תוותרי על עוד יום שאת יכולה לחיות בו אחרת.כי את ראויה.
שלך,
קרן אור.

שוב אין סוףתודות על התמיכה ועל האוזן הקשבת שאת מעניקה לי ולכולנו...שנית אני אכן במקום שרוצה לשנות ולהשתנות..שרוצה ליחיות..אבל מה?מה עוזר לי כל התובנות הללו!?הרי שכמו שאמרת "5 שנים בכלא"ואני לא מצליחה ממש לצאת מבעד לסורגים..הייתי באמת שבהמון טיפולים..לפני מספר שנים באישפוז..ומה?לא עזב אותי הסיוט הזה..ולאחרונה ניסיתי שוב אך לצערי הפסיכולוגית והדיאטנית..היו מממש לא מועילים..הרגשתי שרק כסף זה העיקר אצלהם ולא אני ונפשי..
פעם עד לא מזמן חשבתי שאני מפחדת מהעולם..שאני מפחדת מלעשות כך או כך..והבנתי שאני פשוט מפחדת מעצמי..מהאדם שהפכתי ליהיות..שבחיים לא חשבתי שאהיה..אבל אני מתפללת שיהיה מוצא מכול זה...ואת יקרה?מה שלומך!?איך עוברים הימים?!מאחלת לך רפואה שלמה והמון
כוחות נפשיים..שולחת לך קרני אור..שלך..דניאל.

אני מבינה את העייפות ואת התחושה של איבוד התקווה,אבל אני יכולה לספר לך בסודי סודות שגם אני עברתי את זה.ועד היום אני מאבדת תקווה לעיתים לא רחוקות בכלל,אבל בשורה התחתונה אני ממשיכה בטיפולים,על אף הקושי,כי אני חושבת שגם אם התקווה היא אפסית או לעיתים לא מורגשת בכלל,עדיין בשביל האחוז אחד שעוד נשאר,בשביל האפשרות שאחרי מחכים לי החיים שלי בחזרה זה שווה לי.את יודעת מישהו אמר לי לא מזמן:"לוותר ולמות תמיד אפשר,אבל זאת בחירה בדרך הקלה.למה שלא תנסי לחיות??הרי תמיד תוכלי לחזור לנקודה של היום,תמיד תהיה לך את האפשרות לוותר,אבל אולי תפסיקי להתנהל מתוך פחד ותסתכלי לאמת בלבן של העין??"
וזה נכון,יקרה.אין סוף טיפולים,אבל יכול להיות שמתוך המאה טיפולים שעברת דווקא הטיפול ה-101 יכול להיות זה שיהיה יעיל עבורך.
הפסיקי לפחד מעצמך,אני מכירה את הפחד יותר מידי טוב,לפעמים אנחנו לא מזהות את מי שהפכנו להיות,אבל אלו לא ממש אנחנו,זאת המחלה ששולטת בנו,אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שמה שיש לנו להציע לעולם ולעצמנו זה רק משקל.
אל תבחרי ללכת בדרך הנכונה,כי במאבק בין הנפש לגוף,ברור שאי אפשר להתקיים,ברור מי יכניע.נסי להגיע לחיבור ביניהם ,עם כל המגבלות ,היתרונות והחסרונות.מהנקודה הזאת אין לך מה להפסיד,זה רק יכול להשתפר.
אל תתני לפחד לשתק אותך,בתוך תוכך את יודעת שאפשר גם אחרת.
בואי ניצור את זה ביחד,עבורך.אני מאמינה בך,האם את מאמינה בעצמך??

קרן אור.

ברור לי שאת צודקת לגבי הטיפול..זה גם יכול ליהיות הטיפול ה-200 שלמעשה יושיע אותי..ולכן אני לא מוותרת וממשיכה בחיפושים..לגבי עיניין המשקל שציינת .. זה כ"כ נכון..כ"כ נגע בי..צבט אותי מבפנים אפילו..כמה עצוב אבל זה להבין שהגעתתי למצב שכזה..בחיים לא הייתי מאמינה על עצמי..:(
ולגביי שאלתך האם אני מאמינה בעצמי??שאלה קשה...אך אני אוכל לומר לך שאולי קצת..ממש ממש קצת..:(

זה לא משנה באיזה מצב או באיזה מקום את נמצאת היום,הנקודה היא שבכל מקום שתימצאי בכוחך בלבד לעלות משם.וזה לא שאני חיה באשליה שזה קל,ממש לא,שנים של ה"א והתנהגות שהפכה להיות חלק מאיתנו לא יעלמו ביום (ולצערי גם לא בחודש),אבל אפשר וצריך כן להתחיל לטפל כי מתוך זה אפשר לעלות.ברור לי,כפי שברור גם לך בתוך תוכך,שלבד זה כמעט בלתי אפשרי,לכן זה חשוב שתמצאי איזשהי מסגרת(כל מסגרת שתחפצי) שתוכלי להעזר בה כדי להחלים.

מספיק שאת מאמינה בעצמך קצת,אם תאפשרי לעצמך טיפול אמיתי , תגלי כמה כוחות יש בך שאת כרגע לא נותנת להם אפשרויות ביטוי,ומתוך כך האמונה בעצמך תגדל.ותאמיני לי,שאחרי שתעברי את הכול ותנצחי כל התפיסה שלך לגביי עצמך תשתנה,לטובה.הכול יתגמד ויראה פשוט וקל לאחר שתטפלי בפחד שלך מפני עצמך.ואני מסכימה שהפחד הזה הוא הפחד הכי נורא שאפשר לחוש.ולכן יש צורך במערך שיקיף אותך ויאפשר את המאבק הזאה,בייחוד ברגעים קשים של נפילה,את צריכה מישהו שתוכלי להעתיק את השנאה מעצמך אליו,כדי שתוכלי להתחיל לחוש חמלה כלפיי עצמך.

קרן אור.

באמת שאת עוזרת לי המון..כל מילה ומילה שאת כותבת גורמת לי להבין יותר..לחשוב יותר..ולרצות יותר..ואני חייבת טיפול אני יודעת..אני אחפש כול דרך טיפול אפשרית..רק שיש משהו שאני קצת מתביישת שאני פונה לטיפול..ואולי קצת מתביישת לרשום אפילו כאן..אבל אעשה זאת..בניגוד לאנורקסיות...אז אני..שסובלת מבולימיה..במשקל סביר..כלומר אני בתת משקל לא ככזה נוראי..משהו כמו בין 5 ל7 קילו פחות...ומתביישת להגיע במצב לא נוראי..והרי שיחשבו אולי שאינני זקוקה לזה או שלא יתייחסו ויתנו לי את תשומת הלב שאני באמת כ"כ צריכה אותה..זה חשש ממש גדול אצלי...

פעם אחרונה שהייתי במסגרת טיפולית..הייתי בתת משקל נמוך כפול מיזה..ולא היה ברירה את מבינה...והיום המצב קצת שונה..ואני כולי מבולבלת..אם כי מה שלא הישתנה זה הבולמוסים הנוראים..ומה שקורה אחרי כמו שאת יכולה לתאר...

יקירה...נעלמת מעט?תהיתי בשלומך..ודאגתי שלא שומעים מימך...
איך את מרגישה?!איך עוברים הימים?!מקווה שהכול בסדר..
מחכה לשמוע מימך..
שלך - דניאל .