חדשה

ראשית ברוכה הבאה לפורום שלנו,ותודה על המחמאות.
אני מניחה שקראת קצת על כל אחת מאיתנו.כולנו נמצאות בשלבים שונים של המחלה,רובנו בשלבים שהיא לא ממש "אקוטית" אבל נושמת,בועטת ומנסה להרים ראש בכל הזדמנות האפשרית.המשותף לכולנו זה שאנחנו שואבות תמיכה ואנרגיות אחת מהשניה כדי לשנות דפוסי חשיבה,שאת יודעת עד כמה הם לא קלים.ולפעמים אנורקסיה היא רק בראש בלבד.

אשמח מאוד אם תספרי עוד קצת על עצמך,עד כמה שמתאים לך.בת כמה את??האם היית במסגרת אישפוזית כלשהי,ואם כן כמה זמן עבר מאז??ואני כאן כדי לעזור.תאמיני לי שאפשר זה רק לרצות המון,ולתרגל שוב ושוב ושוב...הנקודה היא שאת רוצה,כל השאר כבר זניח.
מקווה לשמוע ממך עוד,קרן אור.

אני בת 18, לפני גיוס. הסיפור שלי התחיל לפני שנתיים וחצי בערך, הייתי ילדה די מלאה ותוך בערך חצי שנה ירדתי קרוב ל-20 קילו. האמת שלא הייתי במסגרת אישפוזית כי מצבי לא הדרדר לרמות כאלה. כשהגעתי למשקל נמוך בו כבר נראיתי לא כל כך טוב (לטעמי טוב מאוד כמובן) וגם הרגשתי בהתאם התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ותזונתי שהעלה אותי במשקל אבל כנראה לא שינה לי את דפוסי החשיבה. אני לא מגדירה את מה שהיה לי כאנורקסיה, אני יודעת שיש לי הפרעת אכילה אבל לא מאמינה שהמשקל שלי היה מספיק נמוך כדי להיות מוגדר כאנורקסיה.
אני גרה במרכז תל אביב, מוצפת באנשים רזים ויפים ומרגישה כל כך שמנה עד שלפעמים זה גורם לי לא לרצות לצאת מהבית. אני עדיין נשקלת כל כיום ועדיין מקפידה על האוכל, ויש לי לפעמים בולמוסי אכילה שאני מפצה עליהם בצום של שעות ארוכות (מעולם לא הקאתי וממש לא מעוניינת להיכנס לזה). אני בטוחה שאת בעלת נסיון בנושא ולכן אני שואלת באמת האם זה עובר מתישהו? כלומר האם אני אצליח לקבל את עצמי מתישהו? או שתמיד אני אצטרך לסבול מהתחושה שאני שמנה למרות שאם ארד אפילו 2 קילו כנראה שאאבד את המחזור שוב? למה אני לא מסוגלת לקבל את זה שאני לא נועדתי להיות רזה?

האם את מאושרת??והאם את חושבת באמת שאם תרדי כמה קילוגרמים תהיי כזאת??
אנחנו יוצרים לעצמנו את דפוסי החשיבה שלנו.אני בטוחה שאת רזה,והמראה מעוות לך את המראה,כי את יודעת המחלה עושה את זה..
שאלת אם זה עובר מתשהו-אחרי 10 שנים שבהם הייתי חולה,ואחרי שבגיל 18 הפסיכולוגית לא רצתה לראות אותי כי היא לא רצתה לראות אותי מתה,ואחרי מה שהיה מעין אירוע ללבי,הבנתי שאני כ"כ למטה ושמפה שאפשר רק לעלות.ועשיתי זאת,נפלתי המון,שנים לקח לי באמת לוותר על המחלה(הרי גדלתי איתה),אבל כל הזמן ראיתי לנגד עיניי את המטרה-לחיות ולהיות מאושרת.והיום אני אמא לשני ילדים מדהימים,ומאושרת לראשונה בחיי.זה אולי לא פשוט אבל אפשרי רק אם באמת רוצים.אם מוכנים לשנות את הכיוון-מלהילחם בעצמנו ללהילחם במחלה.
אני לא יודעת למה הפסקת את הטיפול הפסיכולוגי,אבל אני חושבת שכדאי שתמשיכי אותו,כי כמו שאת כותבת צריך לעבוד על דפוסי החשיבה עצמם.הפרעת האכילה היא רק סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר,ורצוי לקלף את השכבות כדי להיות יכולים להניח באמת את המחלה מאחור.
אשמח לשמוע ממך שוב.מאחלת לך שבת שלום.שלום עם עצמך ועם הסביבה.
קרן אור

ברוכה הבאה למשפחתנו הקטנה והצנועה.

שמי בלונדי!!

אני שמחה לשמוע שמצבך יציב יחסית כיום.
אבל...מדברייך עולה כי את לא לגמרי בריאה... לפחות לא בראש, ולכן הייתי ממליצה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי, כמו שאמרה לך קרן אור!!!

הייתי שמחה לשמוע עלייך קצת יותר..

מתי הגיוס? איך את מרגישה לגבי זה?

מה המשפחה שלך אומרת על ההרזייה שהייתה לך?

גם אני התחלתי כילדה שמנה והדרדרתי עמוק מאוד...ולכן אני מבינה אותך לגמרי. אני ירדתי כמעט 70 ק"ג.... תארי לך!!!

אשמח לשמוע ממך יותר.
תרגישי חופשי לקטר, לבכות, לספר, להתלוננן, הכל!!!! כולנו פה!!!

לילה טוב ושקט...
בלונדי.

הרצון לחזור ל"שם" ולהיות "שם" פוגע בכולנו, לפחות בכל מי שחווה הפרעת אכילה אנורקטית וטרם החלים ממנה לחלוטין. אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך : "למה, לעזאזל, אני רוצה לחזור לאנורקסיה??". את בעצמך כתבת שכשהיית "שם" הרגשת רע עם עצמך ופנית לטיפול פסיכולוגי. אז מניין הרצון הזה לחזור לנקודה שהיה לך רע בה? אולי בגלל שההצלחה בהרזיה סיפקה לך בריחה מהבעיות שמסתתרות מתחת לפני השטח? אולי בגלל שרק שם הרגשת שאת שווה משהו? הרזון הנחשק הוא רק אשליה, והמחלה היא רק חיפוי על בעיות אחרות. אני מצטרפת לדברי קרן אור ובלונדי, וממליצה לך לחזור לטיפול פסיכולוגי מועיל שיצליח לטפל בבעיות האישיות שגורמות לך לסבול.

לילה טוב!

כרונית.

קודם כל המון תודה, הפורום הזה הוא בהחלט מקום מצוין לתמיכה.
טוב אז כולכן הסקתן שהפסקתי עם הטיפול הפסיכולוגי אבל אני עדיין בטיפול, העניין הוא שהוא לא תורם כל כך לשינוי תחושותיי וגישותיי בנושא. אני גם עדיין במעקב אצל דיאטנית (כרגע כל חודש- חודשיים). אני גם יודעת שהמחלה היא רק ביטוי למשהו הרבה יותר עמוק ולבעיות אחרות אצלי. העניין הוא שעם כמה שהרגשתי רע אז אני חושבת שאני מרגישה הרבה יותר רע עכשיו, אז לא הייתי מודעת לכך שיש לי בעיה, לא חשבתי שאני אחת שיכולה לפתח משהו כזה, אנורקסיה נראתה רחוקה מאוד ממני ומהרגע שאמרו לי שאני כזו וגרמו לי להעלות במשקל אז התחילה ההרגשה הרעה שלי, הדימוי העצמי שרק הולך ומדרדר. אני מרגישה שאם רק ארד 5 קילו אני אהיה יפה בהרבה וארגיש בהתאם. כמובן שיש לי גם חששות בנושא, הרי מבחינת הצבא גם המשקל שלי כיום מוריד לי פרופיל אז אם ארד לא אוכל להתגייס, וגיוס יכול רק לעזור לי, להוציא אותי מהבית ולגרום לי להפסיק לחשוב על שטויות. גם כשהייתי במשקל נמוך לא היה לי שום חשק מיני ודי סבלתי מסקס, והיום אני מרגישה שאני יכולה קצת להנות (גם לא כמו שהייתי רוצה, לא כמו כולם). כמובן שלא נהנתי מלצאת עם חברות ועוד אלף ואחד דברים שאני מאמינה שכולכן מכירות. כמו שאתן רואות יש הרבה יותר יתרונות למצבי הנוכחי, אז למה בעצם לרצות לחזור לשם? סורי אבל אין לי תשובה...

שמחה שהצטרפת אלינו, בטוחה שתמצאי כאן תמיכה, הבנה, ועידוד להמשיך הלאה בדרך הנכונה.
את נשמעת מאד מודעת למצבך, וכמו שאת וודאי יודעת, זה חלק חשוב בהחלמה. את יודעת שירידה נוספת במשקל משמעה נזק בריאותי חמור, את יודעת שדבקות במחלה משמעה גם פגיעה במסלול החיים שאליו את שואפת (גיוס), אך כמו רבות מאיתנו, ורבות בכלל, את עדיין רוצה כל כך להיות רזה יותר.
כמי שגררה הפרעות אכילה לאורך יותר מעשור ונלחמת בהן כיום במאמץ רב, אני מאמינה שכדי לשנות את דפוסי המחשבה של שאיפה לרזון, הערצת רזון, דימוי גוף מעוות והערכה עצמית נמוכה צריך לעבוד קשה מאד. לא רק ללכת לטיפול (עשיתי זאת שנים רבות), אלא לרצות באמת. לנסות להכחיד את האמונה בקשר שבין משקל גוף נמוך לבין אושר והצלחה, להפריד בין שליטה באוכל ובמשקל לבין הערכה ואהבה עצמית.
וכשהקולות הרעים עולים שוב - ללמוד כיצד לגרש אותם ולהמשיך הלאה.
אין לי טיפים, אין לי עצות, רק אמונה מלאה בכוחך לשנות את דפוסי החשיבה שלך כבר מעכשיו - את צעירה וכבר עשית דרך ארוכה בכיוון הנכון ומכאן הדרך יכולה להיות קלה הרבה יותר. כמו שכתבת: "למה לחזור לשם"? את בין לבין, ואם תבחרי בכיוון החוצה תצליחי.
ולגבי סקס - שמחה ששתפת בתחושותייך והשינוי שאת מרגישה וודאי מצביע על שיפור במצבך הרגשי.
לא רוצה להשמע כמו דודה זקנה ( אך בכל זאת, השנים מוסיפות ניסיון...), אבל סקס הוא דבר מורכב מאד, גם ללא קשר להפרעות אכילה, וחלק מההיבטים שלו וההשפעות שלו מתבררים רק לאחר שנים של כניסה לעולם הזה... עם הזמן תלמדי מה טוב לך ומה מזיק, מכאיב, פוגע. את חייבת להבין שאין דבר כזה להנות "כמו כולם". סקס הוא אחד הנושאים לגביהם אנשים רבים נוטים לשקר או לייפות את ניסיונם, ונדמה לי שבעיקר נשים צעירות לוקות בזה. אני מבטיחה לך שבעוד כמה שנים, כשתשבי עם חברות קרובות לשיחה אינטימית, הן יספרו על תחושות דומות שחוו בשלב בו את נמצאת.
הנאה דורשת זמן, סבלנות, הרבה הקשבה לגוף ולנפש. הלמידה מה מהנה עבורך ומה לא נעים היא חלק חשוב מההיכרות עם גופך וההגנה עליו ועל הנפש. זו עבודה שאת עושה כבר במסגרת הטיפול בהפרעות אכילה וגם בה אני בטוחה שתצליחי!
להתראות יקירה,
שלי.

צהריים טובים.
מה שלומך?

נכון, משום מה חשבנו שהפסקת את הטיפול. סליחה.

עצוב לשמוע שאת מרגישה כעת רע יותר...
האם המשפחה מעורבת בכך? האם חברות וחברים יודעים על מה שאת עוברת?

אני לא יודעת מה להגיד כדי לעזור... אני מבינה שלא טוב לך נפשית, וזה משהו שאת חייבת לפתור עם עצמך בלבד, בטיפול הפסיכולוגי, בתקווה שהוא מועיל לך.

אני מחזקת את ידייך על הרצון להחלים ויחד עם זאת מקווה שלא תיפלי חזרה למטה... כמו שאמרת שאת רוצה לרדת עוד 5 ק"ג.

יקירה, את לפני גיוס לצבא. אני מקווה שתתגייסי והכל יהיה בסדר, ותרגישי חזקה מבחינה נפשית ופיזית.

לגבי סקס- אני מצטרפת לדברייה של שלי- זה אינדיבידואלי לכל אחת ואחד. אין "כמו כולם". כל אחד עושה מה שטוב לו. את לא צריכה להרגיש רע עם עצמך שאת לא "כמו כולם".

הטיפול הפסיכולוגי עוזר לך? כי נשמע שאת במצוקה לפי מה שאת אומרת...

ספרי בבקשה על היחס של הסביבה הקרובה אליך ואיך הם בשבילך..

מאחלת לך יום קל ונעים.
בלונדי.