שירן,שירה ותקווה יקרות,

שירני-חשוב לי להאיר לתשומת לבך כי תהליך ההחלמה והתמודדות לא מסתיימים לעולם.ולכן אין טעם כל הזמן למתוח איזשהו קו דימיוני ולחשוב שהעבודה הקשה מסתיימת כשמגיעים אליו.כל החיים כנראה נצטרך להיות עם היד על הדופק.ההתמודדות עם ה"א ועם החיים בכלל לעולם לא מסתיימת מהסיבה שהחיים מטבעם תמיד יספקו לנו התמודדויות ,ואנחנו נצטרך לאסוף את כל התובנות שלמדנו ולהתמודד באמת.דרך הבריחה כבר לא קיימת עבורנו.יחד עם זאת,כמובן שלא כל הזמן זה יהיה כ"כ קשה.עם הזמן ההתנהלות הזאת תהפוך ליותר ויותר טיבעית עבורך,בדיוק כפי שהאנורקסיה היתה עד לא מזמן.הרי גם אז עשינו דברים בלי להבין שאנחנו בעצם פועלות על אוטומט לפי צווי המחלה,והיום שינינו את הכיוון לבריא יותר.תני לו את הזמן להתקבע ולהשתרש,אבל גם זה יגיע בסוף.ואולי את צריכה גם להבין שתמיד תהיה לנו רגישות למראה שלנו ולמשקל שלנו,בדיוק כמו כל מכור אחר שנגמל.ההחלמה מה"א עבורי היא לדעת לקבל גם את זה שלעולם לא נהיה עוד "נורמליות" בנושא של אוכל,אבל כל זמן שזה לא משפיע על ההתנהגות שלנו ומשתלט על כל עולמנו,אין טעם להלחם בזה אלא רק להוסיף ולהבין את זה,ולהתמודד עם הרגשות שזה יוצר אצלנו.

מאחלת לכולנו שיגיעו ימים בהם ההתמודדות תהיה קלה יותר,
אבל עד אז..אני איתכן תמיד.
קרן אור.

חחחח תודה שאת ממשיכה לדרוש בשלומי ולא התייאשת כמו כולם... אבל האמת היא שאני פשוט חורשת לבגרות בתולדות האומנות שיש לי ביום רביעי...

אני בסדר... האכילה השתפרה הוספתי את מנת הביניים שהורדתי... חזרתי גם לעשות פעילות גופנית עכשיו שהכוויה נרפאה סופסוף... אבל הקול של המחלה ממשיך לצעוק לי בראש...
זה כבר כמה זמן שהגעתי לתובנה שרק אם אני באמת רוצה להחלים, אז אני אחלים... וכרגע, עד כמה שאני מתביישת להודות בכך, אני לא רוצה לצאת מה"א. היא מקום טוב, בטוח, מגן עליי. כל עוד אני לא מתדרדרת במשקל לרמה מסכנת בריאות, אני לא רואה סיבה לנסות אפילו להילחם בקולות המחלה.
טוב, אולי זה רק מוכיח את הכישלון שאני. לא מתמודדת, לא מנסה. כישלון.

מה שלומך? אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב!
שולחת לך המון חיזוקים!

שירה

זה ממש לא מוכיח שאת כשלון,אלא שאת מפחדת.ואני יכולה להבין את זה מאוד.לפעמים כשאנו לא יודעות להתמודד עם המציאות,עצמנו,אנשים סביבנו יש לנו נטייה לברוח למקום המוכר כ"כ,שם לא צריך באמת להתמודד,רק לוותר,שם הפחד האמיתי מוסתר.אבל כפי שאמרתי זאת רק בריחה,ובמוקדם או במאוחר את תגלי שלא רק שהרגשות והכאבים שדיכאת דורשים הכרה (זאת הסיבה שהפרעת האכילה מחמירה עוד יותר עם הזמן,כי האשליה מתנפצת ואז צריך להוסיף עוד התנהגות "מפצה" אחרת,משהו גרנדיוזי כדי לנסות ולא להרגיש) אלא שאת נשארת עם בעיה אפילו גדולה יותר.ובקטעים האלו אין מצב ביניים.
מה הפרעת האכילה שלך משרתת??ראי כמה היא לוקחת ממך,משתלטת על עולמך,גורמת לך להאמין שאפשר לחיות כך לנצח,שהבעיה היא רק באוכל ואם תשתלטי על הצרכים שלך,הכול יהיה בסדר.אבל סופו של כל שקר להתגלות ותאמיני לי שאז זה בא בפתאומיות וסותר לפנים בכאב נוראי.
אל תפחדי להתמודד עם האמת,מצאי לך רשת בטחון והגנה אמיתיים שיתמכו בך וירימו אותך ולא כאלו שיותירו אותך למטה בסוף.
ונכון,הדבר הראשוני הוא לקבל החלטה.להחליט לוותר על ההפרעה.את צעירה מאוד,שירה,כל החיים עוד לפנייך.תאמיני לי שעד היום אני מכה על חטא וחושבת כמה פיספסתי,את כל הילדות את כל הנעורים,ובשביל מה לעזאזל??הייתי עבד של הפחדים שלי,הרגתי את עצמי לאט לאט כי חשבתי שמגיע לי,מגיע לי שיכאב לי בכל שנייה שאני נושמת.אבל יודעת מה גיליתי??שזה אכזרי מידי,וזה לא מגיע לאף אחד.ואז קיבלתי החלטה-פשוט לחיות.ותאמיני לי שזה הרבה יותר קל ומקורי מלרעוב.
שום מקרה לא אבוד בחיים,ואני אזכיר לך את זה כל הזמן,כפי שגם לי מזכירים את זה עד היום.
יקרה,אני שמחה שכתבת על עצמך קצת שאיפשרת לעצמך את המקום הזה של הסרת המסכות לרגע,ואין בדבריי תוכחה או שיפוט,הם באים אך ורק ממקום אמיתי ,כנה שדואג לך,ומבין.אין לך מושג עד כמה.היאחזי בידיי ותני לעצמך להיות נוכחת בחיים.אל תפחדי מהמשמעות של זה...

מאחלת לך בהצלחה במבחן מחר!(אם כי ברור לי שתצליחי..)
קרן אור.

הדברים שלך עוררו אותי באיזה מובן..אם כי גם די העציבו אותי..

מה שאת בעצם אומרת זה שלעולם לא אוכל להרגיש שגברתי על הפרעת האכילה? היא תמיד תהיה שם, גם בסמוי?
איך הבנת בעצם בעצמך כשהחלמת? נראה לי שכשהרגע הזה יגיע לעולם לא אוכל באמת לדעת שהוא שם..תמיד יהיו עוד ועוד דברים של המחלה שצריך לתקן ולשנות.. =/
זה כ"כ מאכזב..חשבתי שיש איזשהו קו סיום בו אוכל להגיד בביטחון: "החלמתי"..
ואולי אני טועה בהתרשמות שלי, אבל ככה הבנתי מהדברים שלך. תקני אותי אם אני טועה.

יספיק לי להגיע לשלב בו אוכל לא ישתלט לי על החיים יותר וירתיע אותי כ"כ..יספיק לי לחזור לחיים שלווים עם האוכל.. אולי זה אף פעם לא יקרה אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב.. :(
אני יודעת שאבדה בי התמימות והטוהר שהיו בהתחלה..עוד לפני שסבלתי מהפרעת אכילה.. התמימות והטוהר הזה לעולם לא ישובו להיות..ואני יודעת ומקבלת את זה.. אבל עבורי יספיק להעלים את הפחד הזה מפני אוכל, הפחד מפני אובדן שליטה, האפשרות להיות גמישה עם עצמי סוף סוף, לפרגן לעצמי..יספיקו לי ההישגים האלה..אך זה נראה כ"כ רחוק...

קרן אור, האם כשהחלמת הפחד מפני אוכל חלף לך?
הפחד מפני מאכלים חדשים, התנסויות חדשות? הרגשת חופשייה באיזשהו מובן? לא נשלטת, לא מוחזקת בשבי?

מתי באמת הרגשת שאת מאחורי המחלה הזאת ושהיא לא כובלת אותך יותר?


אשמח לשמוע קצת יותר מניסיונך.


שירן.

צר לי אם לא הסברתי את עצמי כמו שצריך.לא התכוונתי שלא ניתן להחלים אף פעם מה"א.רק ציינתי שבניגוד לאנשים "רגילים" אנחנו תמיד נצטרך לעמוד על המשמר כדי לוודא שאם ובמידה שיגיע איזשהו משבר נדע לצלוח אותו על כל המשתמע ממנו,באמת,ולא נגרר בלי משים לה"א שוב(הרי זה המקום המוכר כ"כ ולפעמים בלי משים אנו עלולות להגיב באותו אופן של בריחה).
אבל,וזה הכי חשוב לציין,עם הזמן זה נהיה הרבה יותר קל.את תראי שגם את תתגמשי עם עצמך וצרכייך(כי תכירי בהם,ואת כבר עושה זאת,אגב) ,תפסיקי לייחס משמעות למשקל,למראה ולכמויות מדודות וקבועות של אוכל,כחלק מהשתחררות מהפחד מפני אובדן השליטה,כי תגלי שלא קורה כלום אם מתירים קצתאת הרסן.
ולגביי שאלותייך-ידעתי שהחלמתי מתי שאיפשרתי לעצמי לאכול דברים שבעבר לא היה סיכוי שארשה לעצמי,מבלי לחשב את הערך הקלורי שלהם או לחשוב איך להפתר "ולבזבז" אותם.החלמתי כשקמתי בבוקר והמראה והמשקל לא היו יותר הגורמים בגינם ביטלתי פגישות,יציאות,או שקבעו לי את המצב רוח שלי במשך היום.זאת החלמה לטעמי.לחיות ולא עם כבלים.לקבל החלטות ממקום בוגר ואמיתי ולא על סמך מראה חיצוני.
וזה לא שאין לי משברים לעיתים,או שאני לא חושבת שאני שמנה לפעמים,אבל אני שמה את הרגשות האלו בצד ומנסה להבין מה באמת מפריע לי,מאילו תחושות אני מנסה לברוח כשאני מביטה במראה.
והיום אני אוכלת ארוחות מסודרות,אבל אין כאן חוקיות.לפעמים אני אוכלת פחות,לפעמים יותר והרבה ג'אנק אבל בשורה התחתונה אני יציבה,אני גמישה עם עצמי,ואני יודעת שאני מאוזנת.אגלה לך שעד שלא ביקשו ממני לאחרונה לכתוב את התפריט היומי שלי(לשם עלייה במשקל בגלל המחלה שלי) לא ידעתי כמה קלוריות אני צורכת ביום ולא ממש הזיז לי,להיפך.אני חיה עם זה בסדר.אני לא מודדת את האוכל שלי כבר מזמן בכוסות,אני מרשה לעצמי לעיתים לקחת צלחת נוספת כי טעים לי מבלי לחשוב על זה כ"כ הרבה,ולעיתים אני מלאה ואני משאירה בצלחת קצת אוכל.אני לא חושבת על זה כ"כ הרבה,אני מקשיבה לגוף שלי ולמה שהוא מנסה "לספר" לי ודואגת לספק את הצרכים שלו והוא בהתאם "גומל" לי באיזון.
זה יקרה,הגדרתי על החלמה.ואני מקווה שזה יותר ברור לך עכשיו.
קרן אור.

שירן יקרה..הרבה זמן שלא הייתי כאן,
אך קראתי כעת את התגובה שלך לקרן אור, ולא ייכלתי שלא להגיב.
שהרי אני הבראתי מהפרעת אכילה של שנים, וברצוני לענות לך על השאלה שלך..לפחות לנסות
לספר לך..
תראי, הפרעת האכילה זה משהו שיכול להשתרש בך עמוק ויכול לא להשתרש בך עמוק,
אל תשכחי שאת לא סבלת שנים רבות ממה שנקרא "הפרעות אכילה"..
כעת למרות שאת אוכלת נכון או לפחות משתדלת, את עדיין מסתכלת על האוכל ב"חצי עין",
עדיין בוחנת בצורה שאחרות לא עושות, עדיין מתלבטת, עדיין האוכל נוגע במקום אצלך שהוא כואב
ועמוק, מקום שלא אמור להיות מתאים לאכול אצל בנאדם שהרי אוכל צריך להיות חלק בלתי נפרד
מהחיים ומהקיום שלנו..
בעתיד, בזמן שאת תרגיעי שהחלמת, בנקודה המסויימת הזו...את תוכלי להסתכל על האוכל
ממקום אחר, יותר בריא..אך יכול להיות שהאוכל יעלה לא פעם זיכרונות מהתקופה, כי הרי
התקופה אכן הייתה מאופיינת באוכל (לא משנה אם היה קיים אוכל או שהיה חוסר), במה שהאוכל
עורר בך, במקומות הטראומתיים שהאוכל לקח אותך...אני יכולה לספר לך שלפעמים אני מסתכלת
על האוכל...ויש רגעים כאלו שאני פשוט מחייכת אליו, לא יכולה בדיוק להסביר לך...אבל אני מודה,
מודה לעצמי, מודה לכוח שהיה בי לתת לאכול מקום בחיי, לקבל אותו, מודה כ"כ על המקום שאני
נמצאת בו כעת, יודעת כמה הוא יכול להיות תלול, מאושרת וגאה להיות במקום שלי היום,
במקום שאוכל בצורה נכונה, במקום שנהנה מהאוכל, במקום הזה שלי כעת, שהרי כ"כ שונה
משנים ע"ג שנים ללא אוכל..הרעבה בכל המובנים.
אז הרי אפשר לומר שגם אצלי האוכל נמצא במקום אחר, במקום שונה משל אנשים "נורמליים"
שמעולם לא הייתה להם נגיעה עם הנושא של האוכל והפרעות האכילה, לא כך?
ולגביי המראה יקרה-
לפעמים אני מסתכלת במראה ויש לי פלאשבקים, זכרונות מהתקופה החולה שלי, שהרי הייתי נראית
מאוד מאוד שונה, פשוט מישהי אחרת, באמת שאישה אחרת, דמות אחרת, מפחדת לומר אבל אולי
אף נשמה אחרת..אך לא ממש מאמינה שהנשמה שלי השתנתה, מניחה שהיא פשוט החלימה
מהמקום הנוראי והחולה בו הייתי.
לפעמים יש בי רגישויות שאני יורדת במשקל או עולה במשקל...שאני יורדת אני חושבת יותר מדי,
חושבת האם זה בסדר שירדתי קילו ככה סתם, האם זה הגיע מתוך הרעבה או סתם ככה..
מנסה לבחון את עצמי, ואז נזכרת שיש ירידות כאלו במשקל בגלל כל מיני סיבות, וכן לפעמים
אני עולה, וכן גם זה עושה בי משהו קטן..מזכיר לי את העליה של אז, אבל אני מיד מזכירה לעצמי
שהעלייה שלי אז הייתה -עלייה- במובן המילה, לא עלייה ובטח שלא עליה של קילו בסה"כ,
אז אני מחייכת עם עצמי והכל בסדר...אני יודעת שאני בסה"כ במשקל מאוד יציב, לא יורדת ולא עולה,
אני בסדר גמור במשקלי ואין בי רצון אמיתי בתוך הלב לרדת ממנו, אני מקבלת את זה שזה המשקל
שלי וכנראה שזה מה שנכון לי, ולא סתם הוא נעצר אחרי הכל, אחרי העלייה ואחריי הירידה שלאחר
מכן במשקל הזה..

אז יקרה,
מקווה שהצלחתי להועיל במשהו, מקווה שתוכלי לקחת את דבריי ולא לפחד,
לא לפחד להבריא ולא לפחד ממה שתרגישי כאשר תבריאי..
אם אני זוכרת נכון, את במסע להחלמה, נכון?
תני לזמן לעשות את שלו ולראות את עצמך בתוך המקום הזה, תני לעצמך להכיר את עצמך
ואת יכולתייך הרבות בתוך המקום הבריא שלך...

לילה טוב שיהיה לך,
תקווה לבנה.

אני כ"כ מאוכזבת..
אני כותבת לכן כשהדמעות פשוט זולגות על לחיי, והמחלה בתוכי ..שמחה וצוהלת על כך שניצחה אותי פעם נוספת..

היא ניצחה אותי..היא מנצחת אותי.. פעם אחר פעם..היא מהלת בי..תמיד נראה לי שזה הסוף, שהזמנים הטובים כבר הגיעו והסתיימו הקשים..אך כמה שטעיתי..אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות כמה המחלה הזאת עוד בי, אוחזת בידיי, שולטת על פעולותיי.. ואני כעבד נרצע שלה..

נמאס לי מהחיים האלה כ"כ..אני חושבת שהיה עדיף לי כבר למות..ולא , זה לא דברים הנאמרים סתם כך..אני באמת חושבת ככה..שאולי היה עדיף כך..מבלי המחלה היומיומית הזאת שמסתברת שלא עוזרת בכלל ולא מקדמת אותי אף פעם להחלמה!!
כל צעד שאני עושה לא מספיק דיו כדי לסלק את המחלה הזו מתוכי..

היום בעבודה חילקו לנו דוגמיות קטנות של מעדנים..והחטתי שאני אהיה כמו כולם ואני גם אנסה..כפי שגם הבטחתי לעצמי ..פתחתי את המעדן הזה לקחתי 3 ביסים ואז משהו השתלט עלי..משהו גבר על היכולת הבסיסית שלי לאכול..משהו בתוכי צרח לי: "את עוזבת את המעדן הזה עכשיו וזורקת לפח.. אסור לך לאכול את זה..!".. וכמו עבד שאני למחלה הזו- זרקתי בסתר..בלי שאף אחד יראה..

מאוחר יותר לא הפסקתי לבכות.. וגם עכשיו.. אני לאט לאט מבינה את גודל האסון שנחלתי..את גודל האסון הזה שנקרא אנורקסיה. נמאס לי כבר להילחם ועל כל צעד הכי קטן לומר: ניצחון.. זה לא ניצחון.. הניצחון עוד רחוק וספק אם בכלל יגיע..

הניצחון האמיתי יהיה כאשר אוכל לא יעורר בי יותר איום וחרדה כזו גדולה.. שאוכל לא ייתפש כמקור לשליטה על חיי..
מקודם כ"כ בכיתי לאחותי ואמרתי לה איך זה שהגעתי למצב כזה שאני מפחדת מדוגמית של מעדן?! איך זה שאוכל קיבל כזו משמעות עצומה על חיי? איך זה שיש בי רודן כזה בתוך הראש שמצווה עלי מה לעשות?

אני לא מזהה את שירן בתוך כל הטירוף הזה.. כואב לי כ"כ ואני רק רוצה שזה יחלוף כבר.. נמאס לי מהסבל..
הוא אינסופי..


שירן.

הי שירן נשמה שלי.
מה שלומך??? בכיתי כשקראתי את המכתב שלך...
הוא עורר בי רגשות מאד רגישות בנקודות משותפות שיש בנו...אני חייבת להגיד לך שהזדהיתי איתך בכל כל כל מילה. ואני ממש מבינה אותך ויכולתי ממש לראות אותך מבעד לשורות,יכלתי לראות איך את מתמודדת ומתגברת אני מרגישה כל כך קרובה אלייך ולמה שכתבת.
שירן,
אני גאה בך. שתדעי שאת ענקית מהחיים!!! אם חשבת לנסות את המעדן, אם העזת לנגוע בו והצלחת לפתוח אותו (לקרוע את הנייר, עם הכוחות האפסיים גם הגופניים וגם הנפשיים...) אם הצלחת להכניס כפית לתוך המעדן, ועוד למלאות אותה בתכולה, להכניס תכפית לפה ועוד כפית ועוד כפית אז אני גאה בך מאד!!!

3 כפיות זה כבר התקדמות, זה השג. לא???
פעם הבאה את תזרקי את המעדן אחרי 5 כפיות ואחכ בפעם הבאה 8 כפיות ופעם אחרי זה את תגמרי את המעדן עד הסוף ובפעם אחר-כך את אפילו תלקקי את האצבעות ואת מה שנשאר...
מאד נהנתי לקרוא את מה שתקווה לבנה כתבה, מתוך נקודה שהיא היתה בה ויצאה ממנה...
שירן מתוקה, אני ממש מבינה את התסכול שלך זה ממש קשה ומתסכל אבל תסתכלי על החצי כוס המלאה ותגידי לעצמך: הנה הצלחתי 3 כפיות לטעום, אולי אצליח גם 4?ותנסי להגיע לשאיפה הזו

כפיות לטעום, אולי אצליח גם 4?ותנסי להגיע לשאיפה הזו של 1 ועוד אחד ועוד 1...לדעתי הדרך הטובה היא ללכת לאט ועל בטוח .צעד אחר צעד ,לקפוץ כל יום פציעה שתיים ולא לצפות ולשאוף לקפןץ מיום אחד 200 פציעות כי זה כבר לא דרך בטוחה, ובד"כ הדרך המהירה הזו והלא מבוקרת גורמת ליפול ולהשבר מהר מידי...
מתוקה, אני איתך בלב.

זה מעצבן כל המקטעים האלו..אה?לא נורא.לגבי הפסיכומטרי אני צריכה לשבת עם המטפלת שלי...אשץף אותה ואעדכן.תודה על השיתוף...מאד עזר לי והעלה לי הרבה נקודות למחשבה. אני בדילמה מאד קשה עכשיו-ואני אשמח אם תיעצו לי עצה.
היום בסימן טוב אני עוזבת את הבית חולים, השתפרתי בהרבה, אין מה להגיד!!!השיפור דרסטי

אני מאד שמחה שסוס אני בחוץ אבל כואב לי על כל אלה שנשארים בפנים אני ממש מאחלת לכולם שירגישו טוב, מחר בערב יום שישי חברי לכיתה עושים מסיבה לכבוד שיצאתי מהבי"ח. כמובן שאני מאד שמחה ויחד עם זה מאד חוששת מהמסיבה בעיקר בגלל האוכל-כיבוד...ועוד משהו- במקרה 2 בנות במחלקה שמעו על המסיבה והן ממש רוצות לבוא ואני לא יודעת מה לעשות. האם להביא אותן? אני לא רוצה לתת להם הרגשה שאני יצאתי לחרות והן כלאות...מה אתם מציעות לא רוצה לעורר בהם קינאה.
אוהבת
נטע