עוד קצת עזרה לא יזיק

הי,
היה לי קצת קשה להבין מה כתבת. את אוכלת הרבה ואחכ את מתחטת? יש לך מושג מה גורם לך לאכול הרבה? את רעבה? אוכל טעים או מה???או שזו סתם אכילה כפיתית? ואכילה כפייתית זה לא סתם.
היית פעם אנוריקסית? את מרעיבה את עצמך? אולי את לא אוכלת מספיק ואז כשאת עם המשפחה

את מאבדת את השליטה כאילו וטוחנת וטוחנת..
ואולי את רוצה להראות כבריאה ואוכלת חופשי?
לי קרה שרציתי לרהראות לכולם שאני בריאה ואני אוכלת הכל ופתאום השתלט עלי איזה זבוב שאמר לי כולם מסתכלים לך בצלחת, תראי להם שאת רגילה, בריאה אוכלת הכל ואפילו יותר מידי...

(זה משהו שקרה לי) ואני יודעת להגיד שזה היה מהלחץ שכולם אמרו לי- את אנדרטה, את דחליל...את ניצולת שואה...תאכלי משהו. כולם אמרו לי שידחפו לי אוכל לצלחת כי אני לא אוכלת כלום ואני הכחשתי את זה. רציתי להראות להם שאני "כן" אוכלת הכל...ואז במצבים כאלו פשוט היתי אוכלת ואוכלת ומראה לכולם שאני כן אוכלת...ואת מבינה שזה היה רק בשביל הצגה? ואולי תנסי למצוא את הנקודה שגורמת לך להתנהג ככה.
נשמח לשמוע ממך,

זה דיי מסובך אצלי איך אני יתחיל?... זה התחיל באנורקסיה בגיל 14 אחרי בערך חצי שנה היו לי בולמוסים פה ושם והייתי עושה מלא כושר אחרך בגלל החרטה.. בגיל 15 היתה לי חברה אצלי והיא אמרה לי שאפשר להקיא ולא להשמין אז התחלתי עם זה וסוג של התמכרתי לתחושה הזאת ועם הזמן הגעתי למסקנה שזה סוג של שיטה לרוקן אותי ואת המחשבות ואת כל הגועל שבפנים רגשות שאני לא בסדר לא מספיק יפה לא מספיק ''מגניבה'' הרגשתי סוג של אוטסידריט בחברה שאין לי חברים ושהם סתם אינטרסנטים בגלל זה ההורים שלי גם עברו לירודשלים כשהייתי בת 16 אבל זה לא ממש חשוב אז כן כבר הייתי עמוק בפנים והיו לנו סרטים בבית ממש ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הייתי אצל פסיכולוג דיאטנית ומה לא אבל בשבילי כל זה היה סתם המשכתי עם זה לא יכולתי להפסיק כל כך שנאתי את עצמי הגעתי ל8 הקאות ביום ובלילה הייתי יוצאת לבלות ממש הייתי מתוסבכת בגיל 16-17 היו לנו יםם מריבות ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הם נעלו אותי בחדר חסמו אותי בכח כשרציתי ללכת לשרותים הגעתי למצב שאני בורחת למחסן ומקיאה בדלי.. וואי זה זכרונות שלא נגעתי בהם ים זמן ותכלס גם עכשיו לא כזה נעים לדבר עליהם.. סתם טרואומות מההפרעת אכילה הדפוקה הזאת אני ממש שונאת אותה הייתי מקיאה מסתכלת במראה ואומרת לעצמי את כזו סטן... ההורים שלי לא ידעו מה לעשות הם שלחו אותי למכון גמילה הם אמרו שהם מטפלים בהפרעות אכילה זה נראה לי הטרואמה הכי גדולה שהייתי לי זה כמו צבא והם בכלל לא מטפלים בזה הקאתי שם יותר וירדתי שם יותר והיה לי דיכאון מהמקום ולא לדבר על הרנשים.. משם הלכתי לאשפוז במצב לא טוב הייתי על מוניטור שבועיים... וזה סוג של מעגל יצאתי משם הייתי בסדר כמה חודשים ושוב זה חזר ושוב ההורים שלי שלחו אותי למכון גמילה אחר שאמר שהם מטפלים גם בזה למה הלכתי בכלל? הם אמרו שאני לא יחיה בבית ואז באותו זמן נורא פחדתי לגור לבד.. וואי יש מלא לספר אבל זה מזה ארוך עברתי לגור באילת בתל אביב בצפון כל פעם לפתוח דף חדש.. עברתי משבר בקיץ שעבר והגעתי לירושלים ההורים שלי לא רוצים אותי בבית בגלל ה''בעיות'' היה לי דיי קשה אבל התגברתי ותודה לאל עכשיו בסדר לי ואני עצמאית וגרה לבד אבל עדין נורא נורא קשה עם כל התחושות והרגשות אני לא יודעת להתמודד עם אהבה כאב.. וכל מיני.. אז מה שקורה עכשיו זה שאני מקיאה בערך פעם ביום לפעמים פעם ביומים שלוש שזה דיי טוב יחסית למה שהיה מה שאמרתי זה שבאירועים משפחתיים אני מוצאת את עצמי מרגישה חרא ואני אוכלת מלא ומקיאה אז כדאי לי פשוט לא ללכת? ניסיתי לומר לעצמי לא לאכול או רק קצת אבל המשמעת העצמית משום מה נעלמת לא יודעת כאילו לראות את כולם כל המשפחה ממש גורם לי לאי נעימות.. אתמול היה חתונה ואכלתי והקאתי ופתאום התחלתי לבכות ממש ואני לא בוכה הרבה פשוט כל מיני דברים שהצתברו והחתונה ממש חיזקה את זה אז כדאי לי פשוט לא ללכת לאירועים?

כ"כ כאב לי לקרוא את הסיפור שלך.. זה כ"כ עצוב ובו זמנית ליבי יוצא אליך ממש..
אני מבינה את הגיהנום בו את נשרפת יקרה.. גם אני סובלת כבר הרבה זמן מהפרעת אכילה.. אומנם איני מקיאה אך האנורקסיה מחזיקה אותי עדיין בשבי בהרבה מהמובנים.

אני חושבת שאסור לך להתייאש..אסור לך להרים ידיים ולומר: "שום טיפול כבר לא יעזור לי".. זה לא ככה..אני בטוחה שקיים טיפול אחר בשבילך שכן יכול לעזור לך..
תראי את קרן אור המדהימה- שהתגברה על המחלה הזו לאחר 11 שנים!! אם היא הצליחה, גם לך יש תקווה להחלים..
כל הכבוד לך שאת עצמאית כרגע ומנסה להסתדר בכוחות עצמך.. זה מראה לי כמה שאת חזקה..
אגב, בת כמה את עכשיו ומה את עושה ביום יום? <לומדת/עובדת>

אם הטיפול עצמו יקר לך כרגע יש גם מרכזים לבריאות הנפש <אני גם מטופלת באחד כזה אגב> שמטפלים בהפרעות אכילה..זה בחינם ולא יעלה לך דבר.
את לא יכולה להישאר עם ההפרעה הזו לבדך.

אשמח לשמוע ממך ואנחנו כאן בשבילך. תרגישי חופשי לשתף.

שירן