חברות יקרות!

אני שמחה לשמוע שלא נעלבת ואת לא כועסת.
מדברייך הבנתי כאילו נפגעת והיה לי מאוד חבל על כך. חשבתי עליך הרבה..

לדברייך אני בריאה שחווה נפילות וקשיים פה ושם.
כתבתי לכרונית גם, שאני הגעתי לעולם מהאכילה הכפייתית.
ולכן אני מתמודדת עם שתי מחלות- בולימיה, ואכילה כפייתית.
בבית החולים אושפזתי כבולימית, למרות שרוב חיי הייתי אכלנית כפייתית והייתי גם אנורקסית.
האוכל היה בשבילי הכל בחיים. הוא היה לי אבא, אמא, חברים, מאהב, הכל!! תמיד היה שם בשבילי.
את זה החלפתי בהקאות. שנעשו ה"חברה הכי טובה" שלי.

וכעת, אני צריכה ללמוד לחיות ולאזן את שתי המחלות.
כי אני מרגישה שאם אני לא אשים לב מאוד מאוד, האכילה הכפייתית אורבת לי ממש בפינה הקרובה.
אני מוצאת את עצמי לאחרונה אוכלת סתם... ואוכלת.
ואני הרי כבר לא מקיאה!!!!!!!!
אז מה קורה? אני משמינה.
כי אני לא פעילה פה כמו שהייתי בארץ.

את מבינה? אני בין שתי המחלות כרגע.
וזה מאוד לא קל.
מחלה אחת אומרת לצמצמם אכילה, ומחלה שניה אומרת לאכול כאילו אין מחר.
ולכן קשה. זה לא קל.

אני מגיל 6 בהפרעות אכילה. זה 20 שנה.
ולכן, אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להגדיר את עצמי "בריאה".

אז נכון, היתה לי נפילה, אבל קמתי מיד על שתי הרגליים והמשכתי כרגיל. כי כיום הפרספקטיבה לחיים השתנתה לי. למדתי לראות שיש דברים יותר חשובים מההתעסקות ברזון. למדתי ליהנות שוב מאוכל.

ואני רק צריכה להיות עם יד על הדופק שלא להגזים עם האוכל... שלא לאכול יתר על המידה.. שלא לחזור לתקופת ההשמנה המסוכנת שלי.
ואני כרגע בעודף משקל קל. וזה לא קל לי בכלל. אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה.
אבל אני לא יכולה לחשוב על תפריט של 500 קלוריות היום. לא יכולה לחשוב על הרעבה עצמית, על הקאות, על משלשלים. זה הכל נראה לי טירוף!!!

אז אני שם, נאבקת באמצע, לא להגזים לשום צד.
ואני לא יודעת אם אי פעם אוכל להגדיר את עצמי כ"בריאה"....
לא יודעת.... יש לי יותר מידי שנים ב"מקצוע"...

בכל מקרה, אני מקווה שאת מרגישה טוב ושאת מריעה לעצמך בתרועות גדולות מאוד על ההישג האדיר שלך, שלא מובן מאליו בכלל!!!! תאמיני לי שאני יודעת מה את עוברת, ואני גאה בך מאוד.
את נשמעת לי כבחורה בדרך ל"החלמה" שעליה את מדברת.
את בוגרת ובשלה...ומיצית את הטירוף!!
כל הכבוד לך.

טוב שלינקה. שיהיה לך לילה טוב וחלומות נעימים.

אוהבת,
בלונדי!!!

מה שלומך יקירה? איך מתנהל לו סוף השבוע?
הרשי לי להגיב על כמה הודעות קודמות:
נדמה שבשבוע האחרון את נהנת הרבה יותר ומצב רוחך מצוין. זה משמח מאד ומקווה שתמשיכי ככה!
תתחדשי על הבגדים החדשים! בשמחה הייתי יוצאת עכשיו לסיבוב קניות, אך כמו בכל עונה, עד שמגיעות מכירות סוף העונה כבר אין לי כסף לבגדים... אני די אימפולסיבית בקניות ושאנת להמתין למכירות.
המאבק באמצע, בין שתי מחלות, בהחלט מוכר לי. נכון שבשנים האחרונות בולימיה היתה ההפרעה המרכזית, אך הכל החל מאנורקסיה ואני לא מסתירה את הקושי שלי לקבל עצמי במשקל גבוה יותר. גם אצלי המלחמה היא בין צמצום וקיצוץ לבין אכילה מוגזמת והטהרות לאחריה.
המאבק שלך נשמע קשה ומורכב, אך ראי, עובדה שאינך מוכנה עוד להרעיב עצמך ולשוב לטירוף, כמו שכינית זאת. כך שכבר התבצע שינוי בדפוסי מחשבה והוא חשוב מאד.
אני רוצה להאמין שסיפוק בתחומים אחרים של החיים יסייע לי להשלים גם עם משקל שאינו אידיאלי מבחינתי (מבחינת מראה חיצוני). יודעת שלא תמיד יש קשר ישיר, הרי יש לא מעט נשים מבוגרות, מצליחות ובעלות משפחה שנגררו לאנורקסיה גם כאשר הגשימו כביכול את כל שאיפותיהן. אך אני בהחלט מקווה שבקרוב אוכל להתקדם בחיי ושעם שביעות הרצון מהיבטים אחרים בחיים אוכל לאהוב עצמי קצת יותר.
אין לי מושג באיזה שלב את בחייך כרגע, מבחינה מקצועית למשל, מבחינת הגשמת שאיפות שונות. אך אולי שינויים שיתרחשו בחייך בעתיד, שינויים שאין להם קשר ישיר למחלה עצמה, יאפשרו לך לחיות בשלום יחסי עם מה שהגדרת כעודף משקל קל?
בכל אופן, הגעת עד כאן אחרי דרך ארוכה וכואבת כל כך, את מודעת וחזקה מאד, ואני בטוחה שתשלימי את דרכך אל מה שמסמל בעינייך "החלמה מלאה".
יום נפלא יקירה, נפגש בהמשך!

מה שלומך יקירה?
אין כמו לבלות עם ילדים, אה? ואז באמת מבינים כמה אנרגיות צריך כדי לנתב את עצמך הלצליח במשימה הזו. וכמו שפעם אמרת פה- הורות היא העבודה הכי קשה של החיים. ואני חושבת כמוך.

כן אני מרגישה טוב מאוד. למרות עודף המשקל. טוב לי מבפנים. אני מאושרת. עוברים עלי דברים טובים וזה נותן את אותותיו.

לגבי הבגדים- אני גם שונאת לחכות לסוף עונה, אך באמת שהייתי זקוקה לבגדים, ומצאתי דברים מדהימים!!!! שמלות וחולצות כאילו הובאו מהודו והמזרח, הכל צבעוני ומאושר. ואת יודעת- אם חבריי היו רואים מה רכשתי הם לא היו מאמינים שזו אני. כי תמיד, אבל תמיד, אני הולכת בשחור!! רק שחור!! זה משהו שאימי הכניסה לי מאז היותי ילדה קטנה, כדי שלא יראו כמה אני שמנה. את מבינה איזו הפרעה? אז קניתי לי שמלות צבעוניות, עם צבעים שמחים וחיים, אח איזה כייף. ממש תיקון.
הדבר היחידי שאני עדיין לא מסוגלת- ללכת בצבע לבן!! אמא שלי כל החיים אמרה שאסור לי ללכת בלבן כי אני שמנה. ואני לא יכול להשתחרר מזה!! טירוף..

אני מבינה את ההתמודדות עם שתי המחלות שלך, כי כאמור גם אני כאן. אני מחזקת את ידייך כי את עושה צעדי ענק, שלא יתוארו!!!

לפני שנה התחלתי ללמוד חינוך מיוחד! נושא שמאוד קרוב לליבי. אך לצערי עברתי תאונת דרכים קשה מאוד ונאלצתי להפסיק את לימודיי לשם החלמה ארוכה וכואבת.
אז כיום אני חושבת על הלימודים. אבל לא כועסת ולא מאוכזבת. קרה וזהו. העיקר שאני בחיים ולא נהרגתי. כי זה בקלות יכול היה לקרות. לא היה חסר הרבה. אז לא נורא. כאשר נשוב לארץ, אבחן שוב את אפשרויות הלימודים, ואראה מה מעניין אותי ומה רצונותיי. אני לא ממהרת לשום מקום. אין לי שום גיל יעד להשלים לימודים. אני חושבת שזה לא נכון לשים את מטרת הלימודים כאילו זה הכל בחיים. צריך לחיות גם. ולא צריך לקבע את עצמך בתור מוסכמות כאלו או אחרות שיצרה החברה שלנו.
כל אחד יעשה מה שטוב לו, בזמנו הפרטי.
אולי רצון הלימודים לא בוער בי כל כך. יש כאלו שחיים רק כדי ללמוד. אני מעולם לא מצאתי עצמי בלימודים, והיה לי קשה מאוד. בעיות קשב וריכוז קשות מאוד...
אז אני לא ממהרת וחושבת שצריך ליהנות ממה שהחיים נותנים בדרך. ואלמד כאשר זה יגיע. לא לחוצה ולא רצה להשיג תואר כמו שעושות הרבה בנות צעירות הרבה יותר ממני.

אני מאמינה בגורל כי קרו לי דברים בחיים שאני פשוט לא יכולה לתאר אותם. דברים שאני מאמינה שהגורל קבע לי.
אני לא דתייה, ולא מאמינה בשום דת. להיפך. אני אנטי דת וכל מה שקשור אליה.
רק מאמינה שיש משהו למעלה שעוזר לדברים לקרות, משהו שעזר לי להגיע לבית החולים דווקא מתי שהגעתי, משהו שהחזיק אותי שם, ומשהו שהוציא אותי משם בן אדם חדש לגמרי.

אני לא ממהרת לשום מקום כרגע. נהנית ממה שיש לי. לומדת לאכול, לומדת להתלבש בצבעים, לומדת להגיד את מה שאני חושבת בלי לפחד, לומדת מחדש את מערכת היחסים שלי עם הוריי. לומדת הכל. אני בלמידה כל הזמן.... ולכן לא ממהרת לשום מקום!!!

שלינקה, את יודעת מה החלום הכי גדול שלי?
להקים משפחה וליצור בית חם ואוהב, לתקן את כל מה שעברתי בילדות הנוראית שלי.
אני רוצה ילדים ורוצה להעניק להם חום ואהבה. רוצים להיות חלק מהילדות שלהם, להיות תמיד לצידם, שיידעו שיש להם אמא ואבא שיעשו הכל בשבילם!!

אז לימודים לא מעסיקים אותי כרגע....
יותר מחשבות על משפחה.
זה החלום הכי גדול שלי!!!

ולך יקירה, אני מאחלת שתמשיכי להחזיק מעמד כל כך יפה, ותהני מזה. תריעי לעצמך.

"החלמה מלאה"?? לא יודעת מתי ולא יודעת כמה ואיך. אבל אני בטוח בדרך לשם... לעולם לא בדרך אחורה!!!

שיהיה לך שבוע מקסים וקריר!!!
אוהבת מאוד
בלונדי.

אני קוראת אותך ואת האחרות ותוהה - כמה מכות יכולים גוף אחד ונפש אחת לספוג?
ואני מתכוונת לתאונת הדרכים שעברת, והתאונה של קרן אור, וממש מקווה שלא יופיעו כאן עוד תאונות... עוברת בי צמרמורת איומה רק מקריאת התיאור הלקוני "תאונת דרכים קשה מאד" ו"העיקר שלא נהרגתי".
כתבת כמה פעמים שאת לא פעילה כל כך כרגע, שאת "פדלאה", ועכשיו אני לא מבינה איך את מעזה לרדת על עצמך... האם הסתיים שלב ההתאוששות מהתאונה?
אני מאד מעריכה את גישתך כלפי לימודים, עבודה והחיים בכלל. את צודקת, צריך להנות ממה שהחיים מציעים כאן ועכשיו, לכל דבר יש זמן משלו ולעיתים קרובות הצבת יעדים ומטרות גורמת לנו לפספס את החיים עצמם. ונראה לי שאת דווקא תלמידה נפלאה - כמו שכתבת, את לומדת לחיות, להנות, להיות מאושרת.
כמה טוב שזנחת את השחור ועברת לעולם הצבעים!
נו, אמהות. כמה נזק שאשה אחת מסוגלת לגרום... אמא שלי נהגה לומר לי "שכדי להיות יפה צריך לסבול". למרות שהיא מעולם לא התעסקה בכל הפרקטיקות הנשיות האלו של איפור, תסרוקות, עיצוב הגוף וכו'. אך משהו בכל זאת שקע פנימה...
יש לי הצעה: בביקורך הבא בישראל תופיעי בשמלה לבנה! אין אדם שלבן לא מתאים לו, ללא שום קשר למשקל, מבנה גוף, צבע עור.
ובעצם - התחתנת, נכון? וודאי כבר לבשת שמלה לבנה, או לפחות שמנת, והיית כלה יפהפיה וזוהרת!
אני בטוחה שתהיה לך משפחה גדולה ומאושרת, בטוחה שהחלום יתגשם במהרה ושתהיי אם נהדרת ואוהבת. גם מאמינה שרצון עז כל כך להקים משפחה מצביע על שלב מיוחד מאד של החלמה. אבל אכתוב לך על זה בהמשך באופן פרטי יותר.
יום מקסים וצבעוני יקירה!

כתבת לי דברים מאוד יפים. תודה רבה.

אז ככה, בקשר לתאונה, אני כבר הרבה יותר טוב. יש עוד כאבים, אבל זה כאבים של שברים שכנראה יישארו אצלי לכל החיים, כדרכן של עצמות שבורות שהתאחו...

אני פדלאה רצינית אך כבר לא יכולה "לשחק" על התאונה... אין תירוצים!!

בקשר לאמא- אני מבינה שגם את סבלת מאמא...
אצלי מגיל צעיר- נאמר שלי שאסור לי ללכת בלבן כמו שאמרתי ועוד נאמר שלא לאסוף את השיער כי יבחינו כמה אני שמנה. יראו את הפרצוף הנפוח.
את מבינה את הטירוף הזה? אמא שלי לימדה אותי להתבייש בעצמי. ולימדה אותי לחשוב בצורה מעוותת... והכל החל כאשר הייתי בת כמה שנים ספורות!!
והכל לרוב, לווה בקללות ובמילים פוגעות.. שכמובן "עשו" את העבודה ועד היום אינני יכולה לשכוח.
כמובן שהיו עוד מיליוני דברים, וזה רק על קצה המזלג...

לא עזבתי את השחור אך הרשיתי לעצמי לקנות קצת צבעים.
לבן בשבילי זה טאבו ולכן אני לא מעיזה לחזור ארצה לבושה לבן, כמו שאמרת. אבל את יודעת מה? יש לי עוד זמן ואולי אני אשקול את הצעתך ואלבש שמלה לבנה ביום הנחיתה בארץ... זה יכול להיות כמו סגירת מעגל.. זה דווקא רעיון נחמד. תודה!!

זהו שלינקה. איך היה יומך? מה עשית היום?

מקווה שהכל בסדר... נשתמע מאוחר יותר!!

ערב נעים!!
אוהבת,
בלונדי.