שירן יקרה..

המילים שלך עשו לי איזה סוויץ' בראש..כ"כ חיזק אותי לשמוע ממך את זה.. לדעת שאני בעצם נראית אחרת מהצד ולא חלשה כפי שאני מרגישה את עצמי כל הזמן.

תודה על העידוד זה מחמם את הלב.

ומה איתך יקרה? מה עם טיפול? יש חדש באופק?
את עובדת כרגע/לומדת?

שירן

הבעיה העיקרית אצל רגישות שכמותינו שלרוב איננו רואות את מי ואת מה שאנו באמת..לי אומרים תמיד את ככה ואת ככה..ואני מנסה לראות את זה..לא ממש מצליחה..אבל נלחמת לראות ולהבין את האמת..אך תיהי שקטה..זו שהיתכוונתי אליה היא בהחלט את!ועליך ליהיות גאה בעצמך!ולגביי..הפסקתי את הטיפול..הרגשתי ששם מתמקדים בכסף..ובלעשות יותר ויותר מפגשים כדי לקבל כסף..ולא כדי להשיב את מי שהייתי מלפני המחלה..כרגע אני כן עובדת..אבל ממש קשה לי..בזה ובכול דבר בחיי..כל מה שיש לי בראש זה זה!ולא מצליחה להתרכז ולהשקיט את המחשבות האיומות הללו..ואת יקרה?מה עושה בחייך!?את בגילי(20)נכון!?שבת שלום לבנתיים..שלך..דניאל.

אני כ"כ מזדהה עם הדברים שכתבת..
גם לי כל הזמן אומרים דברים חיוביים ומנסים לגרום לי לראות אחרת ואני לא תמיד מצליחה.. אני מרגישה שיש בי ראי מעוות של המחלה שלא מאפשר לי לראות את הטוב שעוד קיים..
וזה כ"כ חבל..
אני גם כן עובדת.. <אני בת גילך לשאלתך> לא כל השבוע אומנם אלא רק כמה פעמים ובשבילי גם הכמה פעמים האלה זה יותר מדי! זאת מעמסה עצומה בשבילי.. בעיקר נפשית.. אני נאלצת להתמודד בעבודה עם הרבה "שדים" של המחלה וזה מאוד קשה לי.

אני חושבת שעשית החלטה נכונה כשעזבת את מקום הטיפול ההוא, אך יקרה, את חייבת להבין שאינך יכולה לבד.. את חייבת לטפל בעצמך.. יש גם מרכזים לבריאות הנפש שמטפלים בהפרעות אכילה ושם השירות ניתן בחינם. <אני גם כן מטופלת באחד כזה>
אל תוותרי לעצמך על טיפול. זה חשוב מדי בכדי להפסיד..


שבת שלום,
שירן

יקרה..זה מאוד חבל..אצלי למשל..הקטע הזה שהעייניים שלי היתעוורו מהאמת ולא מצליחו לראות את האמת מכעיס ומעציב אותי כאחד..אומרים לי ככה..ואני רואה את ההפך..מחמאות עלי כבן אדם..ואני בליבי אומרת..לאא את לא כזו הם לא מכירים אותך..ואפילו מבחינת מראה חיצוני..אני מצטלמת הרבה לאחרונה ככה אני אומרת לעצמי אולי תצליחי לראות את עצמך נכון הפעם..ואפילו אז לא רואה..המחשבות החולות כבשו לי את העיניים וגרמו להן ליהיות מעוותות!=\והרי שעמוק בתוכי אני יודעת שמראה חיצוני ו"רזון"זה לא שם המשחק בחיים..אבל המלחמה שלי להבין את זה באמת באמת מאוד קשה..אני יכולה להבין אותך כל כך לגבי העבודה..והשדים הללו..המעמעסה הנפשית..לצערי אני יודעת על מה את מדברת..ליהיות מוקפת אנשים כול הזמן..תמיד מגיעות ההשוואות המעצבנות הללו..המשחק שצריך לשחק של לחייך ושהכול בסדר ליד כולם..האוכל שמוקף סביבי..והמוח..שלא נח לרגע!לי אישית כבר מאוד קשה שהמוח לא נח!!אפילו לא לרגע.....ולגבי הטיפול יקירתי אני יודעת..אני אמשיך בחל ממחר את חיפושיי...זה יהיה בסדר אם אשאל אותך מתי ואיך כל זה החל אצלך??

הרגשתי צורך לשתף עוד קצת יקרה..את לא מבינה כמה אני רותחת על עצמי..רותחת על עצמי שפעם הייתי ילדה שהכול קטן עליה..והיום כל דבר בחיים גדול ומשמעותי בשבילי..מילדה שאוכל היה משהו בלתי ניפרד ממנה ומשהו שאהבתי..לאחת שזה ממש ביג דיל..ולמי היה משקל בבית פעם?לי??ממש לא..והמחשבות על מה שהייתי ומי שאני היום..מכאיבות המון..ומבחינת כל עיניין המשקל..אני כל כך

מאוכזבת מעצמי שאכפת לי כמה אני שוקלת..ועוד שהיום אני מבינה כמה הרסתי לי את חילוף החומרים..מה שלאחרים נגיד יש תפריט דיאטה..אני עולה במשקל ממנו..כל גרגיר "מיותר" או "יותר" ממה שהרגלתי את עצמי אני עולה במשקל..וזה מתסכל!אם משהו אוכל פיצה ונישאר באותו משקל..למה גם אצלי זה לא כך?כמה מעצבן שאני ביום יכולה לעלות לא מעט!ולמה הגעתי למצב שזה כל כך

משמעותי עבורי?!או שגם עוד קטע הזוי..שאפילו בנות ששוקלות יותר ממני..אני מרגישה תמיד ורואה תמיד שאני יותר מהן..ואני אומרת בליבי(איזה כיף שהן רזות ונראות טוב..למה אני לא כזו?!)והקושי העצום הזה בין מחשבות המחלה לבין מחשבות האמת שכול הזמן מתנגשות אצלי..זה ממש קשה..אני כל

ו2 הפחדים העיקיריים שלי..שגם בלי המחלה אני לא אחזור לשפיות שהיתה לי מלפני..ושנית הפחד מהעלייה במשקל..בוא נגיד שאני מבינה ומשלימה זה אמור לקרות..ואני רוצה להפסיק להישקל..אבל איך אני ידע שזהו עליתי וזה נפסק?בתור אחת שיודעת אולי תצליחי להסביר ולהרגיע אותי?

הדברים שכתבת..כאילו נכבתו על ידי..ממש כך..הרגשתי שאם יכולתי לתאר את מה שאני מרגישה- הייתי מתארת זאת בדיוק כפי שאת תיארת..
כל התסמינים, כל הרגשות שאת מרגישה, המחשבות. זה הכל אני..זה כ"כ מפחיד לחשוב על זה שהמחלה גורמת לנו להרגיש אותו הדבר..

גם אני מתקשה מאוד בעבודה.. אני מרגישה שאני במלחמה יומיומית עם עצמי, בייחוד כשמגיעים ימי העבודה זה נהפך למעין משימה בלתי אפשרית עבורי. המוח שלי לא נח לרגע, אני מרגישה שאני קורסת..

יקרה, אני באמת חושבת שטיפול יכול מאוד לעזור לך ואני שמחה לשמוע שאת כבר מחפשת לעצמך מסגרת. בעניין השקילות והעלייה במשקל- אני כ"כ מבינה אותך.
עד לפני כמה חודשים כל שבוע הייתי מתארת כאן בכאב רב את כל העליות החוזרות ונשנות במשקלי..וזה קורה לעוד הרבה בנות שנפלו במחלה הזו ונאלצות לסבול את כל העליות האלה..

הגוף שלך יחדל מלעלות בשלב מסוים. הוא יגיע למשקל היעד שלו ואז ייעצר.. הוא חייב להיעצר, זה מה שתמיד אמרו לי בטיפול..
הגוף שלך לא עולה ממה שאת אוכלת ומכניסה לפה. הוא עולה בגלל כל תקופת ההרעבה..הוא מנסה "לפצות" את עצמו על כל התקופה שלא קיבל אוכל.. ואם את עדיין ממשיכה להרעיב את עצמך קחי בחשבון שהנזקים אח"כ יהיו גדולים יותר. ואני לא אומרת זאת ממקום של תוכחה אלא כי באמת הייתי במקום הזה ואני עדיין בו ואני יודעת כמה זה הורס את חילוף החומרים כל ההרעבות האלה, והמחסורים התזונתיים.

את תראי שברגע שתחזרי לאכול בעזרת אנשי מקצוע את תתאזני בסופו של דבר ותפסיקי לעלות. אני מבינה שקשה לך מאוד להפסיק להישקל. אם היו אומרים לי שאני אפסיק להישקל ביום מן הימים לא הייתי מאמינה.
ועד לפני כמה חודשים החלטתי בשיתוף עם הדיאטנית שלי להפסיק עם השקילות ואני מרגישה הקלה עצומה מאז!! הרגשתי שזו החלטה מאוד נכונה מצידי. זה הקל עלי את הלחץ והעומס הרגשיים וזה באמת עוזר. אני לא מצטערת לרגע על ההחלטה הזו.
נסי להפחית את מינון השקילות לפעם בשבוע או שבועיים אם אינך מסוגלת להפסיק כרגע בכלל..עד אשר תגיעי למסגרת מקצועית ושם יעזרו לך יותר.

אגב כמה זמן את סובלת מהמחלה הזו?

לשאלתך, אצלי הכל התחיל עם כניסתי לשירות הלאומי. מעולם לא סבלתי מהפרעות אכילה לפני כן..זה די "חדש" אצלי..שנתיים מבחינתי זה נחשב די "חדש".. אני עדיין לא מאמינה ולא מעכלת שנפלתי לדבר הזה.. המוח שלי עדיין זוכר את שירן התמימה והספונטנית של פעם..את הילדה שלא פחדה מאוכל והיו לה יחסים שלווים איתו.
אני לא מאמינה שאי פעם זה יכול להגיע למצב של שלווה.. אני והאוכל..אני מקווה שכן.. למרות שלעיתים קרובות זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

אשמח לשמוע ממך עדכונים בהמשך על הטיפול ובכלל,

שירן

מאוד שמחתי שענית לי..ובאמת לא מעט מדבריך..גרמו לי ותנתנו לי עוד חומר למחשבה..ועוד כמה דברים לנסות להבין..לשאלתך אני סובלת מבולימיה&אנורקסיה כבר 4 שנים....אבל עכשיו יותר מאיי פעם..המוח לא היה מטורף ומעוות כמו שהוא היום..וזה ממש גורם לי לפחד מעצמי כבר..ואיך בעצם הכול התחיל?מדיאטה תמימה..רציתי להשיל בסה"כ מעט קילוגרמים..ומישם הכול הלך לאיבוד..אבל את יודעת מה אני הכי מתפלאה על עצמי?שאני באמת אדם אינטיליגנט ובוגר יחסית לגילי..עם תובנות ומודעות לגבי הכול..ואיך המחשבות האיומות הללו והמעשים הנוראים הללו עדיין חזקים יותר??קשה לי כל כך להבין את זה..