נראה לי שכולן כבר ישנות....!

כי הנה אני פה, חיה ונושמת, לפחות עדיין... אבל תיכף אני אלך לישון, מכיוון שאני מותשת באופן מיוחד משום-מה, ובנוסף יש לי כאבי ראש מהצהריים. אני מקווה שאני לא מפתחת משהו. אבל מה זה כל הזוטות הללו מול כל הדברים החשובים והמשמעותיים שנכתבים פה??

בלונדי שלנו, קראתי את שרשורייך האחרונים, ולבי נחמץ. צר לי, צר לי, צר לי שגדלת עם אמא נוראית כזאת (וסליחה מראש אם אני בוטה מדי, אבל אני יודעת שזה היה ממש כך, האמיני לי!) שפשוט גרמה לך נזק שאי אפשר לכמת אותו בכלל. אמנם היום את בוגרת ומחושלת, אך צר לי שהיית צריכה לעבור את כל מסכת העינויים הכל-כך מיותרת והלא צודקת הזו! אני שמעתי כ"כ הרבה סיפורים על אימהות שפשוט הרסו את ההתנהגות הטבעית והנורמלית של הבנות שלהן וביחד אתה גם את התפיסה הבריאה שלהן בכל מה שנוגע לאוכל ולדימוי הגוף, כך שכל סיפור כזה נוגע לי בעצבים העדינים והמרוטים ממילא שלי. גם אצלי ה"הנהגה" האימהית דחקה אותי מהר יותר לחיק המחלה, אם כי לא בצורה מזעזעת וגלויה כזו. אז אני מצטערת שעברת את כל הגיהנום המטורף הזה, ואני באמת שמחה שהיום את במקום אחר לגמרי. אני מבינה מאד את חלומך לבנות משפחה חמה ואוהבת, ואני בטוחה שבבוא היום את תהיי אמא נ-פ-ל-א-ה , חמה, אוהבת, מגינה ומחבקת! אני בטוחה בכך! החום האנושי שבך ניבט מכל שורה בתגובות שלך לפניות הקשות פה. זה מאד ברור לי.

נורא לי לחשוב שהתחלת עם הה"א בגיל 6, אבל זה לא מפליא אותי לאור הסביבה החולנית משהו שגדלת בה. וכן, אני זוכרת שכתבת לי שהתחלת באכילה כפייתית, ודעי לך שהיום, לפחות בארה"ב, הגיעו למסקנה שלא האנורקסיה ולא הבולמיה הן המאיימות הממשיות, אלא דווקא הפרעת האכילה הכפייתית. אני יודעת שקשה לך ושאת מרגישה מהלכת על חבל דק כל הזמן. קשה גם כך לסבול מהפרעת אכילה, וקשה עוד יותר להיטלטל בין גווניה ואחיותיה. אני מבינה את הקשיים שלך, ולכן אני אומרת לך שאת צריכה להיות מאד-מאד גאה בעצמך על כל יום שעובר ושאת "סוגרת אותו" בסדר, כי כשחיים הרבה שנים בטירוף כזה קשה מאד למצוא בחזרה את האיזון, או אפילו את עקבותיו המחוקים.

לא ידעתי שעברת תאונת דרכים קשה... אלוהים, איזו זוועה! האם את מדברת על זה עם מישהו? אני מקווה שכן. אל תישארי עם הזכרונות הקשים ועם הטראומה הזאת לבד. גם אם הפציעות הפיזיות הגלידו, פחות או יותר, הפצעים הנפשיים - לא. אני באמת מצטערת שעברת את החוויה הנוראית הזו, ואני רואה בעובדה ששרדת את התאונה כסימן משמים, כסימן לכך שלא סתם נשארת בחיים.

רגע, נגמר לי המקום...

אני אוהבת את הגישה שלך לחייך היום. היא מאד נכונה - לקחת את הזמן וללמוד לאט-לאט מבלי להילחץ. הרבה שנים שקעת במרה שחורה ובחולי, ועכשיו סוף-סוף את מתחילה לראות את הגוונים האחרים של החיים. אז כאן אני רוצה לחזק את ידייך ולומר לך שזאת אכן הדרך הנכונה, וגם כל הכבוד לך על כך שאת לא נכנעת ללחצים כאלו ואחרים. אני רוצה לומר לך את מה שאמרתי לשלי לא מזמן - קחי את הזמן, כמה שאת צריכה, ואפשרי לעצמך ללמוד ולהכיר את עצמך, את מי שאת באמת, מה את אוהבת, מה את לא אוהבת, ובקיצור - את האישיות שלך, את מי שאת. מותר לך לעשות את זה בקצב שלך, והשתדלי ליהנות מהדרך שמחכה לך, כי מספיק שנים סגרת אותה בפנייך. עכשיו הגיע הזמן לפתוח את השער ולהתפעל מהנוף, ואני שמחה לגלות שאת כבר פתחת את השער ושאת כבר בעיצומו של הטיול... הלימודים ה"רשמיים", כביכול, יכולים לחכות. לפני כן יש לך כמה סמסטרים של "לימודי חיים" להשלים... בהצלחה!

שיהיה לך לילה רגוע ושקט ורק ימים טובים!

שלך,

כרונית.

ואיזה יופי את כותבת.. ממש תענוג לקרוא, כבר אמרתי לך.
תודה על הדברים היפים שכתבת.

בקשר לתאונה- באותו זמן הייתי ממילא בטיפול הפסיכולוגי, ולרגע לא הייתי לבד. כאשר יכולתי לשוב לדבר, נפגשתי עם הפסיכולוגית המדהימה שלי. והכל בסדר. לא נשארו בי כיום "צלקות" נפשיות מזה. אני בסדר גמור.

יש לציין שבהיותי חיילת, ניצלתי באורח נס מאחד הפיגועים שהתרחשו ליד הבסיס שלי (לא אציין איזה כדי לא להיחשף). זה היה מאורע קשה וטראומתי שלקח לי הרבה זמן להתגבר עליו. לראות חלקי אנשים פזורים על הכביש, מפרפרים בין חיים למוות..... זה קשה מאוד.

אז אני בסדר גמור מבחינה זו. אין מה לדאוג, באמת.

אני מבינה שגם אותך "דחפו" להפרעת אכילה. אוי מה שהורים יכולים לעשות לילדיהם... נזקים עצומים, אין מה לדבר.

אז כן, אני כיום בין כל העולמות. מנסה לנתב את דרכיי. ואני אכן טופחת על השכם בכל יום שהסתיים ב"כבוד". למדתי לפרגן לעצמי.

ותודה על המילים החמות שאמרת בנוגע לכך שאהיה אמא נפלאה. אני באמת מחכה לזה בקוצר רוח... רוצה הזדמנות לתקן את החוויה הנוראה שהייתה לי ו"לגדול" מחדש עם ילדיי...

מה שלומך את? יופי שאת עייפה ואני מקווה שאת כבר ישנה לך בנעימים.

אגב- גם אני שונאת אבק, ואני גם אלרגית אליו ואסטמתית, אז לא יכולה להרשות לעצמי שיהיה אבק בבית... אבל כמעט תמיד מתחבאת לה איזושהי "חבורת" אבק סוררת...חחח..

טוב יקירה. אני חושבת שכעת אעלה למיטה, ואשקע בספר שלי..

אני מודה לך על הדברים היפים שכתבת לי. זה באמת מחמם את הלב! תודה.

ליל מנוחה נעים שיהיה לך ויום נפלא מחר.
אוהבת
בלונדי.