קרן אור יקרה

אולי את מרגישה כל הזמן במלחמה,אבל אני קוראת את מה שאת כותבת כאן לכולן ואני רוצה להגיד לך דבר אחד-הגיע העת להניח את כלי המלחמה בצד.המלחמה מאחורייך.את חזקה היום יותר ממה שהיית אי פעם.ונכון,לפעמים זה נדמה כאילו אנו בשדה קרב וכל רגע צריך להסתכל שלא חלילה לעלות על מוקש,אבל יקירה,החיים הם לא קלים(למי יותר ולמי פחות),וכל מה שעושה את ההבדל היא אופן התגובה לקשיים ולמשברים.ככל שתקבלי אותם כחלק בלתי נפרד מהדרך המפותלת שנקראת חיים כך תצליחי לעבור אותם בקלות יחסית.
אך כשנמצאים בכוננות וחושבים "היני המשבר הבא בדרך" סופו להגיע,ולא בגלל נבואה שמגשימה את עצמה,אלא בגלל שכל התשדורת והמעשים שלנו מכווננים למקום הזה.
יקרה,אל תצפי מהחיים לריגושים..למשהו מדהים מידי יום..יודעת מה למדתי??שאושר הוא לקום כל בוקר לאותה שגרה.למדתי להבין ששגרה היא דבר מבורך.עד לפני שנתיים לא ידעתי להעריך את זה.הדברים הכי טובים נמצאים ממש מתחת לאף שלנו,אבל אנחנו כל הזמן עסוקים בחיפוש אחר משהו "גרנדיוזי" ובמה יהיה בעתיד,שאנחנו שוכחות שהאושר הוא כאן ועכשיו,בהווה.
אני מקווה שהצלחת להבין אותי...
בכל אופן,אני בסדר עכשיו.עברתי דלקת גרון וחזרתי לאיתני.אני בבית,אך נוסעת לביקורת שלוש פעמים בשבוע בבי"ח.אבל אין תלונות,כל עוד שאני ישנה בבית על המיטה הרכה שלי...

מקווה שככל שהימים יעברו,תצליחי למצוא את פינת האור שבתוכך,ולהעריך אותה.
קרן אור.

אני שמחה לשמוע שאת כבר בבית! כ"כ שימח אותי לקרוא את זה.
אני מאחלת לך שזה ימשיך ככה ..
יש לי שאלה, האם ההקרנות שאת עוברת מקטינות עם הזמן את הגידול הסרטני שלך? האם לא ניתן להסירו בניתוח?
אשמח אם תסבירי לי קצת יותר.

קראתי את הדברים שלך ואני בהחלט מבינה על מה את מדברת..משום מה אני
מרגישה שלא הובנתי נכון..או ליתר דיוק שלא הצלחתי להסביר כראוי את מה שאני מרגישה..

נתחיל בזה שאני בן אדם שלא אוהב שינויים גדולים בחיים..ובכלל טוב לי מאוד עם השגרה..אני גם כמוך חושבת שיש בה דבר מבורך. יש דברים בשגרה השבועית שלי שאני כל הזמן מחכה להם ושמסבים לי הנאה.
אך עדיין תחושת המלחמה הזו שאני מרגישה לא מרפה ממני. אני מרגישה בכוננות תמידית.."על המשמר" כמו שאומרים.
חשבתי על זה היום והגעתי למסקנה שמה שבעצם כ"כ מפחיד אותי זה להגיד: "נכשלתי"..קשה לי לשאת את התחושה הזו..זאת הסיבה שגם בשירות הלאומי המשכתי שנה שלמה כמעט למרות שידעתי שאני ממש גוססת ולא יכולה להחזיק יותר מעמד.. פחדתי שידעו שנכשלתי במשימה הזו שלקחתי על עצמי והמשכתי. בשקט.. בסבל...בלי שאף אחד ידע. למרות שכולם ידעו במשפחה שלי שאני עוברת משהו אך סירבו לקבל זאת.

אני פוחדת מהדיכאון..ממה שהוא גורם לי להרגיש..ולחשוב..עד לפני כמה שבועות בערך אפשר לומר שהייתי בדיכאון ממש עמוק.. עד כדי חוסר תקשורת עם הסביבה הכי קרובה שלי ועד כדי חוסר יכולת לבצע פעולות בסיסיות..
עכשיו אחרי עבודה מאוד קשה שעשיתי עם עצמי אני מרגישה ש"צפתי" מעל פני הדיכאון הזה אך שהוא עדיין שם. אני מרגישה שהוא "מחכה" לי.. בכל פעולה שאני מבצעת, בכל מילה שאני אומרת, בכל מחשבה שלי ..אני מרגישה שהוא "מחכה" לי.. עד המשבר הבא.. עד הקושי הבא שפשןט ישבור את שירן החלשה הזו והשבירירית שהפכתי להיות בגלל הפרעת האכילה .
אני לא מצפה לאושר.. לא חושבת שבאמת קיים דבר כזה..אני מאמינה כן שאפשר להרגיש טוב..פשוט להרגיש טוב וזה מה שאני רוצה..
לא רוצה מעבר ולא חולמת שיקרו לי דברים גרנדיוזים בחיים. אני רוצה להרגיש חופשיה ולא כמו איזה שומרת שצריכה להגן על עצמה ועל הנפש שלה שעלולה להתמוטט כל רגע..

סף הרגישות שלי נהיה מאוד נמוך בעקבות המחלה הזו. אני מרגישה את עצמי כמו פיסות שבורות ולא בן אדם שלם. בן אדם שמקרטע בחייו וסוחב לו יום ועוד יום..
כמו באיזה לוח שנה שעל כל יום שעובר אני מסמנת וי דמיוני וכאילו אומרת לעצמי: "עברתי עוד יום " .. קשה לראות את זה ככה. זה מתסכל מאוד באיזשהוא שלב..שרואים את החיים כיום ועוד יום והכל נראה כעובר ממש בעצלתיים..ולא כמשהו טיבעי ורגיל..הכל נראה כ"כ קשה..וכ"כ רחוק מלהשיג..

ונכון שאני מצליחה לראות פתאום קצת חיובי מה שלא הצלחתי לראות לפני כמה שבועות.. יש שיפור עצום מהבחינה הזו ואיני לוקחת זאת כמובן מאליו.. אך אני מרגישה עדיין מאוימת ע"י עצמי..שכל רגע הדיכאון הולך לתקוף אותי.. וגם הפרעת האכילה.. אני לא מרגישה בטוחה במקום שאני נמצאת.. כאילו שסכנה עדיין מרחפת מעל ראשי.

מקווה שהצלחתי לחדד קצת יותר את הדברים שמקודם.

תודה על ההקשבה והדאגה שלך.
שירן

אתחיל מהסוף-סף הרגישות לא נהיה אצלך נמוך בגלל המחלה,אלא הוא בין הגורמים למחלה.הרגישות שלך היתה שם עוד קודם.וכנראה שתהיה לעד,כי זאת את יקירה.ואפשר להגיד המון דברים טובים על אנשים רגישים,זאת ממש לא מגרעה,אלא להיפך,רק שאכן קשה ללמוד לחיות יחד איתה,כי לא כולם(לצערי) סביבנו ניחנו באותה רגישות ולפעמים ולא מתוך רוע חלילה,הם אומרים דברים לסובבים אותם,בלי להבין כמה המשקל שלהם כבד,ואיך המילים הללו ממשיכים לפצוע עוד הרבה אחרי שהם כבר שכחו מכך.וברגע שאת מבינה את זה באמת,ומבינה שאת לא צריכה לשלם על טיפשותם של אחרים,אז ההתמודדות עם עצמך תהיה קלה יותר.יקרה,אף אחד לא מתקיף אותך.לאף אחד גם אין כוונות כאלו.נדמה כי האויבים הכי גדולים שלנו,הם אנחנו.וזה לא שאנחנו רוצות בכך חלילה,אלא שהנסיבות והמטען שאנו סוחבות מילדות גורם לנו לפרש כל דבר כאיך שאנו מרגישות כלפיי עצמנו,ומשם הדרך להרגיש כל הזמן צורך להתגונן.
אני מבינה שאת לא אוהבת שינויים.יש הרבה אנשים כאלו,שסטייה קלה מהשגרה גורמת להם לקושי.אבל יחד עם זאת חשוב גם בתוך זה ללמוד להשאיר מרווח לתמרון.ז"א ללמוד לקבל את זה שלא כל יום יראה כמו קודמו,לא כל ארוחה תאכל בדיוק באותה כמות,באותה שעה ועם אותם המרכיבים שתכננו עבורה.כל היופי הוא לא לתכנן אף פעם.להנות מהמזדמן בתוך המסגרת הכללית,שהיא חשובה.ולמלא אותה בהתאם לנסיבות.
וזה קשה ללמידה.ואני חושבת שהיום קשה לך אף יותר כי פתאום את נדרשת להתמודד עם לקיחת אחריות,עם כל הדברים שעד היום המחלה גרמה לך להמנע מלהתמודד איתם,וזה אכן לא פשוט,כי את מתמודדת כרגע עם לא מעט דברים.אבל גם זה מסתדר ואת רואה בעצמך כמה את מתקדמת.אולי לא בקצב ובדיוק כפי שתיכננת,אך עדיין הצעדים הללו קיימים,מורגשים,ועם עוד קצת סלחנות,הבנה והתגמשות הם יהיו השינוי האמיתי והגדול.
שולחת לך כוחות וחיבוק,
קרן אור.

הי שירני מתוקה שלי!!!
מה שלומך אהובתי.
כל כך התגעגעגעגעגעגעתי אלייך. מה איתך? אני קצת יותר טוב דלקת הגרון לא עבר עדיין .
אני מבינה שקשה לך כרגע מאמי. ואני מאד מאד מאד מאד מבינה אותך ומחזיקה לך אצבעות. איך בטיפול? את עיקבית? את מרוצה??? מצאתם טיפול תרופתי מתאים?ואיך המטפלת?נעימה?חמודה?
את עדיין עובדת או שיש לך חופש?
מתי את בחופשה? ומה תעשי בחופשה?
אני חושבת שאת צריכה להשתחרר מעט מהעבודה ולצאת לבלות עם חברים ולהתגבר על כל מה שקשור לאוכל. האם את אוכלת בשר? כלומר סטייקים?נקניקים?עופות שניצלים וכו?
אם את לא אוכלת תדאגי שיהיה לך מה לאכול מאמי ואת חייבת לצאת קצת להשתחרר. לא?
אני חושבת שמגיע לך להשתחרר!!!
יקרה. אשמח אם תפרטי יותר מה הקושי.
אוהבת אותך מאד.