בוקר טוב, אור. אולי תריבי עם עצמך?

נראה כי את חייבת לפרגן לעצמך מנוחה רצינית שברכייך תוכלנה להחלים מכל הנזקים...
מקווה שתהיי חזקה להלחם ברצון להתעמלות, למרות הכאבים!!

שיהיה לך יום טוב ובלי כאבים!
בלונדי.

הייתה לי תקופה די ארוכה שאסרו עלי לרקוד בגלל פציעה. כשהרופא אמר לי לא לרקוד חודש-חודשיים חשבתי לעצמי פחח.. כן בטח..
חזרתי לרקוד אחרי שבועיים וזו פציעה שאני גוררת כבר כ-5 חודשים..
אבל אני פשוט לא יכולה לא לרקוד יותר משבועיים רצוף אני מתחילה להתחרפן

כבר ביטלתי מסיבות אחרות אימון אחד השבוע,
ובשבוע הבא אני אעבור איזה ניתוח ברגל (לא קשור, גם לא להפרעת אכילה :) ואז אני לא אוכל להרטיב את המקום שבועיים, שלא לדבר על ספינינג (שבועיים! חה. יום אחד קשה לי, איך אפשר לשרוד שבועיים?)

אני נקרעת. פשוט נקרעת. אני יודעת שאני לא רוצה להתאמן היום כי זה לא בריא לי, אני יודעת שהכי קשה להודות בזה שאני רוצה להישאר בבית וללמוד. אני יודעת שאני נאחזת בזה שאתמול הרגל ממש כאבה לי, והבנתי שעדיף לתת לה לנוח קצת, נניח להפסיד את השיעור של היום בשביל שאוכל להינות בשיעור של יום שישי שאני יותר אוהבת.

אני נקרעת. פשוט נקרעת. גם לשבת בבית וללמוד לא עוזר לי, כי אני בבית בפיג'מה וחרדה שאני אתפח לי בתקופה הזו.

וזה לא רק זה, זה לא ררק הפחד מלהשמין, זה שאני באמת אוהבת ספורט, רק מפחדת להזיק לעצמי עוד.


הנה, כשהתכוונתי שהחלמתי התכוונתי שאני לא מרעיבה את עצמי וכו', אבל מבפנים הדימוי העצמי לא מצליח להתייפות לחלוטין. ואני משגעת את עצמי לדעת. זה מאבק בין אישה שמתנהגת בריאה (ואוכלת גלידה כשעוברים ליד הסיציליאנית בת"א, וכבר לא רצה עד אין קץ אלא עושה ספורט מתון ולפעמים סתם פילאטיס) לבין בחורה שבפנים עדיין קצת חולה.

תודה לשתיכן!

פעם הייתי בנבחרת של התעמלות אומנותית,ושברתי את הקרסול ושתי אצבעות הידיים,דבר שהצריך מנוחה של חודשיים..אבל לא נחתי החלק החולה שבי גרם לי לקחת משככי כאבים ולרקוד על יד אחד ורגל אחת..
כמובן שהיום לא הייתי עושה זאת,כי גרמתי לי עיקום של שני אלו,אבל אז באמת אהבתי ספורט אור כמו שכתבת וגם אני התעמלתי יום יום אפילו חולה,אבל גם לא אהבתי את עצמי.כי בן אדם שאוהב את עצמו יודע להתעמל כשאפשר ולנוח כשצריך,בעצם להקשיב לגוף.אני יודעת שאתן מנסות להקשיב לגוף,ואני יודעת שהקונפליקט קשה.גם היום אני לא תמיד יודעת לפרגן לעצמי מנוחה.אם קראתן לפני שבוע וחצי חטפתי אנגינה וטופלתי באנטיביוטיקה עד לפני יומיים,ולא הקשבתי לגוף הלכתי לעבוד,והיום אני שוב קודחת מחום,כאבי גרון,חזרתי לאותו הסיפור...אבל הפעם לאחר הטעות של פעם קודמת אני מתכננת לנוח בבית בימים הקרובים,לבטל את כל הפגישות של מחר..למרות שזה קשה לי,אבל אני חייבת את זה לעצמי. מאחלת לכולנו שנאהב את עצמנו מספיק,את הכלי המדהים הזה שבתוכו אנחנו נמצאים...אמן.

בדיוק שלחתי לך מייל!
שמחה מאד לשמוע שארגנת לך יום מנוחה, אך מצד שני, זה אומר שאת מרגישה ממש ממש רע... מקווה שתתאוששי מהר.
אהבה עצמית היא דבר מורכב מאד שעדיין לא ברור לי איך אפשר להשיגו... החלטתי לרשום לעצמי באלו רגעים ובאלו סיטואציות אני אכן אוהבת את עצמי, גם אם לשעה קלה, ולנסות לשוב למקומות הללו כמה שיותר.
חוזרת לעבודתי, מאחלת לך החלמה מהירה!

עד כמה שזה קשה תני לגוף שלך לנוח- זה הדבר הנכון לעשות..
שלא תתקעי עם פציעות מרגיזות במשך חודשים כמוני

אני שמחה שברגעים קשים את נכנסת כאן לפורום ומשתפת אותנו במקום לברוח לדרך הקלה,את מתמודדת וכל הכבוד.
אני כבר לא רוקדת או מתעמלת,עברתי אז עם ההורים דירה והמרחק הכניע אותי,ואז כבר הייתי בשיא המחלה אז לא עניין אותי כלום.עד היום אני מסתכלת על רקדניות בהערצה.אני מכורה לתחרויות של התעמלות אומנותית...אבל לצערי זה כבר רחוק ממני,כמו עוד הרבה דברים שהרפתי מהם בתקופת המחלה...
אני יודעת שזה שיצאת לרקוד היום גילה לך שיש עוד חיים בחוץ ודברים שאת אוהבת לעשות ששכחת מהם בכל הלחץ מהפסיכו'.חשוב לא לוותר על משהו שעושה לנו טוב בנפש,כי כשהנפש ריקה המחשבות מחלחלות..טוב יקירתי אני מחר בחופש שיהיה לך הצלחה במבחן ותישני טוב לפני.אני חוזרת למיטה כואבים לי הפרקים...קרן אור

שמחה לראות שאת עדיין כאן איתנו.
וראשית, הבהרה - צר לי אם משהו מתגובתי להודעותייך הקודמות פגע בך או הכעיס אותך. בשום פנים ואופן לא ניסיתי להגדיר את מצבך, פשוט, כפי שכתבתי שם, התגובות אלייך עוררו אצלי הרבה שאלות. ולא אחזור שוב על כל הטקסט הארוך ההוא...
נשמע שאת תחת לחץ גדול מאד של לימודים, שנהייה קשה אף יותר כשנגזלה ממך האפשרות לעסוק בספורט שכל כך עוזר לך להתמודד עם עצמך ועם החיים בכלל. אין לי פתרונות, אני בעצמי נאבקת במחלה הארורה הזו ובלחצים ומתחים אחרים, אך יש לי מעט הצעות, מקווה שתהייה בהן איזושהי תועלת...
ראשית, קחי בחשבון שכל פעילות פיזית שאת מבצעת עכשיו עשויה להחמיר את פציעתך ולעכב את החלמתך (הפיזית, פגיעת הספורט). וכך העיסוק שכה חביב עלייך ידחה עוד ועוד. אז אולי כדאי להתרכז עכשיו בהחלמה ופחות ביסורי מצפון על ההאטה בקצב האימונים?
את יכולה גם לנסות למצוא פעילות ספורט אחרת, רק באופן זמני, משהו עדין יותר שלא יעמיס על הפציעה אך יאפשר לך להרגיש אקטיבית ולנקות קצת את הראש.
ודפוסי חשיבה... זה הדבר החשוב ביותר, ונראה לי שגם כאן אין "דרך קיצור"... נראה לי שכמעט כל מי שסבלה מהפרעת אכילה, מכל סוג שהוא, בטוחה שיומיים ללא אימון, או מנת גלידה גדולה מהרגיל, מייד תגרום לעלייה במשקל. ולא סתם עלייה במשקל, אלא תהפוך אותה לפרה! (סליחה על הבוטות, אך אני חשה ככה לעיתים, ושמעתי אחרות מתבטאות כך...). אך ברור שזו הגזמה, הרי גוף מאוזן מבחינת משקל והרגלי אכילה "סופג" את תוספת המזון הזו, ושרירים לא הופכים לשומן רק בגלל שבוע ללא אימונים.
וסתם סיפור קצר: לפני כמה שנים התחלתי להתאמן במכון כושר, משקולות (היום מעדיפה פעילויות רכות יותר...). הייתי די מרוצה מגופי השרירי ואף חשבתי שזה יסייע לי להחלים. ואז נסעתי לטיול ארוך והופיעה החרדה הזו - כל השרירים יהפכו לשומן ואני אראה זוועה. כשחזרתי באמת נראתי זוועה, אבל לא בגלל שהשרירים הפכו לשומן, אלא בגלל שמרוב החרדה ירדתי 3 קילו ונראתי כשלד מהלך. המאמן שעבד איתי לפני הטיול אמר לי שבמצב הזה הוא פשוט לא מוכן לקחת עלי אחריות, ושלח אותי הביתה לעלות קצת במשקל.
כל מה שאני מנסה לומר זה - תקלי על עצמך. תני לגוף להחלים בקצב שלו ואז תוכלי לשוב לעסוק בספורט האהוב עלייך כל כך. ובנתיים תקפידי על תזונה מאוזנת, כזו שלא תגרום לך לרדת במשקל.
יום טוב יקירה, ובהצלחה בלימודים!

עדכון קצר- הרגל התנפחה לי בצהריים. בדיוק כשהתלבטתי ביני לביני מה לעשות, וחשבתי האם הכאבים הם רק בראש? ואולי לא כ"כ כואב לי, והרי התאמנתי כבר עם כאבים עזים מהמיחוש הקל שהרגשתי היום. אבל אז הסתכלתי על הרגל, והיא כולה נפוחה. בכף הרגל התנפח לו בלון, וגם אזור השוק (החלק הקדמי, בטח יש לזה שם :)

נשארתי בבית ולמדתי, והבנתי שאם הייתי הולכת היום מהבית, כבר הייתי בפיגור בחומר, אז טוב שכך? ממש מצחיק שהרגל החליטה לחזור לסורה בדיוק עכשיו, כשאני צריכה כמה שיותר זמן על הטוסיק :). המחשבות שעברו לי בראש היו- אם אני לא אסיק את החומר שאני צריכה ללמוד היום, אהיה לחוצה, לחץ מביא תחלואים נוראיים יותר :)


אני חושבת שהצלחתי לעבוד על עצמי :)


זה נורא נכון לחשוב שאני בסה"כ דוחה את ההחלמה. יכול להיות שאם הייתי מפסיקה לחודשיים בהתחלה כמו שהרופא אמר, ולא רק מפחיתה כמויות אימונים ועוצמה, המצב היה אחרת. אבל כמו שכבר אמרו לי, עד שלא אהיה בגבס, אני אמשיך לחשוב שהכל בראש...
אז לפעמים לא הכל בראש, רק המחשבות הטורדניות שם. השאר, השאר במישור המאוד פיזי...



אגב, לאכול גלידה זה מאוד משחרר :)
אני מרגישה הכי גאה בעצמי שאני עושה את זה, זה מרגיש לי בריא .. הנה אחת שלא מרגישה כמו פרה שהיא עושה את זה. מצד שני אם אני נתקפת בחשק בלתי פוסק לנשנש פריכיות- כן, אז אני מרגישה טיפשה לגמרי :)



שיהיה לכן לילה נפלא, ותודה על התמיכה.
מחר אנרגיות בריאות יותר, ומחשבות על יופי שבא מבפנים ויוצא החוצה, בתקווה :-)


קרן אור- רפואה שלמה!


אור.

אם הרגל התנפחה - משמע שהיא צריכה מנוחה. זה ההגיון הפשוט והבריא, ובמקרה הזה לפחות הוא קולע למטרה. עם זאת, דעי לך שאני מאד מבינה אותך ואת תחושותייך גם באשר לפציעה ולהפסקת הפעילות הפיזית באופן שנכפה עלייך, וגם באשר לתחושותייך החרדתיות בתקופת המבחנים. לפני מספר שנים גם אני נאלצתי לוותר על פעילות פיזית כלשהי עקב פציעה, ואני זוכרת את התחושה האיומה הזו. אני פשוט זוכרת שהרגשתי איך אני מתנפחת, ובדיעבד הסתבר שזה היה כמובן בראש, ואדרבא - דווקא ירדתי לאחר מכן במשקל (כנראה בגלל פירוק השרירים). אז היתה לי תקופה קשה, אבל אח"כ התרגלתי לחוסר הפעילות וחזרתי להיות פדלאה. העניין הוא שזה גרם לי לפתח חרדות השמנה איומות ולקצץ עוד יותר באוכל, כך שציפתה לי הידרדרות איומה...

היום אני רחוקה מכל זה, אבל הגוף שלי זוכר הכל.


בהצלחה בלימודים ולילה טוב.