יקרות שאתן,

מה שלומך ואיך את מרגישה?
האם את בבית וחזרת לעבודה או שאת עדיין באישפוז?
אשמח לשמוע קצת יותר על מצבך.


אני בסדר.. עושה צעדים בענק נגד המחלה הזו :) קצת חששתי לכתוב על זה כאן בשבועות האחרונים.. חששתי שאם אכתוב על כך שאני מתגברת כ"כ יפה אז אח"כ תהיה נסיגה..

אני מבינה שאני אצטרך להפנים לאט לאט שנסיגות תמיד יהיו. וגם הצלחות. כאילו שאני פוחדת להגיד שיש התקדמות כבר.. כי בכל פעם שאני מדברת על זה משהו קורה ו"לוקח" אותי אחורה בחזרה.
אני מרגישה את השיפור הזה ומקווה שהוא גם ימשיך ושיהיו לי את הכוחות להמשיך ולהתגבר עד אשר אוכל להגיד סוף סוף שהחלמתי.

ואם כבר החלמה הזכרתי, איך ידעת בוודאות שהחלמת מהמחלה הזו? אני חושבת ששאלתי אותך את זה פעם ומצטערת אם אני מחזירה אליך שוב את השאלה הזו אני לא זוכרת מה הייתה התשובה. ומאוד אשמח לשמוע ממך ומהחוויה שלך מתי ואיך הרגשת שזהו, שהמחלה הזו מאחורייך וקיבלת את עצמך בחזרה.


שירן

קודם כל אני רוצה לברך אותך על כל תעצומות הנפש שלך להילחם.אני בטוחה שהיום את מרגישה מחוזקת יותר מאי פעם,ומרגישים את זה בכול שורה שאת כותבת.
יקרה,תני לעצמך את המקום להיות.לפעמים בכאב,בעצב,אך גם ברגעים שמחים כמו עכשיו!
וגם אם חלילה מחר תהיה מעידה(לא אוהבת את ההגדרה "נפילה") ,אז מה??דעי לקבלה בהבנה כחלק בלתי נפרד ממה שמכונה "חיים".זה טיבעי ומובן אצל כולם,ולא רק אצלנו עם הפרעת האכילה.החיים הם מסלול של ups and down ההגדרה ואופן ההתיחסות שלנו אליהם היא מה שתקבע בסוף את המשך הדרך,דרכנו.
את אף פעם לא תחזרי יותר אחורה לנקודת ההתחלה.את שונה היום,אל תפחדי מזה.בשנתיים האחרונות התבגרת,רכשת לעצמך תובנות שלא היו לך,ועם התובנות הללו את לומדת לנצח!

כתבתי באריכות על ההחלמה שלי מה"א(ראי דפים קודם),אבל אם אצטרך לסכם את זה בכמה משפטים אוכל להגיד לך שידעתי שהחלמתי כשקמתי בבבוקר ועיקר מאמציי היו לתכנון לעצמי את מה שאני רוצה היום להשיג ולעשות,ולא בהתאם למה שיראה מחוג המשקל.השגתי את החופש שלי לבחור בחזרה מתוך מה שנכון עבורי,ולא מתוך פחד.וכן,היו זמנים וישנם עוד כאלה גם היום שאני מוצאת את עצמי בשנאה עצמית,שאני מרגישה את קולות המחלה קוראים לי ובשמי.אבל היום אני יודעת לאתר אותם ולהתמודד.החיים יזמנו לנו אין סוף מכשולים,הדרך שמצאנו בזמנו(ויש כאלו שפונים לאלכוהול,עישון,סמים..) היא להפסיק לאכול,לצמצם את הקיום שלנו.אבל היום אנו כבר יודעות שהרעבה לא משרתת יותר כלום.שאם לא נטיב להתמודד הבעיות לא יעלמו.ואני יודעת שאת לא אוהבת לשמוע את זה,אבל יש זמנים שמרגישים במלחמה תמידית,לצד הזמנים שמרגישים חופש מוחלט להרפות,לחיות,להתייחס לעצמנו בחמלה.להזכיר לעצמנו שאסור לנו לתת לגוף שלנו לדבר בשמנו,עבורנו.שהדרך הכי טובה לפתור דברים היא פשוט לקבל אותם ולצמוח מזה.
כל רובד בחיים שלנו כולל השקעה-אם זה בעבודה,בזוגיות,אסור לנו לשקוע ולקבל דברים כמובן מאליו.אנחנו צריכות ליצור לעצמנו את המציאות שאנו רוצות עבורנו,זה הכוח הגדול ביותר.
גיהנום עבורי הוא לא אש ותמרות עשן,אלא ששוללים ממך את היכולת לבחור,היכולת הבסיסית שכל אדם נולד איתה.ובמובן הזה,הפרעות אכילה הינן גיהנום.

ולגביי-אני מנסה בכול כוחי לאפשר לעצמי מקום,להיות,לבטא,להרגיש,לחיות.אני כרגע בבית,אבל רוב השבוע אני בבי"ח באשפוז יום.קשה מאוד.אני מתמודדת עם כ"כ הרבה דברים,גם במציאות הנוכחית הקשה וגם עם דברים מהעבר שנשארו עדיין פתוחים,ולפעמים אני נותרת בלי כוחות.היכולת החשובה ביותר שלמדתי מכל הסיפור הזה הוא לאפשר לעצמי להיתמך.הידיעה שאני חשובה עבור הרבה אנשים,נותנת לי את הכוח להיאחז,גם כשלפעמים נדמה שלא נשאר עוד במה.
לתפוס מקום,להבין שהוא מגיע לי.שאני ראויה.
ולהזכיר לעצמי כל יום למה.ולהתמודד.

יקרה,מקווה שהמגמה הנוכחית נמשכת...
אני אהיה כאן עבורך בכל מקרה ובכל מצב.
אל תפחדי לתפוס מקום.הוא שלך,והוא מוצא לך כאן מתוך אהבה ורצון.
שלך,
קרן אור.

לקרוא את הדברים שלך- זה כ"כ מחזק!! את בן אדם מדהים! לא יצא לי עוד להיתקל בדמות כמוך, באמת שאת משהו מיוחד!

החוזק שלך, התובנות איתן את מתנהלת ביום יום, הידע שלך, החוכמה שלך- כל אלה הופכים אותך למשהו מיוחד ואני מקווה שאת רואה זאת בעצמך :)

אני מצטערת מאוד לשמוע על כמה שקשה לך. אני מבינה שאת רוב זמנך את "מבלה" בבית החולים ושאלתי היא האם לא אמור להיות שיפור עם כל טיפול? עם כל הקרנה, או ניתוח שאת עוברת או עברת?
האם אין מגמת שיפור או הטבה במצב?
אני אשמח לשמוע ממך קצת יותר וכמובן מאחלת לך שתבריאי מזה כמה שיותר מהר כי זה מגיע לך יותר מכולם!!!


לגביי, את צודקת מאוד בדברים שאמרת לי..אני מבינה את הכל..ומסכימה איתך..אך תחושת המלחמה הזו שאני חשה לא מרפה ממני.. אולי כי אני באמת עדיין במלחמה.. עם עצמי, על עצמי, למען דברים כ"כ בסיסיים שעבור אנשים רגילים נתפשים כמובן מאליו..וזה נורא מתסכל אותי.

השבוע הרגשתי מאוד רע עם עצמי..עד כדי בכי..התחושה הזו שמלווה אותי שאני שונה מאחרים במובן השלילי..אני רואה בנות בגילי או אפילו צעירות יותר ממני בעבודה שמספרות ומתארות לי את חיי החברה שלהן, את הבילויים את נושאי סדר היום שלהן.. ואני מרגישה כ"כ רחוקה מכל הדברים האלה.
אני מרגישה שונה מהן..שאני סוג של לוחמת בקרב. משועבדת למחלה ולא בן אדם חופשי. זה נכון שעכשיו אני עושה את הכל כדי לצאת לחופשי אך עדיין תחושת הניכור והלבד הזה שאני מרגישה בתוך כל זה- לא מרפה ממני.

אני מרגישה לבד. לא יודעת אם אמרתי פעם אבל מאז המחלה הזו ניתקתי הרבה קשרים עם חברות שהיו לי. "גזרתי" על עצמי בדידות ולאט לאט כשניסיתי לחזור לאותן חברות ילדות הבנתי שהן לא באמת הסוג שאני מחפשת. הן לא היו קשובות לי וגם כשסיפרתי להן שנפלתי למשבר אף אחת לא הבינה למה הכוונה ולא שאלה לשלומי. אז ניתקתי קשר ועוד קשר.. ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת לתת לאף אחד להתקרב אלי.

יש לי חברה או שניים שאני בקשר די רופף איתן אך זה לא נמשך מעבר לטלפון.. אני יכולה להניע את זה לכיוון הזה אבל אין לי כוחות..למרות שזה מאוד חורה לי ורק מגביר את תחושת השוני שאני מרגישה משאר בני גילי.
אני יודעת שלכל אחד יש את צרותיו שלו ובטוח שכל אחד מתבוסס באיזה משהו. אך לדעת שכל אחד עובר משהו אחר לא מנחם אותי.. אני יודעת שלי מאוד קשה לראות את השוני שלי בעבודה ובשאר התחומים. אני רואה את השוני הזה כחולי, כפגם , כמום שיש בי. וזה צורם לי.
אני רוצה להרגיש חופשיה. להפסיק לפחד ממה אני עלולה להרגיש כל הזמן. להפסיק לפחד ליפול שוב לתוך תהום הדיכאון ומצבי רוח כאלה ואחרים.

כתבת לי בהודעה הקודמת שאני לא אחזור עוד לנק' ההתחלה. משום מה אני מרגישה שבכל פעולה ובכל שינוי שאעשה בחיי לטוב או לרע אני אחזור לנק' ההתחלה. ולאו דווקא למצב הרעבה, לא על זה אני מדברת אני גם לא רוצה לחזור לשם.
אלא לאותו מקום שמזיק לעצמו, שרוצה אותי בכאב, מדממת, ללא אוויר .


תודה שאת כאן.
שירן

הי שירן מתוקה.
מה שלומך?
איך עובר עלייך הימים???
איך את מבלה את הקיץ? האם את מצליחה לבלות בכלל? אני ממש דואגת לך וחושבת עלייך. מאד הזדהתי עם מה שכתבת ותדעי לך שאני פשוט גאה בך ואין כמוך את גיבורה עולמית.
איך בטיפול? הכדורים עוזרים משו???
אוהבת אותך
נטע

כתבת דברים שאני אישית מאוד יכולה להזדהות איתם.אני חושבת שכולנו בצורה כזאת או אחרת ניתקנו בתקופת המחלה את הקשרים החברתיים שלנו,כי המחלה היתה כל עולמנו וכדי "להגן" על עצמה מפני אפשרות שמישהו ימחיש לה כמה אנו אהובות,ועד כמה אנשים רוצים להיות איתנו אם רק נאפשר..הרי המחלה שלנו ניזונה המתחושות השליליות האלה שרק מגבירים את קיומה.אבל היום אני חושבת עוד משהו לגביי זה.אני חושבת שמלכתחילה הקשרים שהיו לנו לא ממש נועדו להיות.את בעצמך מספרת על זה שאת יכולה לחזור לקשרים הקודמים,אבל שהם לא ממש נכונים לך היום.אל תשכחי שאז היינו כנועות,פחדנו להתפס כשונות ולא הבענו את דעתנו,כל הזהות שלנו צומצמה ע"מ להשביע את רצון הסביבה,אותו רצון למצוא חן.והיום אנחנו מי שאנחנו באמת.זה חלק מתהליך ההבראה,לא לפחד להיות,להיות מסוגלת לשמוע דעות אחרות ולא להתייחס אליהם כביקורת אלינו אלא להבין שאנו אחרות,ובתוך זה למצוא את היכולת להשתלב.אז אולי את מרגישה במלחמה,אבל את עושה את כל הדברים האלו.
אני מאמינה בכך שאם קשר ניתק,כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות.קשר וקרבה משמעותיים לא נעלמים פתאום,ולא משנה עד כמה צד אחד מנסה להרחיק\להתרחק.למי שאיכפת מאיתנו באמת הוא יתעקש להיות תמיד עבורנו,ובעיקר ברגעים הקשים(בקלים זה הרי לא חוכמה).
אני רוצה להגיד לך שאני באופי לא מהטיפוסים שאוהבים להיות כל היום בחברה,אני יותר טיפוס של חברה אחת\שתיים ועשהחברות היא משמעותית,אני לא חושבת שצריך יותר מזה.וגם אני בשנתיים האחרונות עם כל הקושי שלי בהתמודדות עם הגידול די סגרתי את עצמי וניתקתי קשרים.ואני מקבלת את זה.אני יודעת שלא פשוט לאנשים להתמודד עם מישהי חולה,ברמה של לראות את הכאב והמוות מול העיניים כל הזמן,אבל אני רוצה לספר לך שבמקביל פתחתי את עצמי וגיליתי אנשים מדהימים שהם שם בשבילי,ברגעים הקשים שאני לא יכולה להיות שם בשביל עצמי.הם מתעקשים עליי,נלחמים איתי,ואני לא רוצה וצריכה יותר מזה.
מה שאני מנסה להגיד לך הוא שאל תייסרי את עצמך על מה שהיה ועבר.אבל במקביל תני צ'אנס לאחרים היום שרוצים בקרבה שלך,להתקרב אלייך,להיות איתך,ואני בטוחה שפתאום תופתעי לגלות כמה קשרים חדשים יתחילו להתהוות.

ולגביי-קודם כל,תודה על הדאגה וההתעניינות.אני לא מרגישה כחזקה בכלל כרגע,אבל אני יודעת שאני מצטיירת ככזאת.אולי אחרי שהמלחמה תסתיים אוכל להביט אחורה בסיפוק ולהרגיש כוח,אבל זה קשה בשלב במערכה בו אני נמצאת.ולשאלתך,הניתוחים הסירו את הגידולים,לעיתים ניתן להסיר רק חלק מהגידול בגלל שהפרוצדורה מסובכת ומורכבת יותר,ולכן נהוג בכל סוג של סרטן לשלב אחרי הניתוח כימו+הקרנות כדי למנוע השנות ו\או להקטין גידול שנשאר.מינון ההקרנות והכימו הוא בהתאם לדרגת האלימות של הגידול ומשתנה מאדם לאדם.אני גם אצטרך ללמוד לחיות עם 4\3 קיבה וזה קשה כי זה גורם לי להקאות,בחילות,יש הרבה דברים שאני לא יכולה יותר לאכול,ואם אגיד לך שאני מרגישה היום בזמן הארוחות בשדה קרב(ממן אחר,כמובן) לא אחטא

לא אחטא להגדרה.אבל זה צפוי להסתדר,ואני מקבלת הזנה ורידית כדי להתחזק ולעלות במשקל.ולא,זה ממש לא קל.אבל הכרחי וזה מה שאני מזכירה לעצמי ברגעים הקשים.

אנחנו לא יודעות מה יהיה בעתיד,אבל המאבק והרצון תלויים בנו.
קרן אור.

תודה על התגובה זה תמיד מעודד אותי לקרוא את התגובות שלך.

אתמול יצא לי לחשוב עליך ברגע שהיה לי מאוד קשה , ידעתי שאת תמיד תדעי לומר לי את המילים הנכונות שיידעו לעזור לי וזה ניחם אותי.

אני רוצה להגיד לך שאני חושבת בדיוק כמוך בנושא החברות. לא יכולתי לתאר או להסביר זאת טוב יותר ממך.
את צודקת. אותם קשרים שניתקו לא היו קשרים טובים, וטוב שהסתיימו. לא הייתה אכפתיות כנה מצד הצד השני. הרגשתי זאת הרבה פעמים אבל המשכתי בקשר הזה מהפחד להיות לבד או שליתר דיוק רציתי לראות אולי יש אפשרות לתת עוד צ'אנס.
ואז כבר הגיע שלב ששמתי לב שחוסר ההתעניינות הזה נמשך וכבר לא יכולתי להמשיך. בייחוד לאחר שסיפרתי בכנות וחשפתי את ליבי בפני אותן חברות וזה הדבר שהכי איכזב אותי.

אתמול בעקבות שיחה עם העו"ס שלי שדירבנה אותי לנסות לחדש אולי את הקשר עם אותה חברה מהעבר, שלחתי לה הודעה <לחברה הזו> ולא קיבלתי מענה. אז הבנתי באמת שאולי זה לא אמור להיות וטוב שכך.
תחושת הלבד הזו שאני מרגישה מאוד מקשה ומעיקה עלי עד כדי חוסר תיאבון אפילו שהיה לי בשבוע האחרון. ממש כך.
אבל אין ברירה אני אנסה כן לתת צ'אנס לאלה שכן רוצים בקרבתי כמו שאמרת. ואני מקווה למצוא כאלה.

דבר נוסף, הדיאטנית שלי אמרה לי אתמול שאולי יש אפשרות שאשקול לחזור לתרופות. <כרגע אני כן נוטלת תרופות אבל משהו על בסיס צמחי, רמוטיב אם שמעת, שלא עוזר לי כ"כ > כי אני באמת כל הזמן מתנודדת ממצב של "בסדר" למצב של הידרדרות נפשית וקשה לי מאוד להרים את עצמי מהמקום החשוך הזה. אני רוצה להרגיש סוג של יציבות סוף סוף ואני לא מצליחה לעשות זאת לבד. את חושבת שזה יהיה רעיון טוב?


לגבייך,
אמרת שאת מבינה את אותן חברות שלא הצליחו לשמור איתך על קשר כי קשה להיות בקשר עם אדם חולה- אני לא מקבלת את זה. אני יודעת שאם חברה שלי הייתה במצב כמוך לא הייתי משאירה אותה לבד אפילו אם זה קשה לי הייתי מנסה לשמור איתה על קשר כמה שיותר ומראה לה עד כמה היא חשובה לי ושאני דואגת לה. כשיש חברות אמיתית צריך לדעת גם להיות שם אחד בשביל השני., וכנראה שאותן "חברות" לא התאימו לך כנראה אך את רואה שכבר מצאת לך אנשים שכן אכפת להם ממך ואוהבים אותך. ויש הרבה כאלה!!

אני רוצה שתדעי ושאפילו תפנימי זאת קרן אור שאת חזקה יותר ממה שנדמה לך!! חבל שאת לא מצליחה לראות את כל הכוח העצום שלך, את הגדולה שלך, עד כמה שאת מדהימה!! בעיניי ובעיני כל הבנות כאן. מבחינתי את מושא הערצה שכל אחד צריך ללמוד ממך.
אני יודעת שלא פשוט להרגיש חזקה במצבים כאלה . גם אני לא מרגישה אדם חזק כשאני כל הזמן במלחמה עם עצמי. להיפך, אני יודעת להרגיש רק את החולשה הזו.
אבל אני לפחות רוצה שתקחי מכאן את המילים שלי ותפנימי שבעיניי ובעיני עוד הרבה אנשים <זה אין לי ספק>- את בן אדם מדהים, חזק וייחודי!!
ועל זה את לא יכולה לערער , לא מרשה לך! :)

אוהבת אותך,
שירן

שמחה שאת נעזרת בי במחשבותייך,בימים קשים.
לגביי עניין החברות-זה לא שהתכוונתי שאני מבינה אותם ברמה שהייתי מבינה חברת נפש שהיתה מתנהגת כך,אלא הבנתי ולא נפגעתי,כי מלכתחילה החברות איתן כנראה לא היתה משמעותית או חזקה,ומתוך זה גם לא הצטערתי.אני יכולה להגיד לך שלאורך השנים הכרתי המון אנשים,שהקשר איתם היה נכון עבור כל אחד מאיתנו לתקופה מסוימת,ואז בשינוי עבודה,מגורים או סטטוס ,הקשר דעך.השינוי הוא שלמדתי לקבל את זה.ויודעת מה??לא צריך יותר מחברה אחת-שתיים אמיתיות שיהיו שם ובמובן הזה,אני מרגישה שבורכתי.לקח לי שנים ללמוד להפתח מחדש אחרי שאיבדתי חברת נפש שליוותה אותי לאורך השנים..אבל פתחתי את עצמי לאנשים אחרים ומצאתי חברה מדהימה לא פחות(וזה הזמן להודות לך,ש'),שאני יודעת שתמיד נמצאת שם עבורי.
וגיליתי גם אנשים מקצועיים שנכונים לעזור(וזה הזמן להודות להרבה מהצוות הטיפולי שלי בהדסה אבל ובעיקר לך,ת'),מבלי שהתבקשו אפילו.למדתי לקבל באהבה את הידיים שמושטות לכיווני,אם כי למי שמכיר אותי ברור שזה לא פשוט כלל עבורי לבקש עזרה ו\או לקבלה.
מה שאני מנסה לומר לך,שדברים קורים בסדר ובאופן שהם צריכים לקרות.אנחנו רק יכולות בתוך זה לאפשר לעצמנו לקבל.לדעת שאנו ראויות לכך.
לגביי תרופות-דיסקסנו את הדיון הזה לא מעט.בשורה התחתונה את צריכה לעשות את מה שהכי נכון עבורך.בהערת אגב אומר לך שחשוב שהשיקולים שלך יהיו אמיתיים,ולא מתוך פחד או מקולות המחלה.כי יש לי הרגשה שאת רוצה וזה מה שעוצר אותך.
הרווחה הנפשית שלך היא הבסיס להכול,גם להחלמה,ולכן לטעמי היא גם החשובה מכל.כי כשתרגישי יותר טוב עם עצמך,יהיה לך יותר קל להגיב לגירויים חיצוניים ממקום אחר,רגוע וסלחני יותר.(ואגב,מה אומרת המטפלת שלך על הרעיון הזה??)

ותודה על המילים המדהימות שכתבת לי.אכן העלית חיוך על שפתיי(וגם הסמקתי קלות,מזל שאי אפשר לראות דרך המחשב :-)

מאחלת לנו ימים קלים,שיקלו עלינו לקבל ומתוך כך לאהוב מעט את עצמנו.
שלך,
קרן אור.

כי את באמת כזו- קרן האור שלי. :)

רוצה לספר לך שאתמול בעבודה היה לי מאוד קשה. אני לאט לאט מבינה שחיה בתוכי מפלצת רעבה ששום דבר מעולם לא יצליח להשביע אותה.
אותה מפלצת היא מפלצת העצב, השליליות- שלא משנה איזה אירוע יקרה בחיי היא אף פעם לא תהיה "שבעה" ורק תראה לי את הצד השלילי של החיים.
אני מנסה בכל הכוח להתגבר על המחשבות והמועקה הרובצת הזאת. לצערי אני מתביישת אפילו לומר שאני לא מצליחה. משהו בתוכי לא נותן לי לנשום. אני מרגישה חנוקה שאין לי אוויר שאין לי חמצן.
שכל דבר שאני נוגעת בו מקבל צבע שחור ואפל. שכל דבר שאני עושה משחיר, שאני לא מצליחה לעצור את מעגל התסכול הנוראי הזה שמסתובב סביבי ומסחרר אותי עד אובדן חושים.

אני מתכוונת לחזור לטיפול התרופתי. אין ברירה אחרת שכרגע אני יכולה לחשוב עליה. דברים נעשים קשים מדי מיום ליום.
לשאלתך, המטפלת שלי אמרה לי שאם לא יהיה שיפור היא תקבע לי פגישה עם פסיכיאטר וזה מה שאני מתכננת לעשות.
מקווה שזו תהיה תקוותי האחרונה.



אוהב

"גם אם קשה הדרך,וגם אם רבים כשלו מאחור,יחד נמשיך ללכת,בדרך אל האור"
יקרה,קשה לך עכשיו,אבל גם זה עובר.האחזי בזכרונות של הימים הטובים שהיו לך לא מזמן ותזכרי דווקא עכשיו שיש לך למה.ואני אהיה כאן כדי להזכיר לך את זה!
מחזקת את ידייך לגביי התחלת הטיפול התרופתי.נשמע שהחלטת,ואני איתך,יקירה בהחלטותייך.

המשיכי לעדכן,ואני מבטיחה להיות כאן ולהקשיב,תמיד.
שבת שלום,
קרן אור.