בנות יקרות ואהובות

אז הנה אני חזרתי. מה שלומכן יקרות???
אני כאן והיתי כאן גם ולא הצלחתי להגיב. שירן נשמה תודה על מה שהגבת לי ממזמן לפני למעלה משבועיים. וגם קרן אור מדהימה. תודה!!!
ו- יקרה. בכיתי לקרוא את ההודעות שלך.אני כל כך קרובה למילותייך. אני רואה אותך מעבר לשורות מזדהה איתך ומצד שני מזדהה עם אחיניתך ויורדת לתחושותיכם. שמתי לב שאת מאבדת תקווה ורציתי להעיר לך שתדעי לך שבלי תקוווה לא יצא כלום.כמה שזה קשה ואפילו בלתי אפשרי אדם צריך להיות אופטימי עם תקוות גם כשהכל שחור משחור. ואני יכולה להעיד על עצמי שלולאי האופטימיות של הורי והמשפחה והחברים. היום היתי במקום אחר רחוק מאד מאד מאד
ולגבי אישפוז כמה שזה נשמע ממש לא לענין תדעי לך שזה הדבר הכי קשה שקרה לי אבל יחד עם זה הדבר הכי מועיל שקרה לי...
ואולי שווה לנסות כל דרך אפשרית על מנת להחזיר אותה לחיים..
אני מתנצלת אם נראה לך שלא הבנתי אותך שתדעי לך שאני מאד מבינה אותך!!!
פוווול בהצלחה בהכל ושהכל ילך טוב בקלות ובבטיחות
אוהבת
נטע

מה שלומך,יקרה שאת??איך עוברים עלייך הימים??
מסכימה עם כל מילה שכתבת.כמה שאנחנו דוחות את העזרה שמוצעת לנו,איפשהו בתוך תוכנו אנחנו כ"כ צריכות שמישהו יאמין עבורנו,בנו.
וכן,יש משהו מאוד מפחיד באשפוז,אבל לפעמים הוא בלתי נמנע ויש בו צורך בעיקר במצבים בהם לנו כבר אין כוחות להרים את עצמנו ואנו זקוקות למישהו שפשוט יחליט עבורנו מה הכי נכון,כדי שנוכל להעתיק את השנאה מעצמנו אליו,יש משהו מקל כשמחליטים עבורך שאת צריכה לאכול,זה חוסך את תחושת האשמה כשאנחנו אוכלות לבד...
ההתנהלות הזאת מאוד מוכרת לי,ואני שמחה שהיום את מצליחה לראות שעד כמה שהרגשת "בכלא"(אני זוכרת שהשתמשת במינוח הזה..) באשפוז,עדיין הרשית לעצמך לקבל ממנו המון ולאפשר לו להוות את הבסיס הראשוני לכיוון הבראה.

מאחלת לנו שבוע קל מקודמו,
קרן אור.

הי מדהימה.
תודה על התגובה המהירה. אני לקחתי בצורה מאד קשה מה שקורה ל-'ו ואחיניתה.אני ממש הזדהיתי וזה ממש כאב לי.
זה פשוט מצמרר אותי לחשוב שלפני לא הרבה זמן אני היתי במצב דומה וזה מצב כזה שהכל פשוט שחור בעינים ואתה לא יודע איפה אתה נמצא ואיך לצאת מזה ולכולם זה נראה שאתה טיפש או דפוק אנשים מאבדים תקווה ואפילו מאחלים לנפש העדינה והרהרוסה הגמורה והמרוסקת להתחפף מהעולם ולתת לנפש את המנוחה שלו בגן-עדן....זה מה שמאד לא חיובי בעיני. כי גם אחרי שנופלים אפשר לקום ואסור להתייאש:-)
שאלת איך אני מרגישה?אז לפני שאספר אני גם שואלת אותך-איך את מרגישה?
אני בסדר, הרבה יותר טוב.אני אוכלת 4 ארוחות ביום מסודרות וזה כולל עוד פרות ויורגוטים בלי סוף בביניים.עדין בשר אני לא אוכלת.. קשה לי. אז אני אוכלת תחיליפים טופו וכו...
חוץ מזה, עליתי מאד במשקל...את מבינה שלפעמים זה גורם לי לשנוא את עצמי אבל בגדול אני מרוצה מההשגים ובד"כ אני לא חשה נקיפות מצפון ורגשות אשמה אבל עדיין כן יש לי את המצבים האלה מידי פעם, אני לא אכחיש את המציאות.
בינתיים אני מבלה את הקיץ בטיפולים של הפרעות אכילה וכו ואין לי משו מיוחד חוץ משאני יוצאת עם חברים לברכה בכל ערב.
מה עוד??? אני חושבת מה לעשות שנה הבאה והזמינו אותי לביטוח לאומי. אני לא יודעת מה יהיה שם. אחרי שאלך אשתף:-)
אוהבת וכייף לשמוע ממך
נטע

אני שמחה לקרוא כמה את מתחילה לקבל את עצמך,למרות הקושי.אני חושבת שעשית ואת עושה עבודה חשובה מאוד עם עצמך ואני גאה בך.ברור לי שיש רגעים שלא פשוט לך עם עצמך ועם הסביבה שלך,אבל יחד עם זאת,את מצליחה למצוא את עצמך בתוך זה.
לגביי ו' ואחיינתה-אני חושבת שהדרך להקל על הסביבה שלנו היא ע"י התמסרות לתהליך ההחלמה.כל מה שנכתב נכתב ממקום של פחד,חוסר אונים,כששתינו יודעות כמה חסרי אונים האנשים בסביבתנו ברגע שהמחלה משתלטת על כל עולמנו.התסכול שהם חשים כשהם לא יכולים לעזור לנו כפי שהיו רוצים,הוא גדול ומובן.ומתוך זה אני תמיד מייעצת לפנות לטיפול מקצועי-משולב,שם יהיו אנשים שלא מעורבים ריגשית,ואיתם נרגיש הכי נוח לא לפחד לאכזב,לפגוע ,כפי שאנו מפחדות לעשות עם הקרובים אלינו.הכי חשוב עבורנו הוא מקום נייטרלי פשוט להיות.להתרוקן ומתוך כך יגיעו התובנות והצמיחה.ראי כמה האשפוז עשה לך טוב בסופו של דבר.וזה לא שאין לך משפחה חמה ותומכת שרצתה לעזור,זה רק שבמעגל הריגשי שכוללכם סבבתם בו(באופן מובן וטיבעי),שוכחים לעיתים מה היא המטרה.כי כל צד סובל וכואב את המצוקה שלו,ולא ממש מכיל את האחר.

ולגביי-כתבתי פירוט במענה שנתתי לשירן.ושוב,תודה על ההתעניינות.

שיהיה לנו יום מקסים,
קרן אור.