בוקר טוב!!!!

ואני יודעת שאת גם אמא נפלאה!
בלי לראות אותך אני בטוחה בכך.
שומעים בכל מילה שלך... על המסירות והאהבה והלב הרחב שיש לך ועל כמה שאת מעניקה לילדייך (וחלילה לא מתכוונת לפן החומרי)!!
איך את מרגישה היום? קצת יותר טוב?
אני שמחה שיש לך כמה שעות לנקות את הראש ולרק לנוח.

אני כיוונתי שעון לקום כי אני צריכה לנסוע לסופר להתחיל למלא את המקרר (חחח..) כי הוא מאיים להתרוקן.. זה תמיד כך אחרי סופ"ש. אז אני עוד מעט אגרור עצמי לסופר ואתחיל במסע הקניות.
אני אוהבת להיות לבד בסופר כך יש לי הרבה זמן....

טוב יקירה, מאחלת לך יום מרגיע ונפלא, יום מחלים ויום שקט של מנוחה!!
ואמן שהחודש הזה באמת יבשר טובות לכוולנו...!
אוהבת מאוד
בלונדי!

אין לי מילים מלבד לחזור ולומר את שאמרה בלונדי - את אמא מדהימה ואשה חכמה כל כך.
אני יודעת למה התכוונת כשכתבת על החוויות שפספסת, התחושה שבתקופת המחלה החיים פשוט חלפו ליידך אך לא באמת חיית אותם. ובכל זאת, ראי איזה ניסיון חיים וחכמת חיים צברת. את כל כך צעירה, אך את מסוגלת להעביר לילדך תחושות בריאות כל כך של ביטחון בעצמם ובעולם.
ולזה התכוונתי כל הזמן - אין משמעות לעובדה שאת עובדת ושאינך יכולה להשקיע כל דקה מזמנך בילדים. החשוב הוא שאת מודעת לצרכים של הנפש העדינה שלהם ומעניקה להם חום ואהבה ללא תנאים וללא גבול.
הלוואי וכולנו היינו זוכות ליחס הזה, והלוואי וכולנו נהיה אמהות שכאלו.
מקווה שאת מרגישה כבר הרבה יותר טוב. גם הסתיו בפתח, ועמו יבואו אנרגיות חדשות של תקופה חדשה, קצת אוויר קריר ושלווה.
יום נפלא יקירה!

מה שלומך היום??
אני עפה לסופר ואחזור לדבר יותר מאוחר...
ביי יקירה ויום נפלא.
בלונדי.

הדברים שלך באים לי בדיוק בזמן, בדיוק עכשיו כאבתי שאני לא יכולה להיות חברה של אמא שלי, וכמה חסר לי שהיא תגיד לי את הדברים האלה. אני יודעת אותם גם לבדי, אבל זה לא אותו דבר לשמוע עידוד מאדם אחר על כך שאתה בעצם אדם שלם ומושלם, כמו שאתה.

אני מתלבטת כבר כמה שעות אם לוותר עלך שיעור ספינינג מחר לטובת אירוע, וקשה לי לבצע את ההחלטה בעצמי. הדבר הבריא יהיה להופיע באירוע, אני יודעת. גם אם אני כבר לא מתאמנת בצורה כפייתית, עדיין השיעורים הבודדים האלה חשובים לי, אבל הם לא יכולים לבוא במקום דברים לא פחות חשובים בחיים. אבל קשה לי לוותר לעצמי, גם לכאן וגם לכאן.

וניסיתי להתייעץ עם אמא, אני לא זוכרת מה היא אמרה שביטל לי ברגע את היכולת לקבל ממנה תמיכה. הייתי רוצה שהיא תבין מספיק כדי להגיד- אבל אור, תוותרי על ספינינג. את נראית טוב כמו שאת. כל החיים יש לנו להתאמן, לעלות במשקל ולרדת. אלו האירועים של מדי פעם..."

לקבל את החיזוק הזה מבחוץ שאפילו קשה לי לנסח אותו, זה כ"כ חסר.
אני ממש כותבת עם דמעות בעיניים. נדמה לי שאם הייתי אם שבתה סובלת מהפרעת אכילה או סתם דימוי עצמי נמוך, הייתי מושיבה אותה על כסא ולא מפסיקה עד שהייתי מבהירה לה כמה היא בנאדם נפלא, כמה היא יפה, שהשלמות באה מתוך קבלה עצמית ואושר פנימי ושאי אפשר לחיות בפחד מתמיד להשמין.


אני עדיין נורא מפחדת לפעמים.






אור.

חלק מהבעיה שלנו בתור בני אדם(ולא רק הורים) היא להביע רגשות.תמיד אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהעומד מולנו יכול לקרוא אותנו.וחבל לפעמים שזה לא מה שקורה באמת.כמה קשה לנו להגיד משפט כ"כ מופלא ואמיתי כמו אני אוהב אותך.כמה קשה לנו פשוט לא להגיב,רק להיות שם בשביל העומד מולנו ולקבל ולהכיל את האמת שלנו.תקשורת היא הבעיה המרכזית לא רק ביחסי הורים-ילדים,יחסים זוגיים כי אם של מדינה שלמה.כמה בעיות היו נפתרות אם אנשים פשוט דיברו.
ואני יודעת אור,הייתי מסתכלת על הוריי והגוש בגרון היה מאיים לחנוק אותי,וכ"כ רציתי שיגידו לי שהם אוהבים אותי כמו שאני,אבל תמיד שמעתי כל הזמן רק לגבי הישגיות ולגבי הצלחה-כישלון.זה היה המדד לאהבה.וזה סתר על פני שוב ושוב ושוב.עד שהבנתי משהו חשוב והוא-אתה לא יכול לצפות שיאהבו אותך,אם אתה לא אוהב את עצמך(ואני בטוחה שההורים שלך כן אוהבים אותך,רק משום מה כמו הורים מצויים קשה להם להגיד את זה).
ואני אומרת לך אור,אנחנו כאן באמת אוהבים אותך,ההתעמלות תחכה,פרגני לעצמך קצת חיים באווירה של שמח.לפעמים זה כשלעצמו מדבק ונותן אנרגיות...ברור לי מדברייך שאת לא רוצה להתעמל,אז אל תעשי זאת.היני אני אומרת לך.גם אני הייתי מכורה לספורט,והיום לא תאמיני אני מכורה לפדלאות.לא עשיתי ספורט מאז ההריון הראשון,מי היה מאמין.אני פשוט יודעת שגם כך אני עמוסה,וכשיהיה לי זמן אחזור להתעמל אבל ממקום של כיף,ממקום של בחירה והנאה אמיתית.
תאמיני לי יש לנו עוד שנים שאפשר להתעמל,ולא צריך להגיע לאפיסת כוחות,כי מפסיקים להנות,זה הופך למשהו שצריך לעשות...
מקווה שתשכילי למצוא את האמת שלך,אני מאמינה שאת בשלב שאם רק תתכוונני לזה את תצליחי.
אז תעדכני יקרה ושיהיה ערב נעים.

מזדהה מאד עם כל מה שכתבת, ודרך אגב - תודה על הברכות והחיזוקים למטה!
כמו שכתבה קרן אור, יחסי הורים ילדים, ויחסים בין אישיים בכלל הם דבר מורכב כל כך. אחד הדברים שמדהימים אותי שוב ושוב בשיחות עם חברות, ובכלל - זו סוגיה שעולה גם בספרות, בקולנוע ובכל מקום -
כמעט כולנו ממשיכים לצפות מהורינו להתנהגות מסוימת, לתמיכה, להבעת אהבה באופן שאנו מאמינים שהוא הדרך הנכונה להבעת רגשות.
וזה ממשיך לפעמים בכל גיל, גם אצל מבוגרים עצמאיים לחלוטין. גם לאחר טיפול פסיכולוגי ארוך שבמהלכו למדנו להכיר את המגבלות של הורינו כבני אדם. בכולנו נשאר צמא לאהבה, הבנה ותמיכה.
אין ברירה, כנראה שצריך ללמוד לקבל את כל זה מעצמנו ומאנשים אחרים - בני זוג, חברים.
אמא שלי נמנעה שנים מלומר לנו שאנו יפות ומתוקות, נראות נפלא, הכי יפות בעולם. היא פשוט האמינה שיש לטפח אצלנו תכונות אחרות, ושאם היא תחמיא לנו על ההופעה החיצונית נהפוך לנשים שעסוקות רק ביופיין. תמיד שמעתי ממנה שאני חכמה, מוכשרת, מוצלחת. אבל יפה? מה פתאום, זה בכלל לא חשוב...
אני לא יכולה להאשים אותה. היא פשוט לא הבינה כמה בעייתי הוא הנושא של דימוי גוף, ואיך דימוי גוף מעוות עשוי להשפיע על כל היבט בחיי. והוא אכן השפיע. וכשהיא הבינה כבר היה מאוחר מידי כדי לשכנע אותי שיש בי משהו יפה.
אז במקום להמתין שתהיי לך ילדה משלך, הושיבי את עצמך על כיסא וספרי לעצמך כמה את נהדרת, יפה, מקסימה, ממש כמו שאת. זה לא קל, אך בסופו של דבר משהו יחלחל פנימה!
לילה טוב מתוקה!

את יודעת, כל חיי רציתי לקבל חיבוק מאמא שלי. רציתי שתאסוף אותי אל חיקה ותאמר שהיא אוהבת אותי. שתקבל אותי בסוף יום בנשיקה וחיבוק, ותשאל איך היה לי בבית הספר.

זה לא קרה מעולם!

אפילו לא פעם אחת!

מעולם לא קיבלתי ממנה חיבוק!!

ונשיקה- רק בימי הולדת בודדים!

את יודעת מה זה לגדול כך?
אני כבר לא מדברת על "חברה טובה", אני רק מדברת על חום בסיסי שאם מעניקה לילדייה..
לא היה לי דבר כזה מעולם.
תמיד הסתכלתי על הורים שמחבקים את ילדיהם ושואלים לשלומם וזה היה נראה לי כמו לקוח מסרט אמריקאי בו הכל טוב. לא האמנתי שיש דבר כזה. לא האמנתי שיש הורים שמחבקים ומנשקים. ואומרים מילה טובה.

יקירה, אל תתאמצי לקבל את מה שלא תוכלי.
חפשי זאת אצל חברים. כמו שאני עשיתי כל חיי..
תשלימי עם העובדות כמו שהן, יש דברים שלא ישתנו..

אני בטוחה שאת יפה ומוכשרת ונהדרת. והבעיה שלנו היא שקשה לנו לראות את הדברים מבעד להפרעת אכילה שלוקחת עימה הכל.. אבל בבקשה נסי תמיד להתסכל על הצדדים החיוביים שלך, ואני בטוחה שיש רבים!

לגבי ההתלבטות של האירוע לעומת הספיניניג- אני אומרת לכי לאירוע!!! אל תפספסי דברים בגלל הספורט (האובססיבי). תלמדי ליהנות גם ולא רק לבצע... תפרגני לעצמך..
לכי לבלות. תני מנוחה לרגליים הכואבות. צאי לפגוש אנשים. תנקי את הראש. הספורט יחכה לך תמיד... כמו שאמרת..

מקווה שתלכי לאירוע, בראש מורם, ובידיעה שאת בחורה יפה ומוצלחת, מקסימה ונהדרת. שהולכת קצת לבלות!!! מותר לך! זה לא אומר שיקרה משהו רע. אז יום אחד תוותרי על הספורט..
תתלבשי יפה, ותצאי לבלות!!! לקרוע את העיר!!!

יאללה מקסימה, לילה טוב!
בלונדי.