חברות יקרות!

השיר מדהים ולא מפליא אותי בכלל שיש בך כזה כישרון!!
איכשהו (מעניין למה?) זה מאוד מסתדר לי שזו את שכותבת כך בכזו רגישות ויופי...
מקסים!!

אני שמחה ששיתפתי אתכן על הקושי שלי עם האוכל, והנה, למה לא הזכרתי זאת לפני כמה ימים כבר? לא יודעת למה.
וגם אני כמו שלי התחלתי מייד ליפש איפה טעיתי ואיך יכולתי לנהוג אחרת! וראיתי שפשוט צריך לדבר. פשוט לומר את הדברים. ועשיתי כך!

בעלי חוזר עוד 3 שעות! איזה כייף!! אני לא לבד הלילה.

אני עייפה מאוד! ישנתי מעט בלילה. ועשיתי את האימון אירובי היזום בסלון. בעלי חיזק אותי ואמר שהוא גאה בי וחבל שלא הערתי אותו והיינו מתעמלים יחד... חמוד!!!

היום נזכרנו יחד איך הכרנו..והיינו נפעמים ונדהמים, שוב, כמו שבכל פעם כאשר אנחנו מביטים על הפגישה שלנו.... לא יאומן!!

אז עכשיו שתיתי את הקפה של אחה"צ באיחור. נמנמתי שעתיים על הספה. והבית נקי כי העוזרת הייתה היום. והכל מריח נפלא וכייף. וזהו.

בינתיים היה לי יום טוב עם האוכל.. ונקווה שכך ימשיך.

אוהבת אותך מאוד!!! את יודעת!
בלונדי!

פשוט מדהימה עוצמתן של מילים, ומה שיותר מדהים מזה הוא הכוח שיש בנו, בתוכנו ,בתור בני אדם, בשבתנו כבני תמותה, לא לוותר ולא לאבד תקווה, להילחם גם אם לכאורה מדובר ב"קייס" ללא סיכוי ריאלי, ולהצליח!

מה שמאד בולט הוא ההבדל הקיצוני בתפיסה בין הפתיח לבין סיומו של השיר. הפתיח כולו אומר ייאוש ואובדן, מרה שחורה וחידלון מוחלט, ואילו הסוף מניף אל-על את ניצוץ החיים, את האור הקטן, העדין והמלטף שבכל זאת מצליח להאיר ולחמם את העלטה ואת הכפור ולפרוץ את הקיר השחור המאיים להביא כלייה על הכל.

והאור הקטן והמחמם הזה הוא-הוא התקווה והתזכורת שלעולם אין לוותר ולהרים ידיים ושתמיד אפשר לשנות.

כל הכבוד לך על כל הדרך שעברת, קרן אור יקרה, ותודה על השיתוף בשיר הכ"כ אינטימי הזה.

תבורכי אהובה!

חיבוק ענקי!

ממני.

לא יודעת למה אבל פתחתי את המיגרה שלי היום והשיר הזה צץ לי פתאום.כ"כ הרבה שירים כתבתי במשך המחלה,כ"כ הרבה ייאוש זרעתי בהם,וכאילו השיר הזה בא בתזמון מושלם עכשיו והזכיר לי איך פעם היה לי מאוד קשה,ועד כמה לא איבדתי תקווה למרות כל הקושי,לא חדלתי להאמין באיזשהו אור קטן שקיוותי שיזרח גם עליי מתי שהוא.ואני מאמינה חברות יקרות שגם אתן תהיינה בבוא היום במקום הזה,כי אני לא שונה ממכן,רציתי לטעת בכן תקווה והשיר בעצם מגולל את הייאוש והאובדן כמו שתיארת כרונית אבל גם את התקווה,האמונה וההצלחה.זה התהליך שכל אחת מאיתנו צריכה לעבור.
לילה טוב יקירות,אני אהיה כאן מחר מאוחר ואתגעגע אליכן
קרן אור

כרונית המקסימה תמיד יודעת איך לנסח את הדבירם בצורה כה יפה ומושלמת. ולאחר שאני קוראת את דברייה בנוגע לשיר, אני חייבת להצטרף ולומר שאני מסכימה עם כל מילה שהיא כתבה לך, קרן אור.


כרונית- את כותבת מקסים!!
מחכה לשמוע ממך.

לילה טוב קרן אור ותרגישי טוב
ושיהיה יום קל מחר עם האורחים מחו"ל..

אוהבת
בלונדי!

אני שמחה שאת "משייטת" פה להנאתך ומוצאת עניין והנאה בדברים. ומה שלומך חוץ?? מקווה שהכל טוב!

באשר למה שכתבת למטה: ברור לך שמקדם ההזדהות שלי אתך מאד גבוה, נכון? אני כ"כ מבינה את המצב הזה בין הפטיש לסדן, את המלחמה הזאת בין הקול הבריא והשפוי לבין שידורי הטירוף והחולי המוחיים... ומה אומר לך, יקירה? באמת אפשר להשתגע!

ובכל זאת, אני מוצאת בכך הרבה נחמה. מדוע? כי עד לא מזמן לא התנהלה מלחמת החורמה הזו, או שהיא התנהלה אך הובסה כמעט מיד ע"י כוחות האויב. היום, לעומת זאת, היא מתנהלת-גם-מתנהלת, ולא זו בלבד, אלא שברוב המקרים "שידורי המהפכה" (הבריאות) מנצחים! היאח! הידד! אז יש ועוד איך במה להתנחם.

והמצב הזה שאת מתארת כ"כ מוכר לי כאשר אני בבית, ובייחוד כאשר אני לוקחת לי כמה ימי חופשה לפני מבחן. זה פשוט תסריט טירוף מה שקורה אתי באותם ימים. מהבוקר עד הלילה אני בעיסוקי האוכל.

בבוקר אני אומרת לעצמי - "טוב, אני אוכל קצת סוכר כדי שהמוח יוכל ללמוד מבלי הפרעה".

ואח"כ זה ממשיך ל- "טוב, עוד קפה",
"טוב, עוד יוגורט",
"טוב, עוד עוגיה. רק עוד אחת".
"טוב, כבר צהריים. אז מה אני אוכל?? לאכול? לא לאכול?? אוף, כמה אכלתי! פרה! בהמה!מפגרת.."
"אוף, חסר לי חלב, חסר לי פה, חסר לי שם, אני חייבת לקפוץ לסופר"

ואז מרשימת קניות של לחם וחלב אני חוזרת עם חצי סופר הביתה...

וככה זה ממשיך וממשיך, ואני מבלה בין המטבח, השירותים, האמבטיה והסופר...

וכל הזמן מתבזבז על שטויות עם אוכל!!! זה לא ייאמן!!!

אז ככה אני לומדת למבחן, וזה גם הציון שאני מקבלת בסוף...

ובכל פעם אני אומרת לעצמי: "זהו! מחר אני קמה על הבוקר ונוסעת ללמוד בספריה עד הערב! בלי אוכל ובלי כלום!"

אבל, כמו תמיד, אני מתעצלת ונשארת לי עם מנעמי הבית...

לילה טוב מתוקה!

ואני כבר באה...

שמחה שאת לא לבד הלילה!

3> !!!

את כותבת פשוט מקסים!!

תיארת בדיוק אתמה שקורה לי. רק שאצלי אין ריצות לשירותים יותר.. זה כבר לא קורה, למזלי..
אבל כן, יש מלחמה בראש ואני שמחה שאת מבינה אותי... בדיוק רב, יש לומר.

הפסקתי כבר מזמן לספור קלוריות.
והיום חישבתי את כל מה שאכלתי עד עתה, סתם עניין אותי לדעת איפה אני עומדת- וחשכו עיניי!!! או מיי גוד!! כמה שאני אכלתי היום...

מלא לעמוד על המשמר, הפכתי לזללנית נוראית... וחייב להיות פה איזון, מן הסתם!! אז אני מקווה שאתחיל לשים לב יותר, ולנסות לרדת קצת במשקל. כי אני לא מוכנה לחזור ככה ארצה.... אני מתביישת מאוד!

מחכה לשמוע ממך יקירה, וחוץ מזה- איך עבר יומך? ספרי משהו..

להת' בינתיים,
אוהבת
בלונדי!