שירן,דניאל,תקווה ושירה!

תכננתי היום להיכנס לכאן בכל מקרה ולעדכן אותך.
לא שכחתי אותך ואת הפורום המדהים הזה.
הסיבה שלא כתבתי עד עכשיו היא משום שהייתי קצת בעלטה לגבי מה שקורה איתי..

אני יכולה לספר לך שאתמול הייתי אצל הדיאטנית שלי והיא אמרה לי שאני עושה התקדמות עצומה ושאני עובדת ממש יפה. זה ריגש אותי לשמוע את זה. אני מרגישה באמת שהצלחתי בתהליך הטיפולי הזה. כמובן שיש עוד דברים לעבור והדרך עוד ארוכה. אבל בינתיים אני כל פעם עושה צעד ועוד צעד.

הייתה לי שיחה משותפת עם הפסיכיאטרית והעו"ס. אמרתי את מה שיש לי על הלב, גם לגבי היחס שקיבלתי מהפסיכי' בפעם שעברה. אני דווקא שמחה שיצא לי לדבר על זה. מרגישה הקלה באיזשהוא מקום. לגבי נושא התרופות הייתה לנו איזו דילמה משום שכבר ניסיתי כ"כ הרבה תרופות ושום דבר כבר לא עזר ומאוד פוחדים לתת לי משהו שיש סבירות שיעלה אותי במשקל.
הם לא רוצים שאחזור אחורה לאחר כל ההתקדמות העצומה שעשיתי וגם אני לא. מאוד חשוב לי לשמור על המשקל עד שהוא כבר התייצב סוף סוף! <זוכרת כמה הייתי כותבת לך כאן על כמה שרע לי עם כל עלייה?? לא האמנתי שפעם זה יסתדר מתישהו אפילו שתמיד הרגעת אותי שכן> ואני נורא פוחדת לאבד את זה.

היא העלתה תרופה בשם אנדרונקס <מכירה?> ולדבריה זו תרופה שסיכוייה להעלות במשקל נמוכים. הבעיה היא שאין את התרופה הזו בסל התרופות ובפרטי היא עולה 275 ש"ח! יקר מאוד לצערי אבל הדיאטנית שלי הציעה שאדבר על כך עם ההורים שלי ואנסה לגרום להם להבין שזה באמת יכולה להיות תרופה טובה עבורי שגם לא תגביר את רמות החרדה שלי כמו למשל אם הייתי צריכה לקחת תרופה אחרת.
ההורים שלי הסכימו בסוף ואני באמת מקווה שזה יצליח סוף סוף ושהתרופה הזו תשפיע עלי ועל מצבי הרוח הדכאוניים.

ומה איתך יקרה שאת? איך את מרגישה? איך מתקדם הטיפול במחלה שלך?

אשמח לשמוע קצת יותר עליך.

אוהבת אותך ותודה שאת תמיד חושבת עלי ועל שאר הבנות
שירן

כמה שמחתי לקרוא אותך ולשמוע על ההתקדמות המדהימה אותה את עושה.אבל יקרה,את מוזמנת לכתוב כאן גם כשהדברים לא ברורים ואולי מעט בעלטה,כי לפעמים כשנותנים להם ממשות ע"י כתיבה אפשר להתחיל ולפזר את הערפל ומתוך כך לקבל תמונה ברורה יותר.
לגביי הפסיכיאטרית-אני שמחה לשמוע שבסוף נפגשת איתה,והיני כפי שחשבתי,הכול בחיים מתחיל ונגמר בתקשורת נכונה וכנה.שמחתי לשמוע על שהחלטת לתת צ'אנס לטיפול תרופתי אחר(ולא,אני לא מכירה את הכדור שציינת אבל ממה שאני יודעת,רוב התרופות שנמצאות מחוץ לסל התרופות הן טובות יותר לא מבחינת ההשפעה דווקא,אלא מבחינת מיעוט תופעות הלוואי שלהם בהשוואה לאלו שכן קיימות,ואני אישית מכירה את זה מכיוון התרופות לגידול אותם אני לוקחת),ואשמח אם תעדכני אותי איך זה משפיע עלייך.

ואני,אני הרבה יותר טוב.המצב סטטי יחסית,אבל מהבחינה הנפשית קצת קשה לי כרגע.ההתמודדות עם החיים שהשתנו,החשש מפני התפשטות הגידול..אבל זה שלב טיבעי בתהליך ואני מקווה שהוא יחלוף מהר.

ועד אז,המשיכי לעדכן אותנו.
שלך,
קרן אור.

אני מצטערת לשמוע שרע לך נפשית. זה היה ברור לי שזה לגיטימי שתרגישי כך ואני מאוד אשמח ואני חושבת שגם שאר הבנות כאן ישמחו אם תשתפי אותנו כשקשה לך, כשרע לך ואת מרגישה שאזלו הכוחות- אנחנו נשמח להיות כאן בשבילך ולתמוך בך!

מבחינתי הפורום הזה לא נועד רק לנו. לבנות הסובלות מהפרעות אכילה. הפורום הזה הוא בעיקר שלך יקרה והבמה היא גם שלך כמו שהיא שלנו. כך שתרגישי חופשי לשתף אותנו מתי שרק תרגישי צורך. כי באמת מגיעה לך כל העזרה והתמיכה שבעולם מאיתנו!

לגביי, את צודקת שלפעמים כדאי לדבר גם כשיש הרבה עלטה ולא יודעים בדיוק מה המצב. אני פשוט מרגישה שאין לי זכות לדבר באותם רגעים ושעדיף יהיה אם אשתוק.
מבחינת המחלה יש תהליכי התקדמות עצומים. אתמול למשל ישבתי בבית קפה ואכלתי ארוחת ערב. הופתעתי לגלות שדווקא ממש נהניתי מהארוחה ולא הרגשתי הרבה רגשות אשמה <אם בכלל> לאחר מכן. הרגשתי בנוח עם האוכל ..זה הדהים אותי. מה גם שלאט לאט אני כבר לא מרגישה "שמנה" כמו שהרגשתי בהתחלה.. וזה גם מבחינתי שינוי עצום!

אך למרות כל ההתקדמות העצומה הזו יש רגעים במשך השבוע שאני פשוט נשברת למול המחלה הזו ומתחילה לבכות ולהיכנס למערבולת של תסכול כשאני רואה שהמלחמה בה פשוט לא נפסקת ושהיא עדיין שורצת לי בתוך המוח ומצווה עלי פקודות. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עדיין "מתווכחת" איתה, נאבקת בה קוגניטיבית, מנסה להוכיח לה שהיא טועה ושההיגיון הבריא שלי הוא זה שצודק.

וכשמגיעים רגשות האשמה זה פשוט אוכל אותי ואני נשברת. יצא לי לשמוע שיר שהיה בו איזה משפט שממש נגע לי בלב והמחיש את מה שאני מרגישה:
"את חושבת שאת מנצחת אבל לא תהיי חופשייה עד אשר תביני שאין שום אויב".. זה שיר באנגלית והבאתי לך כאן את תרגום המשפט , אני מרגישה שזה ממש מדבר אלי המשפט הזה.
אני באמת חושבת שברגע שאבין שאין שום אויב כזה ממנו אני כ"כ חוששת אז באמת אוכל להרפות ולאפשר לעצמי להיות.

אני עדיין מרגישה שהגוף שלי זה סוג של "מקדש" שאסור "לחלל" אותו בשום עלייה במשקל או בשום חריגה לפה או לשם..מרגישה אותו סוג של "נגוע"..ואני מבינה שאלו הם מחשבות חולות..
זה לא עוזב אותי..


מאחלת לך החלמה מהירה ושולחת לך הרבה כוחות לעבור את התקופה הקשה הזו שאת עוברת.
בסוף תראי את האור- כי זה מגיע לך יותר מכל אחד אחר בעולם הזה!


שירן.

המציאות שלי אכן לא פשוטה ובתוכה לא פשוט למצוא את עצמי.אני לא מסתירה את זה.אבל אני מבינה שזה חלק מההתמודדות ושבתוך כל הייאוש שלפעמים עוטף אותי אני מחויבת לקום כל בוקר ולצאת מתוך זה אפילו ברמה של לעשות כל יום משהו אחד שישפר ולו במעט את מצבי הריגשי.לא תמיד זה מתאפשר או אפשרי ברמה הפיזית,לצערי, ואז זה מלווה בימים קשים מבחינה נפשית.
וזה לא שונה ממה שאת מתארת בנוגע להתמודדות שלך עם הפרעת האכילה או יותר נכון יהיה לומר,עם ההרגלים שנשארו.החיים מזמנים ויזמנו לנו קשיים בכל מיני רובדים.אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שנכון שזה קשה כרגע,אבל אנחנו מי שאנחנו היום לא בגלל הדברים הקלים שאנו עוברות,אלא בגלל הדברים הקשים שהם אלו שמעצבים את מי שאנחנו.לנסות לתפוס את הקושי לא כדבר רע,אלא יותר ממקום של שיעור שעלינו לעבור כדי להגיע למקום יותר טוב,להיכן שאנחנו רוצות ולא להיכן שקל לנו להיות.
אז כן,נשארו לך הרגלים מהתקופה החולה,אבל לא הייתי מגדירה אותך כרגע כחולה כי את מצליחה להתעלות על הקושי ולאכול,ולאט לאט את לומדת לאפשר לעצמך דברים שעד לפני חצי שנה לא היית מעלה על דעתך שיקרו(כמו היציאה לארוחת הערב עם חברות ועוד היכולת שלך להנות מכך מבלי לייסר את עצמך אח"כ!!).הרגלים ניתנים לשינוי אבל מצריכים זמן.ותרגול.הרי הרגל הפך להיות כזה לא בכוח המחשבה אלא בכוח העשייה,ואם תתני לעצמך לעשות על אף הקושי,לאט לאט יחדרו לחייך הרגלים שהפעם יהיו בריאים יותר.
תודה יקרה על המילים החמות והמרגשות שכתבת לי,אני מאמינה שכולנו נדע ימים יותר טובים,רק שכרגע אנחנו צריכות לאפשר ולעשות ע"מ שזה יקרה...
שלך,
קרן אור.

לכל הבנות היקרות- מה שלומכן?, נטע שמחתי לקרוא שהית קצת בחופש ושנהנת מהזמן עם המשפחה שלך, הרגשות שאת מרגישה הם טבעיות לגמרי וחשוב שתמשיכי לטפל בעצמך למרות כל הקושי שנלווה לכך.. אני לצערי די קצרה בזמן אבל אני מקווה שכולן מרגישות טוב ושהכל בסדר.
אני סיימתי טירונות לפני כשבועיים ועכשיו עוברת קורס שאני משתחררת בו רק בימי שישי בשביל להיות בבית בשבת.
תקווה

ברכות לרגל סיום הטירונות! ובהצלחה בקורס החדש שבפתח.
אבל מה קורה איתך באמת??נשמע שאת עוברת משהו אבל "מפחדת" לתת לו את הבמה ולגעת בו,האם אני מרגישה אותך נכון???
אפשרי לעצמך להיות.ברור לי שידייך עמוסות,אבל יחד עם זאת,אל תשכחי בתוך זה לתת לעצמך את המרחב הנשימה הנפשי אותו כולנו צריכות.

אשמח אם תרצי לפרט יותר מה קורה איתך,
שבוע נעים,
קרן אור.

איזה תגובה יפה כתבת לי!!
אמרת דברים כ"כ נכונים ואמיתיים..מרגישים שאת ממש מזדהה איתי ומבינה על מה אני מדברת.

את צודקת שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות. להיפטר מאותם הרגלים חולים שנוצרו בכוח העשייה. לפעמים אני כ"כ רוצה להיות מאחורי כל זה וכשמתרחשת עוד התנהגות חולה מצידי אני שואלת את עצמי: "זה עוד לא עבר לי?? עוד לא התגברתי על זה?" ...
ואני מתחבטת בשאלה כמה זמן זה ייקח לי להחלים מכל זה לגמרי? כמה עוד אסבול עד לדרך החוצה?
וזו תשובה שהרבה פעמים מסתובבת לי בראש ולא מרפה ממני. כנראה שאין זמן מוגדר ולכל אחת הקצב שלה.

אגב, כמה זמן לקח לך באופן אישי להחלים מהפרעת האכילה?

תודה על המילים המעודדות ואת יותר ממוזמנת לשתף אותנו כאן על עצמך.
אני אשמח להיות לך לעזר מתי שרק תצטרכי!


שירן

את שואלת שאלות שהלוואי והיתה לי תשובה לגביהם ,אבל לצערי אין לי.אני חושבת שעד היום אני לא ממש יודעת לשים את האצבע על איזשהי נקודת מפנה ולומר לך מתי באמת הרגשתי שהחלמתי,זה פשוט קרה כפועל יוצא של הרבה צעדים קטנים שעשיתי.והשאלה היא גם מה היא הגדרה של החלמה מהפרעת האכילה.כי לטעמי במצב הכרוני בו אני הייתי,החלמה פירושה שה"א לא מנהלת לי את החיים.להגיד לך שהמחשבות שלי או שלא מעניין אותי מה המשקל שלי ואיך אני ניראת,תמיד "בריאות",ממש לא.אז לפי ההגדרה הזאת לא החלמתי ממש.אבל לפי רמת המעשים,הדאגה לעצמי והקשבה למה שהגוף שלי צריך,החלמתי בגדול.המחשבות תמיד יהיו שם ברמה כזאת או אחרת,השאלה היא אם אנו לומדות להתגמש עם עצמנו ולא נגררות למעשים "חולניים",היא הדרך שלי להגדיר החלמה אחרי עשור חולה.
מקווה שעניתי קצת,
קרן אור.