לקרן אור היקרה, ולבנות המדהימות

אני קוראת את הדברים שלך וליבי יוצא אליך.
כמה כאב לי לשמוע שכך את חושבת לעצמך, שאין לך מקום פה, שאת לא שווה וכו' וכו'..
תרשי לי להראות לך ולומר לך כמה שאת טועה!!!

אמרת שאת חושבת שעצם זה שמאז ומעולם היית מלאה לא מגיע לך טיפול. זה הזכיר לי את עצמי במובן הזה שגם אני תמיד חשבתי שאין לי מקום ואין לי זכות לטיפול אצל דיאטנית.. כי לא הייתי בתת משקל רציני <ככה חשבתי לפחות> ואני לא צמה ימים שלמים כמו חולות אנורקסיה אחרות , אני לא מקיאה כמוהן ואני לא הרבה זמן במחלה הזו כמו הרבה אחרות, ולכן לא מגיע לי בכלל טיפול. המצב שלי "טוב" יותר בהרבה משלהן.
מה גם שכשהגעתי לטיפול במרפאה בה אני מטופלת עכשיו, הגעתי במשקל תקין כבר לאחר טיפול אצל דיאטנית אחרת, ואז באמת הרגשתי שאין לי בכלל מקום להיות בטיפול כזה.

חשבתי שלבנות אחרות שסובלות מהמחלה ונראות גוססות ועומדות למות- להן כן מגיע את כל הטיפול והיחס ואני שכבר הגעתי למשקל תקין- ממני יכולים לשכוח.
ואני זוכרת שבתחילת הטיפול אמרתי את זה כמה וכמה פעמים שאני מרגישה שאין לי מקום. ואוי כמה שטעיתי.
המחשבה הזו לא נכונה שירה. אל תשכחי שהפרעת אכילה לא קשורה למשקל גוף כ"כ אלא יותר למה שקורה במוח, בנפש. שם היא מתבטאת ושם היא נוצרת ומזינה את עצמה.
וזה גם מה שאמרו לי בטיפול הרבה פעמים. שעם כמה שהמשקל הוא קריטי מה שקורה בנפש קריטי לא פחות.

וזה שתמיד היית בחורה מלאה זה לא אומר שאינך סובלת מהפרעת אכילה. עצם זה שאת מראה ומגלה תסמינים של המחלה הזו זה כבר אומר שאת סובלת ממנה ושאת זקוקה לטיפול ומעבר לכך- שיש לך את כל הזכות שבעולם לקבל טיפול מהסוג הזה!!! אל תחשבי אחרת יקרה. זה מגיע לך כמו לכולם.
זה כמו שבנות שסובלות מאכילה כפייתית והן בעודף משקל <שאגב גם אכילה כפייתית זו הפרעת אכילה לכל דבר> יגידו שלא מגיע להן טיפול כי הן לא בתת משקל. זה לא נכון הרי. כל בעיה היא בפני עצמה וכל אדם הוא בפני עצמו.

אני מודה שלעיתים המחשבות האלה עולות גם בי כשאני רואה במרפאה שלי בנות רזות מאוד וכחושות שנראות כעומדות למות ואני אומרת לעצמי בלב: "להן מגיע טיפול יותר ממני, מה המצב שלי לעומתן".. אך זה לא באמת נכון. כל אחת עם הקשיים שלה והגיהנום הפרטי שלה בו היא נמצאת בעקבות הפרעת האכילה.
לא טוב לעשות כאלה השוואות.אל תמעיטי מערכך. את שווה הרבה. ואני מבינה שכרגע את מרגישה את עצמך שמנה אבל אלו הם קולות המחלה זו לא באמת את. זו לא באמת שירה.
זו המחלה שצועקת לך ומנסה לעוות אותך.
אני מקווה שזה יעודד אותך אם אספר לך שלאט לאט תחושת ה"שמנה" הזו שהרגשתי שבהתחלה מתחילה להתפוגג ממני.
זה קורה לאט ואני מאחלת לך שגם לך זה יגיע בסוף עם הטיפול הנכון.

אל תמנעי את זה ממך.
ולגבי הגיוס אני גם חושבת כמו הפסיכולוג שלך שאולי כדאי לדחות או אפילו לוותר אבל זו החלטה שלך.


מקווה שעזרתי ועודדתי אותך קצת,
יש לך כאן את כל המקום שבעולם, תרגישי חופשי.
שירן

קרן אור , שירן, תקווה ושירה המדהימות!!!
הי מה שלומכן?
עכשיו חזרנו מטיול -4 וחצי לפנות בוקר אני סחוטה גמורה אבל אני לא מוותרת, אני חייבת לכתוב לכן שמאד מאד שמחתי לראות שחזרתן לפורום! מה שלומכן תקווה ושירה ושירן? מאד התרגשתי לקרוא את הודעתכן.
קרן אור נשמה- אני אוהבת מרק מלוח:-) ולא מתוק לא משנה לי איזה אבל רק שיהיה בלי תפו"א בשר ועוף גבינה צהובה ו....שמנת, אלו 4 הדברים שאני מתקשה עדיין לאכול אבל מאמינה שלאט לאט גם את זה אני אצליח . תודה יקרה!
אני גם אוהבת מאד לבשל-אני אשמח להצטרף לחווית הבישולים בפורום:-)
כואב לי שאת חלשה פיזית אני מבטיחה לך שבזכות שאת עוזרת לנו נפשית יתנו לך את הכוחות הפיזים והנפשיים!!!
שירה ושירן קראתי את הודעתכן ואני חייבת להגיד לכן כמה אני לומדת על ההסתכלות שלנו על החיים, נראה -שכל אחת מאיתנו חושבת לעצמה למה לשני מגיע יותר ממני. למה לשני- יש מקום יותר ממני..ולדעתי זה טעות לחשוב כך.אני רוצה לשתף אותכן בתחושה ההפוכה שלי- כשאני הולכת למטפלת שלי ואני רואה בנות או שמנות או בנוניות או רזות או דקיקות מהלכות אני חושבת לעצמי - ממני בטוח הכי מיואשים פה ואין לאף אחד תקוה ולא שווה להשקיע בי מרוב שהטיפשות שלי והעומללות שלי צועקת מבעד לעצמות... אין תקווה.נדמה לי שהבנות שהן השמנות יש להן הכי הרבה מקום והכי שווה להשקיע בהן כי להן בטוח יש עוד המון שנים לחיות...הם לא ימותו בפתאומיות מהתמוטטות בלי הודעה מוקדמת ...,אני יודעת שההסתכלות שלי לא נכונה וכמוכן גם ההסתכלות שלכן לא נכונה- כולנו צריכות להרגיש שיש לנו את כל המקום הדרוש לנו.ויש בשביל כל אחת מאיתנו את כל המקום שבעולם לקבל את הטיפול הכי מתאים והכי טוב עבור כל אחת ואחת מאיתנו!!!
תקווה-את מגיעה הביתה כל יום שישי???
אוהבת אותכן ורוצה שיהיה לכן רק טוווווווב
נטע

איך אני שמחה לקרוא כל פעם כמה את לא מוותרת לעצמך וממשיכה ליצור ולשמר קשרים חברתיים ,כאלו שמחזקים אותך! ואני שמחה שאת מוצאת בפורום הזה את הבמה לחלוק ולשף אותנו!
לגביי מתכון-בקלות אוכל לתת לך מתכונים של מרקים מלוחים(גם אני פחות אוהבת מתוק באוכל,רק בקינוחים..) ואת רובם שאני עושה ללא שמנת(כבד לי כרגע) ללא תפו"א,ועוף ובשר אפשר לנטרל בלי בעיה.איזה ירקות את אוהבת??אעלה לפורום מתכון בימים הקרובים,כי אני כרגע בבי"ח ואין לי את הזמן לכתוב יותר מידי...
ולגבייך-אני שמחה שאת לומדת מהתבוננות באחרים,ומתוך כך מסגלת לעצמך ראייה מציאותית של הדברים תוך שמירה על אני המאמין שלך.רק משהו אחד אני מסרבת לקבל-אין דבר כזה מקרה אבוד,ועד כמה וכמה לא במקרה שלך!! את הרי עושה עבודה קשה (אך מתגמלת)עם עצמך בחודשים האחרונים ומתמודדת ברמה יומיומית באופן מעורר התפעלות.כל אחת והקצב שלה,כמו גם נקודת הבסיס ההתחלתית שלה,כל עוד שהמגמה החיובית נמשכת בקו לינארי זאת הצלחה!!

המשיכי לעדכן אותנו,
קרן אור.

הי קרן אור אהובת נפשי...
מה שלומך????
מיליוני תודות על החיזוקים ועל הכל אין עלייך. אני מנשקת אותך וירטואלית מבעד למסך. תדעי לך שאין לך מושגים כמה את הגלגל ההצלה שלי ושל כל הבנות האחרות. ואנחנו גם נשמח לשמח אותך בכל דרך אפשרית ולעזור לך-כי באמת הבמה היא שלך כמו ששירן אמרה. אני מסכימה איתה בכל מילה.
ירדו לי דמעות מהעינים כשקראתי שאת בבית-חולים
א-בגלל שאני מאד מבינה אותך...לי אישית זה כואב.במיוחד כי אני מרגישה אותך חזק ....
ב-התרגשתי לגלות עד כמה העוצמות שלך התרגשתי לראות כשגם כשאת בביח את לא נוטשת אותנו ואת תומכת בנו ומעודדת אותנו צעד אחר צעד... הלוואי ויכלתי לתת לך פרס נובל-להיות בריאה וחזקה!!!!
קרן אור מדהימה- אין לא גומרת ללמוד ממך. אני מרגישה שמיום ליום אני נהית יותר טובה בזכותף!!!!
תודה לך על ה כ ל הכל הכל הכל הכל ובלי סוף כי זה לא יגמר לעולם.
אני אוהבת את כל הירקות חוץ מתפוח"א, ובסוגריים אני לא מתה על גזר...אבל המתכון מכיל גזר אני מסוגלת לאכו, אבל סתם אני לא מתה על זה.

אוהבת אותך בלי סוף
נטע

מסטיחה להיות כאן תמיד עבורך,כל עוד שתירצי בכך.
קרן אור.

עבר הרבה זמן מאז שמענו ממך לאחרונה ואני מבינה עכשיו שהסיבה היתה כי נסעת לטיול בחו"ל(עם מי נסעת??לאן??אשמח אם תספרי חוויות).
אני מצטרפת למה שנטע ושירן כתבו לך וע"כ יש לי להוסיף עוד משהו-התחושה של "אני לא חולה מספיק,כי אני לא רזה מספיק" מקורה בקולות האנורקטיים שבנו.זה מן ניסיון שלנו לספק לעצמנו תירוצים למה לא לפנות לטיפול.מקורו בפחד.וחשוב להכיר בכך.אין דבר כזה "חולה מספיק".ה"א לא מוגדרת היום בשום מקום כפונקציה של משקל,כפי שכתבה לך שירן,אלא ברמה של השתלטות המחשבות,המעשים והרגשות על השגרה והיום יום שלך.ובמובן הזה,אם עוד לא הבנת,יש לך הפרעת אכילה בועטת וחיה שחשוב כן לתת לה מענה אמיתי כדי שלא תמצאי את עצמך בעוד כמה שנים במקום רע יותר פיזי ונפשי,כי אז יקשה עלייך עוד יותר לקום ממנו.נזקים יכולים להיות אפילו במשקל תקין.הרבה בולמיות למשל מתות כתוצאה מדום לב כשהן במשקל תקין!!! (חברה שלי נפטרה מנזק מצטבר אחרי שעלתה במשקל למשקל תקין)
לעניין הפלוטין-מי נתן לך את הכדורים האלו??אני אכן מכירה אותם והם מקבוצת הפרוזק(למעשה פלוטין היא בדיוק אותה תרופה גנרית עם שם מסחרי שונה).כמה זמן את נוטלת אותה והאם את מרגישה שיפור??
יקרה,אין מנוס מלפנות לטיפול שיתן מענה אמיתי למשמעות של ההתעסקות באוכל בחייך.שם גם יהיה אפשר לברר את הרגשותייך לגביי החוסר יכולת שלך לתפוס לעצמך מקום,שהוא צורך טיבעי ונכון,ולהבין שגם את ראויה לכך.

אל תהססי,
קרן אור.

שירן-דברייך עודדו אותי מאוד... את בעצם אמרת לי משפט שדי גרם לי לחשוב אחרת על הדברים, שהמחלה הזו לאו דווקא מתבטאת במשקל הגוף אלא במה שמתרחש אצלנו בנפש, בראש. ואני חושבת שלגבי זה נכון כי למרות שאני במשקל תקין, המוח שלי מבולגן....
את אומרת לי לא להמעיט בערכי, לא לעשות השוואות. אך לצערי זה בלתי נמנע!!!!!!
אני באמת שמחה שאת מתקדמת ושתחושות המחלה נסוגות לאט... איך את עושה את זה?????
אני מרגישה שככל שהזמן עובר אני רק שוקעת יותר ויותר בחור השחור הזה....
ההיתי בהלם גדול אחרי שירדתי הרבה במשקל... מבחורה מלאה, עברתי לכימעט תת משקל... זה דבר שמאוד קשה לקלוט, להפנים...ומיד עליתי במשקל ל"משקל תקין" לפי הספר...זה משגע אותי.
מה איתך? איך עוברים עליך הימים?
תודה על מילותייך החמות!.

קרן אור-את צודקת. בהתחלה הקולות של המחלה היו באמת תירוץ שלי למה לא לפנות לטיפול. ההיתי בהכחשה, הדחקתי, לא האמנתי. ואז כשהלכתי לדיאטנית, ועליתי במשקל, פתאום הפסקתי להיות בעיני כולם "חולה". הרי אני אוכלת, אז אני בסדר, נכון? אבל אף אחד לא באמת יודע ומבין את המאבק הזה כל יום מחדש, של לקום בבוקר ולהסתכל במראה ופשוט לרצות ל-מ-ו-ת.
והדבר שהכי מתסכל אותי, זה שברגע שירתי לתת משקל, כולם נורא נבהלו. אבל אם הפרעת אכילה מוגדרת גם ע"י התנהגות, הרי שיש לי הפרעת אכילה מגיל 6!!!!!!!!!!! אבל אף אחד לא טרח לראות זאת, כי ההיתי "מלאה", על אף שהיו ימים שאכלתי רק ירקות, או שאכלתי רק ארוחה אחת ביום...
והינה, את מכירה אותי, אני ההיתי סרבנית הטיפול הפסיכולוגי האולטימטיבית. ובסוף, הלכתי לטיפול כי הבנתי שאם לא אטפל בבעיות שלי, אני עוד או אהרוג את עצמי או אדרדר במשקל. ואת יודעת מה, אני לפעמים מתחרטת שהלכתי לטיפול, כי אולי עדיף אילו ההיתי לא קיימת. כי נמאס לי כבר. נמאס להיות לבד, בלי תמיכה, בלי חברים ומשפחה. נמאס לי לחיות את החיים של שירה.
וכרגיל, המזל שלי הוא גרוע... עד שהרגשתי בנוח יחסית עם הפסיכולוג, הוא הודיע לי שהוא עוזב לחצי שנה. אני מרגישה שהכל אבוד. אין בשביל מה להתאמץ.
את הפלוטין נתן לי פסיכיאטר. ההורים שלי (בעיקר אימא)התנגדו נחרצות ואחרי שהפסיכולוג אמר לה שהוא חושש לחיי, היא הסכימה ברוב נחמדותה. אני לוקחת אותו כימעט חודשיים, והמצב אותו הדבר או יותר גרוע. יש לי עוד פגישה עם הפסיכיאטר ב-7 לחודש.
מה שלומך? את עוברת תקופה לא קלה. אשמח אם תשתפי .

נטע- מה שלומך? אני שמחה שאת מבינה שההסתכלות שלנו היא שגויה. תודה על מילותייך!


סתם ההיתי רוצה לשתף אתכן... בדיוק היום לפני שנה, אימא שלי עברה ניתוח. היה לה סרטן שד.
זהו יום טעון ועמוס ריגשית.אני מסתכלת אחורה ואני לא מאמינה איזו שנה מטורפת עברה על כולנו.

תודה לכולכן שאתן כאן
שירה

גם אותי היום הזה קצת העציב. זה תאריך מאוד עצוב בשבילי.

בדיוק היום לפני שנתיים פרצה אצלי הפרעת האכילה. החל הדרדור והקריסה המשמעותיים של חיי.

אני מבינה אותך לגמרי. את מה שאת מתארת.
את הרצון הזה לא לחיות יותר, להיעלם להתנדף.. זה ליווה אותי תקופה כ"כ ארוכה ולפעמים ברגעים מאוד קשים זה עדיין מלווה וחוזר אלי ..
אני לא מרגישה שנרפאתי מהדיכאון התמידי הזה שלי אני מרגישה אותו שם, כל הזמן.
אני חושבת שעצם זה שהפסיכולוג שלך עוזב לחצי שנה לא אומר שאת לא אמורה לטפל בעצמך יותר ולמצוא לעצמך מחליף.
את לא יכולה להישאר ללא טיפול. זה הכרחי.

שאלת איך אני מצליחה לאט לאט להרגיש את קולות המחלה נסוגים ממני ולהתקדם. אז התשובה היא שהכל מתרחש בצעדים קטנים וגם משום שאני מאוד מאוד רוצה להחלים מההפרעה הזו! אני נותנת מעצמי הכל אני באמת מרגישה ככה.

זה תהליך ארוך אבל לאט לאט את תראי גם אצלך שינויים. וקולות המחלה לצערי עדיין בתוך הראש שלי ולא עזבו אותי לנפשי, ועדיין פעמים רבות אני מתווכחת איתה..עם אותה אנורקסיה עקשנית , מנסה לנהל איתה משא ומתן, להסביר לה שהיא טועה ושההיגיון שלי הוא הצודק.
לאט לאט אני מבינה שלא צריך לתת לה מקום, שהיא משקרת אותי. לאט לאט אני מקווה שגם מאבקי החשיבה האלה כנגדה יחלפו ממני.

אל תפסיקי בתהליך הזה שלך הוא חשוב מכדי שתוכלי לעצור אותו באמצע.
ולגבי התרופה תבקשי שיחליפו לך לתרופה אחרת, יש הרבה תרופות שיכולות להיות טובות עבורך ולעזור לך!


שירן

צר לי כי לא יכולתי לענות על ההודעות לפני.אני באשפוז כרגע ומנצלת גיחה הביתה כדי לנסות להתעדכן.
לגבייך-לפנות לטיפול הוא צעד נאוד אמיץ בעיני.מעין הכרה בבעיה ובכך שקיימת אופצייה לחיות ולחוות את החיים אחרת.ובכך שעשית נשמעת לקול הקטן בתוכך שרוצה את השינוי הזה(ובצדק!).היחס להחלמה הוא אמביולנטי,ולא רק אצלך.יש בנו צד שרוצה מאוד להחלים,ויש בנו כזה שלא,מפחד.יש תקופות שהכול נראה גדול עלינו,שהמציאות וההכרה בה סוגרת עלינו וזה מרגיש לוחץ ולא משתלם,ואז אנו שומעות את הקול "החולה" חזק יותר.היחס ביניהם משתנה באופן תדיר,כחלק מהתהליך.אבל אל תשכחי שקיים בך גם קול,אולי חלש יותר כרגע,שמבין שהמציאות הזאת לא יכולה להמשך,שמגיע ושאת ראויה ליותר.בואי ננסה לחזק אותו,בואי לא ניתן לו להיחלש.ואני כאן כדי להשמיע לך אותו,יקרה.
לגביי הפסיכולוג שעוזב-אין ספק שזה דבר קשה מאוד להתמודדות,אבל יש עוד חצי שנה עד אז למה מראש להרים ידיים ולא לקחת את התקופה שנשארה כמנוף לצמיחה??אם תמשיכי להשקיע ולעבוד קשה בטיפול יכול להיות שעד אז כבר תהיי במקום אחר עם עצמך בחיים.נצלי את התקופה שנשארה כדי להחלים.גייסי לשם כך את הכוחות שקיימים בך בצורה אבסולוטית והמשיכי.אל תתני לפחד העזיבה לגרום לך לוותר כבר עכשיו.אין ספק שפרידה היא אף פעם לא דבר קל,ואומרת לך את זה מישהי שעזבה טיפול בשלב הכי קשה של הפרעת האכילה שלה,ותאמיני לי שהיה לי קשה מאוד.אבל גם הצטערתי על תקופת ההחמצה,שעזבתי ויכולתי עוד להיתרם עד אז ולא עשיתי זאת.
מה שאני מנסה להגיד לך שיהיה מה שיהיה את חייבת לעשות דברים ולהאחז באנשים ובדברים שיקדמו אותך למקום טוב יותר רק בשביל עצמך,וזה מה שחשוב.
מאחלת לך שתמצאי את הכוחות בתוכך להפנים ולהבין כמה חייך חשובים ועד כמה אפשרי שתחיי אותם באושר.
שלך,
קרן אור.