עד מתי

דווקא בגלל הכינוי היפה שבחרת לעצמך את כן אמורה לעשות הכל כדי לא לוותר ולתת לעצמך אפשרות להחלים ע"י טיפול מקצועי.

גם אני חשבתי כמוך בהתחלה. ידעתי שאני סובלת מאנורקסיה וכשאמרו לי את המילה טיפול אמרתי לעצמי אני לא צריכה טיפול תזונתי, ונפשי- בטח ובטח שלא. אני אתגבר על זה לבד כך חשבתי.

"מי בכלל צריך דיאטנית? שרק תעלה אותי במשקל ותגיד לי מה לאכול איך וכמה? היא תהרוס לי את הגוף, היא תתערב לי יותר מדי".. אוי כמה שטעיתי.
אני עד היום מצטערת על כך שלא פניתי לטיפול כשידעתי שאני סובלת מאנורקסיה. הטיפול הזה מחזיר לי לאט לאט את החיים שלי תאמיני או לא.

פגשתי צוות מדהים!! חם ואוהב שדואג לי ואני רואה מצידם אכפתיות רבה. לאט לאט אני לומדת לחזור לעצמי, אומנם לא אחזור להיות מעולם מי שהייתי פעם, אך לאט לאט אני לומדת בזכות הטיפול המדהים הזה שאני עוברת- איך להיות עצמי ואיך לאפשר לעצמי להיות. איך לאפשר לעצמי את ה"מגיע" ולא רק את ה"אסור" של המחלה הזו.

את חושבת שטיפול עלול רק להזיק לך אבל אלו הם קולות המחלה. אני כבר שנה בטיפול והיום אני במקום אחר לגמרי מזה שהייתי בו לפני שנה!! זה פשוט 2 אנשים שונים אם תשאלי אותי.
כמובן שיש לי עוד דרך ארוכה לעשות עד שאגיע לקו הסיום ולהחלמה הסופית אך ההתקדמות מלפני שנה היא עצומה ולא ניתנת לתיאור במילים. באמת עד כדי כך.


המחלה היא זו שאומרת לך שאף אחד לא יכול להבין אותך. היא צורחת לך שרק היא שם בשבילך ורק היא מבינה את כאבך וסבלך. שרק היא מעניקה לך את השליטה לה את זקוקה. הכל הבל הבלים! הכל שקרים! היא הורסת את הגוף, היא מחרבת את הנפש, היא ממיתה אותך אט אט מבלי שתשימי לב אפילו.

הצעתי לך לפנות לטיפול כמה שיותר מהר, את לא יודעת כמה גורלי זה יכול להיות עבורך וכמה טוב זה יכול לעשות לך.
מניסיון .

מקווה שתקחי את דבריי לתשומת ליבך.
שירן

קודם כל תודה רבה על התגובה המהירה והחמה

אני לא חולה "מהיום"
כבר 5 וחצי שנים שאני סובלת מבולימיה שהחלה באנורקסיה של שבועיים-
(הקול הבריא שבי "חיסל" את האנורקסיה בפיתה עם חומוס)
הדבר לא הספיק.. והפיתה עם החומוס הפכה לכמות מזון גדולה. והגוף... לא יכל להכיל-
ככה גיליתי את הדבר הנורא הזה- הקאה.
שוב הקול הבריא שיחק תפקיד- ו3 שבועות אחרי שהחלתי לאכול להקיא 1 ליומיים- סיפרתי להוריי.
כמובן שהדבר גרר טיפול פסיכולוגי מיידי.
של 4 וחצי שנים.
ותזנואית.
אני לא אשכח... שאחרי 3 פלוס שנים אמרתי למטפלת שלי "זהו, אני חושבת שאפשר לעשות הפסקה,
או להפחית מינונים לפחות"..... ומה שהיא אמרה לי........ מקומם אותי אפילו נגד פרויד, אבי תורת הפסיכולוגיה: "את יודעת שאני זה מה שמחזיק אותך"..
שירן, מהזה להבריא אם לא לפתח אמונה, ביטחון אמיתי בעצמנו ולא בגורמים חיצוניים?
קלוריות, אכילה מוגברת והקאה, אי אכילה, או לצורך העניין- אדם, גורם חיצוני.
כל המחלה הזו זה כמו שאמרת- חוסר יכולת לקבל את עצמי, כפי שאני, מה שאני, לכפר על כאב שבתוך הנפש ובכלל לא גופני, או חיצוני!
עזבתי אותה מעט מאד זמן אחריי.. וניסיתי עוד מטפלת.. לא יכולתי להאמין בה.
להתמסר לטיפול.
נפגעתי כל כך. מעבר למחלה הזו שהורסת לך את המוח הגוף והנפש- התרחקתי מכל כך הרבה חברים ומשפחה- עד היום!!!
אני מרגישה שאני לא יכולה לשתף, שמשו בי נחסם- ואני הבנאדם הכי כנה ומשתף שאני מכירה.
או היכרתי.
המחלה הזו שינתה אותי לחלוטין. אינני מזהה אותי.
בשבועות האחרונים אני מנסה לחזור לעצמי. להיות חברה שלי. אני כבר כמעט ולא זוכרת איך זה....
כי זה היה כל כך מזמן.
והדבר הכי קשה הוא שאין מי שיחזיק לי את היד ויגיד- את טובה ככה. את שווה ככה.
אל תנסי להיות משו אחר.
זה הכי קשה בעולם

אז לתזונאי פניתי שלשום, מתוך ההבנה שהגישה שלי לאוכל לא בריאה-
אבל לנפש שלי?!?! אדם יצטרך לעבוד קשה מאד כדי להיחשף אלייה, או להיות "אנונימי", מקבל ותומך, כמוך...:)

שורדת יקרה וגיבורה!!!
ראשית-אני מאד מבינה אותך ואני ממש ממש גאה בך שאת מתמודדת וש-ו-ר-ד-ת!!!
תדעי לך שמאד נבהלתי מהנסיוות שלך לשים קץ לחייך.זה הזכיר לי תקופה לא נעימה, אסור לך לחשוב על זה,,, אנחנו צריכים להתמודד ולא להתמוטט... לי בעבר הלא רחוק היו הרבה מחשבות ודימיונות-עבור קץ לחיים במיוחד כשהיתי באישפוז כפייתי- כי שם במחלקה יש את כל סוגי מחלות הנפש .והרבה מהאנשים שם היו לאחר ניסיון או ניסיונות להתאבד כך שנתנו ליו הרבה רעיונות ששמעתי מהם...וובאמת 70% מהיום היו מדברים שם על התאבדות!!!
אבל אחרי תהליך פסיכולוגי דיאטני פסיכודרמה ואומנות- פשוט שחרור לגוף ולנפש... גליתי שזה טעות לקחת את ההתאבדות כפיתרון לצאת מן המעגל של האנוריקסיה... כי זה בעצם יציאה ממעגל החיים כולו .
את לא מאמינה בתורת הפסיכולוגיה-אני מבינה, את לא צריכה להאמין בפסיכולוגיה. תאמיני שהבנאדם שממולך הוא אוהב אותך ודרך האהבה שלו והדאגה שלו הוא יעזור לך להגיע למקום הכי טוב בשבילך..
אני מאד מאד מאד מאד מבינה אותך שאת לא מתחברת למטפלים שלך. לדעתי את חייבת לחפש מישו שאת אוהבת מחבבת ונפתחת אליו. מישהו שיש לך איתו כימיה משותפת...
אבל יקרה-חוץ מדיאטני את חייבת טיפול פסיכולוגי ואולי לבינתיים עד שתיתיצבי תלכי גם לפסיכיאטר כי זה רק בשביל להציל את החיים שלך. שחלילה לא תפגעי בעצמך!!!מה דעתך???
הבנתי שאת מרגיש בודדה, את באמת בודדה? בת כמה את?האם את במשקל תקין?
תהיי חזקה יקרה ותשמרי על עצמך!!!
אנחנו כאן בשבילך.
תעדכני אותנו יקרה
אוהבת
נטע

תודה על האכפתיות והחום
אני בת 22 וחצי. במשקל מאד תקין. ! לא נשקלתי כבר זמן מה, במכוון כדי לא להכאיב לעצמי
אבל בולמיה, כפי שאת בטח יודעת- שונה מאנורקסיה וכאשר לנו קשה-
אנו פונות, או יותר נכון בורחות אליו ולא ממנו בניגוד אליכן:)
בימים אחרים בהם "אהבתי " לחיות את המחלה, כלומר בהכחשה אלייה וחיוך מזויף שהכל טוב-
קינאתי בכן. אני בטוחה שאינני הבולמית ה1.
היום ברור לי כשמש שמצוקתנו זהה.
בכל מקרה, למזלי מצאתי את ספורט כדרך לחיבור הנפש לגוף. ואיכשהו בתקופה הקשה הזו
השכלתי לשמור על משקל אשר אני עוד איכשהו יכולה לחיות איתו.
כמובן שהמטרה שלי היא לרדת- בצורה נכונה!
לכן הדיאטן נכנס לתמונה. כי כל פעם שאני מתחילה בדיאטה- זה פוצח בצום ונגמר בהתקף ..
בכל מקרה- פסיכולוג לא.. אולי קוואצ'רית.
תראי.. הגישה שלי היא שונה= לא לנתח את הכאב לא להדיר את היופי שבחיים.
האם את חושבת שזה הכחשה?
כי סה"כ יצאתי מהבית, התחלתי עבודה חדשה ומרגשת- משו שתמיד חלמתי ורציתי,
אך כן אני רוצה וצריכה מישו שילווה אותי. סוג של יחזיק לי את היד מדיי פעם ויזכיר לי למה לא להרוס אותי.. נשמע מוזר. ועוד יותר כואב לכתוב.
נראה לי, שאנחנו, בנות הפרעת האכילה - החיות הכי מוזרות בטבע. הרי היצר הראשוני של החיה הוא לגונן על עצמה. ואנחנו.. באיזה שהו מקום בבסיסנו פוגעוצ בנו... אבסורדי משו..
בכל מקרה אני מאמינה בכל ליבי שכדי שהמאזן הזה ישתנה- ואני ארצה טוב לעצמי בלי
להצטרך להזכיר לי שמגיע לי לשבוע בי להתפוצץ, לאכול בלי להקיא, או לא להיות מורעבת- עליי לייצר לי סביבת חיים כזו. לא??
בת כמה את? כמה את שוקלת? את אוכלת טוב היום?
מאחלת לך יום של נחת שלווה ואהבה!

שורדת מדהימה!!!
אני בת 19 ו...טיפה.
אני אנוריקסית כשנתיים ו...טיפה
אני ממש הבנתי אותך. אני שמחה שהתחלת עבודה חדשה. הלוואי וזה יהיה המנוף להתחלת דרך חיים חדשה. אני אגלה לך סוד-לי אישית הפורום הזה היה ממש ועדיין כגלגל הצלה אבל את חייבת וצריכה מישהו מוחשי גם שיוכל לחבק אותך ולהגן עלייך גם מעבר למחשב.. יש לך ידיד חבר או חברה טובים? או חבר של אחד ההורים?או סבתא בראש צעיר או סבא?
איך ההורים שלך??? קשה לך איתם?יקרה שלי. שתדעי שאני איתך בלב ובנפש.
אוהבת אותך.
סליחה אם לא עניתי על כל מה ששאלת...
אענה, מבטיחה. פשוט העינים נעצמות בשעה הזו

מה שלומך?

בהחלט יכולתי להתחבר למה שאמרת על כאב פיזי, ונפשי. שניהם לעיתים כה מכאיבים, עד שלפעמים נדמה כי אין לנו מספיק כוח להמשיך...
את מדברת על לשים קץ לחייך. שורדת יקירה, אני מבינה, באמת. אני מבינה מזה להתעורר בבוקר ולא לרצות לקום. אני מבינה מזה לרצות לסיים את הכול. אני מבינה מזה לרצות לא להיות יותר. ואין לי אלא לשלוח לך הרבה תמיכה, עידוד ואהבה שתנצחי את התחושות האלו. לצערי, תחושות אלו מלוות אותי בכל שנייה מחיי.
את יודעת, אני ההיתי הסרבנית האולטימטיבית לטיפול (ככה אני קוראת לזה), באמת, כל הבנות המדהימות וקרן אור שיכנעו אותי לבסוף לגשת לטיפול פסיכולוגי.
יקרה, גם אני לא האמנתי. אבל אחרי שמתרגלים (זה לא לוקחת פגישה או שתיים, אלא אני מדברת על תקופה יותר ארוכה) יש תחושה של הקלה. יש תחושת שיחרור שאת יכולה לדבר עם מישהו (או מישהי כמובן). אני באמת ממליצה לך. תנסי לפחות. את יודעת, אני בחיים שלי עברתי 4 פסיכולוגים! צריך פשוט לנסות כי בטוח יש מישהו שמתאים לך ושיש לך כימיה איתו.
אני מזדהה איתך גם בעיניין של השינוי בעיקבות המחלה. גם אני לעיתים לא מזהה את עצמי כיום. גם אני התרחקתי מחברים וממשפחה, וזה כואב ומכביד ומעיק.
אמרת שאנחנו בעלות ההפרעה הן החיות הכי מוזרות בטבע.. את צודקת. אנחנו פוגעות בעצמנו במקום האינסטינקט הבסיסי והראשוני של להגן. אבא שלי פעם אמר לי, שהחיות בטבע אוכלות כי הן חייבות לשרוד. לא תמצאי בטבע אף חיה שמרעיבה את עצמה מתוך רצון. זה פשוט מנוגד לטבע.

מאחלת לך המשך יום נעים וקל
שירה