היי בנות יקרות!

אני כל היום בבית וההפסקות שלי הן למטבח וחזרה.
אם תשאלו אותי, אני משתגעת. לא ברור מה זה החשק הזה לאכול כ"כ הרבה, וכל הזמן להעסיק את הפה (הצילו?)


שמרי על עצמך, קיצוניות לא טובה לא לכאן ולא לכאן.

(בנימה אישית, אף פעם לא ברור לי אפשר לשכוח לאכול :) לא פחות ברור לי איך למשל אפשר לא להספיק לאכול. אני מבינה מה זה לא להספיק לאכול ארוחה של ממש בישיבה , אבל אבל הרי תמיד אפשר, במקרה גרוע, לחטוף עוד תפוח בעמידה. כשאני אומרת שלא הספקתי, אני יודעת שזהו תירוץ, פשוט לא הייתי אמיצה מספיק לאכול משהו על הדרך ...לא? .)


בכל מקרה המון הצלחה וחוזק,


אור.

ובזאת את מצטרפת לבלונדי ולטליוש ואליי, אלו שאינן הולכות לעבודה כל בוקר ומנהלות יחסי אהבה שנאה עם המטבח! ברוכה הבאה!
מה שלומך היום? איך הרגל שלך? מה מצב הלימודים?
לי, ללא ספק, יש תסביך אוראלי חמור. יש לי הוכחות לבעיה הזו, אל פי המטפלת שלי נגרם לי חסך חמור בינקות מכיוון שלא ינקתי, לא נתנו לי מוצץ, לא מצצתי אצבע, ועוד כל מיני דברים שקשורים ליחסי אם ובת...
כך שאני מכירה את הבעיה של "איך אפשר להפסיק לאכול", ואל תשכחי את הבולימיה שליוותה אותי כל כך הרבה שנים.
אך יקירה, יש אור בקצה המנהרה. בחודשים האחרונים אני כמעט ולא מנהלת את המלחמה הזו. ובעיקר בגלל שאני פשוט לא מאפשרת לעצמי להיות רעבה. כנראה שכשהגוף מקבל מה שהוא צריך, המלחמה בהפוגה יחסית.
אך כמובן שלנפש תפקיד מרכזי במלחמה הזו, וצריך למצוא דרך להרגיע אותה. מה שעובד אצלי בנתיים הוא ההתעקשות לא להדחיק עוד רגשות קשים, מצוקות, מועקות. לא להשתיק אותם באמצעות אוכל.
אז אני כותבת, לעצמי ולכן, מדברת אל עצמי, בוכה כשצריך. לא קל לי, אך הרבה יותר טוב מפעם...
הבטחתי להציג את עצמי כראוי - אעשה זאת מחר, מבטיחה!
אני לא זוכרת אם כתבת - בת כמה את? סטודנטית או בדרך ללימודים?
בכל מקרה, נשוחח לנו מחר. מאחלת לך לילה טוב וחלומות מתוקים ביותר!
שלי.

והאמת היא שזה משגע אותי להיות ככה בבית.


אני בד"כ לא כזו, מחפשת מה הדבר הלא משמין הבא שאני אוכל. בד"כ יש לי משמעת גבוהה מאוד לאכול מסודר, ופתאום מהישיבה הזו בבית, מהלימודים וזה שאני אפילו לא יכולה לצאת להתאמן גורם לי לגשת למקרר יותר.. אז כן, בד"כ אני מסתפקת בעוד ירקות , אבל זה מתסכל...

ממש לפני כמה שעות נחתה עליי דאגה כזו של את תשמיני ככה (וכמה קשה לא לזוז ולהתאמן), ואיך אני לא שומרת על עצמי מצד אחד. מצד שני, נמאס לי להיות עם יד על הדופק, באמת שנמאס לי. אז מתוך המיאוס הזה אני מתירה את הרסן.


לא יודעת מה לעשות. ההצילו היה לגמרי הצילו.


אני בת 25.

שיהיה ליל מנוחה.



אור.

את וודאי מותשת! כמה פעילות, ועוד אחרי מחלה...
לא קל בכלל לארח, לקשקש באנגלית, להיות חייכנית ומתוקה כל הזמן. אך נשמע שעמדת בכל זה בהצלחה רבה!
מקווה שהבן רק תפס צינון קל שיעבור מהר, ושיהיה לכם סוף שבוע קל ורגוע ללא מחלות.
אני בהחלט עם הראש מעל המיים. מרגישה טוב, חושבת שהגוף מתאזן לכיוון חיובי. מאד מקפידה לבחור בהגיון מה לאכול, ממה להמנע, וגם מתאמצת לאכול מספיק ולא לקצץ. מעצבן לבדוק ככה כל הזמן, מה לאכול, מה אכלתי, איך אני מרגישה, אך ברור לי שכעת אני חייבת לפעול כך ושבהמשך פשוט אדע מה טוב לי ומה מזיק. ואז אולי (הלוואי) אכילה תהפוך למשהו טבעי יותר ומורכב פחות. אך כרגע, עם רגישויות הבטן השונות, אני לא יכולה "פשוט לאכול" כל מה שבא לי, מתי שבא לי.
וכמובן שאני חוששת מעלייה במשקל, אך יודעת שבשלב זה חייבת להוסיף 2 קילו (שירדו עם השלשולים והשפעת) ובטוחה שהחגים יסייעו להגיע למטרה...
הקושי המרכזי כרגע הוא לשוב לריכוז טוב בלימודים ובעבודה. לא חזרתי עוד לקצב נורמלי ויש פערים רבים. עם זאת, הבריאות שלי יותר חשובה בשלב זה.
אז כן, מחר חוזרת לטיפול, כמו שאמרתי, אין לי ציפיות רבות ממנו אך ברור שאני זקוקה לתמיכה עכשיו וגם לסוג של "השגחה". נוח לי יותר לחזור כעת למטפלת המוכרת, אך אני מאמינה שאערוך שינוי בקרוב.
כיום אני מרגישה מוכנה מאד לטפל בעצמי באופן אמיתי, לא רק להבין ולהכיר, אלא גם לשנות ולהשתפר. וצריכה למצוא את המקום הנכון לעשות זאת.
לילה טוב יקירה, כמה טוב לדעת שאת תמיד דואגת, חושבת עלינו, ממש כמו אמא ברווזה...
חיבוקים רבים!