קרן אור

שוב אני מתנצלת על המענה שלי שהתעכב,זה לצערי לא תלוי בי כ"כ..
קראתי עכשיו את כל ההתכתבות בינך לבין שאר הבנות,ואני מנסה להבין למה את מתעקשת לא לפנות לקבלת תמיכה נפשית.בעצם הפניה כאן אליי,לפורום,את למעשה מבקשת אותה,והיא מובנת וטיבעית,כי את מתמודדת עם דברים לא פשוטים לבד בעצמך.
לגביי ההתנגדות לפנות לטיםול פסיכולוגי ע"כ יש לי להגיב-תיראי,גם אני נגד חיטוט בעבר מכאיב,כי לצערי אי אפשר לשנות את העבר וקשה מאוד גם לחיות איתו.אבל יחד עם זאת אני מסייגת את מה שאני כותבת כי במצב שאת מתארת,הדברים כבר נמצאים שם,הם עולים אצלך ודורשים הכרה.ולהתכחש אליהם ולנסות לדכא אותם באמצעות אוכל או כל דבר אחר,לא יגרום לבעיה להיעלם,אלא להיפך.את צריכה לדבר על הדברים,לצעוק אותם,"להקיא" אותם מתוכך וכל עוד שלא תעשי זאת הטיפול התזונתי שאת נמצאת בו לא יצלח.ואת בעצמך מטיבה לתאר זאת,וזה מובן,כי האכילה עבורך היא רק הסימפטום לכאב ולפתולוגיה האמיתית.
את צריכה לדבר על הדברים.יכול להיות שדווקא טיפול קצר טווח כדוג' ה CBT (שהוא די זהה למה שאנו קוראים היום "קואצ'ר") שמתמקד בהצבת יעדים ,בכאן ועכשיו(ולא בעבר),מתאים לך יותר,ואגב הוכיח את עצמו בטיפול בבולימיה כי הוא שם דגש על שינוי התנהגותי.
למה לא לנסות טיפול כזה??
אשמח לחשוב יחד איתך על איך לעזור לך לקבל טיפול שמצד אחד יתן לך מענה אמיתי לבולימיה ומצד שני,לא תרגישי מאויימת איתו,כי הוא מוגבל בזמן.
מה יכול לעזור לך??והאם מה שהצעתי יכול להתאים עבורך??
המשיכי לכתוב לי ויחד נמצא פתרון.אני מוכנה לקבל הכול,אבל לא ויתור על עצמך ועל חיים ראויים.אין דבר בחיים שאי אפשר לפתור.
חישבי על מה שהצעתי ויחד נמשיך,אני כאן.
קרן אור