אני צריכה עזרה

כל פעם כואב מחדש לקרוא על הסבל והמצוקה הנגרמים מהפרעות האכילה השונות.
אז קודם כל, את לא לבד. כולנו כאן נאבקות או נאבקו בעבר בהפרעות אכילה.
מהודעתך קשה להבין בדיוק את מצבך. האם מה שאת מתארת הוא בולימיה מזה כשנה? אכילה כפייתית?
אם כן, אכן נכנסת למעגל נורא, של סבל וכאב, אך יש דרך חזרה. אפשר לצאת משם. אך יקירה, את חייבת לעשות זאת כמה שיותר מהר.
לא ציינת בת כמה את, קצת פרטים יעזרו לנו לעזור לך. את כמובן לא חייבת לחשוף שום דבר פרטי או אישי, כולנו כאן בשמות בדויים.
אם את רוצה להפסיק את המעגל הזה תפני לעזרה. את יכולה להתחיל במשפחה, לספר על הבעיה, ולתת להם ללוות אותך לטיפול הראוי - טיפול נפשי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), טיפול תזונתי שיקל עלייך את המאבק עם משקל הגוף, וטיפול רפואי.
ניתן לקבל את הטיפול הנ"ל מקופות החולים, מחלקות מיוחדות להפרעות אכילה בכמה בתי חולים ברחבי הארץ, או באופן פרטי.
אך החשוב ביותר - בקשי עזרה. תפסיקי את המעגל הזה.
אני נשארתי בו יותר מעשור, ותאמיני לי, אם הזמן הדרך החוצה הופכת למסובכת יותר ויותר.
בהצלחה יקירה.

העלת לי עכשיו דמעות...חבל שהדמעות האלה לא נפסקות כבר כל כך הרבה זמן...
נכנסתי היום ממש במקרה לפורום הזה..משהו בתוכי גרם לי לכתוב את ההודעה הזו...
אני לומדת בכיתה י"ב.
כל החיים הייתי הילדה הרזה והיפהפייה..הגאווה של המשפחה. זו שמצטיינת בהכל.
כל השינוי הזה החל לפני כ-3 שנים.
התחברתי למישהי והפכנו לחברות הטובות ביותר. כל היום הכל נעשה יחד והרגשנו כאילו הכרנו אחת את השניה מאז ומתמיד. חברתי הטובה הייתה אנורקסית, כל הזמן הסביבה העירה הערות רבות לגביי העובדה הזו, אך אני-אחת שמעודי לא ידעתי מהו המושג 'דיאטה'-חשבתי שהיא רזה מטבעה ולא ראיתי בכך משהו יוצא דופן.
הייתי מהופנטת ממנה ולא הבנתי שהיא נמצאת במשבר קשה, היא דאגה באופן תמידי להסתיר זאת והמקורבים אליה באמת לא היו מודעים לכך.
במהלך החופש הגדול ממש עברתי לחיות אצלה בבית, שם פיתחתי אכילה אובססיבית.
היא דאגה להאכיל אותי מכל טוב, לא הייתי מודעת לעובדה שלאכול 2 קופסאות גלידה לבד ולאחר מכן חטיפים כל הלילה נחשב למשהו יוצא מגדר הנורמה.
אני אכלתי, היא צמה...לא שמתי לב לכך.
התחלתי להעלות במשקל, זה התחיל ממספר קילוגרמים ספורים...והמספר גדל וגדל...הרגשתי מכוערת, לא אהובה, הפכתי להרגיש לבד-ולא שמתי לב שמילדה מלאת חברים שכל הזמן כולם סביבה התנתקתי והרחקתי את כולם...
אותה חברה גרמה לי להיכנס לדיכאונות, נתנה לי להרגיש לא רצוייה...ואני נתתי בה אמון מלא, חשבתי שהיא כל מה שיש לי.
לא הבנתי שהיא הופכת אותי לכמוה, ואף יותר גרוע. אני משתמשת במושג "חברה" אבל לא יודעת אם הוא מתאים למישהי שגרמה כ"כ הרבה סבל ובו-זמנית כל כך הרבה אהבה.
עליתי 10 קילוגרמים במשקל. אותה חברה עזבה את ביה"ס והותירה אותי עם בעיות חבריות ואישיות קשות, בלי יכולת להתמודד.
נקודת המשבר הגדולה הייתה בטיול השנתי של שנה לאחר מכן, הלכתי לסופר ומילאתי עגלה בכל סוגי השוקולד והמתוקים האפשריים...במשך שלושה ימים אכלתי ללא הרף...בערב השלישי לטיול הרגשתי כבדה ורע מאוד...הלכתי לשירותים-ודחפתי אצבע. הקאתי.
תחושת ההקלה הייתה בלתי ניתנת להסברה, הרגשתי קלילה הרבה יותר חמש דקות לאחר מכן.
יום למחרת-המשכתי לאכול ללא הרף.

מאז אני עוברת מה שנקרא "תקופות"-יש תקופה בה אני לא מקיאה בכלל ומשתדלת לשמור על הרגלי אכילה תקינים-ודווקא אז, שאני מרגישה שיצאתי מזה סופסוף-אני בוגדת בעצמי ואוכלת ללא הפסקה ומחשבה-אח"כ אני מרגישה רע ומכריחה את עצמי לגשת לשירותים ולהקיא, אחרת אני לא אוכל לסלוח לעצמי.

זה מעגל שלא נגמר, אני מרגישה שהחיים שלי נהרסים בגלל זה.
אימא שלי מתוסכלת מאוד מהמצב וכל מהלך חיי סובב סביב עניין המשקל.
אחיי לא יודעים כיצד לעזור לי ומעירים לי על כך-מתוך רצון חעשות טוב-אך זה יוצר עוד יותר תסכול והרגשה של חוסר אונים.
מאיפה אני אביא מוטיבציה לשינוי המצב? אני במצב הרס עצמי מתמשך-גזרתי לעצמי שיערי (שהיה ארוך ויפה), התדרדרתי בלימודים...אני לא יודעת מה יהיה איתי.
תעזרו לי

לצערי יש לי דקות ספורות לכתוב, אך אני מבטיחה לכתוב לך שוב מחר. בבקשה, תשארי איתנו...
הסיפור שלך כואב מאד. מלבד ההתמודדות עם שינוי הגוף והעלייה במשקל גם חווית בגידה קשה של חברה טובה וקשיים חברתיים. המצוקה שלך מובנת מאד, ואת לא צריכה להתמודד עמה לבד.
קודם כל - את חייבת להבין שבגיל ההתבגרות, בו הכל החל, הגוף משתנה. חילוף החומרים משתנה, הגוף מתעגל ומתפתח. זה טבעי.
אני לא יכולתי לסבול זאת "והענשתי" את גופי באנורקסיה קשה שהתפתחה לבולימיה.
אבל יש דרכים אחרות, בריאות, להתמודד עם עלייה במשקל, והחשוב מכל - לאהוב את עצמך ואת גופך גם עם הקילוגרמים הנוספים והמבנה החדש. זה לא קל, אך את צעירה מאד ויכולה לצאת מהמצב הזה.
שנית - אני בטוחה שגם כיום את יפהפיה אמיתית. זו הפרעת האכילה שמסתירה זאת ממך. את מתבוננת במראה ורואה נערה עצובה, את לא רואה את עצמך.
נשמע שמשפחתך מודעת לכך שיש בעיה. אז ספרי להם עוד ופני לטיפול. יש לך זכות לטיפול פסיכולוגי מקופת חולים, וגם לדיאטיקנית.
ומאיפה המוטיבציה לצאת מזה? נראה לי שכבר יש לך. את יודעת שאת במעגל איימים שהורס את חייך, וכרגע את צריכה לבקש עזרה ולבחור להיות בריאה ומאושרת.
זה יהיה תהליך, זה יקח זמן, אך הכל יסתדר.
ושוב - את צעירה כל כך! ועם זאת, בשלב קריטי בחייך. שנה אחרונה ללימודים, לפני צבא. אל תדחי את הטיפול, התחילי עכשיו ותוכלי לפתוח בחיים חדשים כמה שיותר מהר.
שלך - שלי.

אני מרגישה שאין לי את היכולת ללכת ולספר למשפחה על הכל.
מספיק אני מאכזבת אותם בכל שאר התחומים, אימא שלי תיקח את זה מאוד קשה-היא תחשוב שזה כשל בה כהורה, היא לא תבין...
ניסיתי לרמוז כמה פעמים, אבל להגיד את זה גלוי אני לא יכולה, אני לא מוצאת את הכוחות.
לגביי טיפול פסיכולוגי-אני באמת מאמינה שהכל בא מהראש, מהמחשבה ולכן רק טיפול מסוג זה באמת יעזור, כי לא משנה כמה ספורט וכמה תזונה נכונה-מעבר לפינה יחכה רגע המשבר, בו אני אזרוק הכל לפח ואתחיל בזלילה-שתלווה בהקאה.
אני מפחדת שאם אני אלך לדיאטנית לייעוץ זה לא יעזור וזה ישפיע עליי לרע בגלל שהיא תכתוב את זה בתיק האישי שלי, זה כתם שלא ימחק.
מה ידוע לך לגביי טיפול כזה? מה ההשלכות?

אמרת לי שאת לא רוצה שאני אעזוב...את לא מבינה כמה זה נותן לי תחושת תמיכה...לראשונה אני אוזרת כוחות ומגלה על זה למישהו, משתפת באמת מהלב.
כשהגעתי לפורום חשבתי לעצמי שאני חייבת לשתף, רק כאן באמת יצליחו להזדהות איתי, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי באמת מזה הרבה זמן.
לא הגיוני שכל פעם שאני אסתכל באלבומי התמונות אני אבכה כאילו אני הישנה נקברה...
לא משנה לאן אני אלך-בין אם זה לסופרמרקט, לקנות בגדים, ללכת לביה"ס...נושא המשקל ילווה אותי.
אני מפחדת להיות שמנה שאף אחד לא ירצה להיות בסביבה שלה, זה הסיוט הגדול ביותר שלי.
אני מפחדת להישאר לבד.

אני בצד השני של הסיפור
אבל אני יכולה להגיד לך שאת חייבת לבקש עזרה כמה שיותר מהר כי ככל שהזמן יעבור יהיה לך קשה יותר לעשות את הצעד הזה

ראשית אני רוצה להודות לך ששיתפת אותנו בחייך.אני מאמינה שהכרה ומודעות בבעיה היא צעד גדול קדימה.עכשיו נשאר רק לדחוף,לטפל ולהבין את הגורמים שקדמו וגרמו לה"א.את יודעת ה"א היא לא המחלה היא סימפטום לפתולוגיה עמוקה יותר.היא לא היתה קיימת אילולא היתה משרתת אספקט חשוב בחייך.אני מבינה באיזה קושי את נמצאת,ועם כל זה אני חושבת שאת חייבת לעצמך טיפול.אני בזבזתי את השנים שאמורות להיות הכי טובות בחיי באנורקסיה.רק הגוף שלי היה שם והנפש היא היתה מתה.וככל שתטפלי בה יותר מוקדם,כך זה יותר טוב,לפני שהיא "משתרשת" עמוק יותר.כולנו פחדנו לספר להורים,והורים מרגישים אשמים.הורים מרגישים תמיד אשמים,זה חלק מהטבע שלנו.אבל אין דרך אחרת,ולגבי דיאטנית בתור אחת כזאת זה שתלכי לדיאטנית איננו כתם בכלל.את יודעת כמה אנשים הולכים לדיאטנית היום.וגם לגבי טיפול פסיכולוגי.אבל גם אם זה היה אני ושבת שהבריאות שלך קודמת לכל,אני חושבת שאת מבינה עד כמה הסבל הוא אדיר,ולצערי,זה לא הולך להשתנות אלא אם כן תשני את זה.זה לא קל אני יודעת,אבל ברגע שתביני מה ההתעסקות באוכל משרתת אצלך,יהיה לך קל יותר להרפות,כי את תתמודדי באמת עם מה שאת מנסה לקבור או לחילופין להקיא מתוכך.אשמח אם תשארי כאן,יש כאן בנות מדהימות ואני מאמינה שתמצאי כאן את כל התמיכה שאת צריכה כדי לעבור את זה ולהיות מאושרת.שיהיה לך ערב נעים,שלך,קרן אור