היי:(

הי יקרה.
פעם ראשונה שאני רואה אותך פה ואני חייבת להגיד לך שהצלחת לצמרר אותי בזכרונות שלי.... קודם כל אני רוצה לתת לך מילים חמות וליטוף שתדעי לך אני כל-כך מבינה אותך שאת מקיאה אויש כמה שזה קשה ומתסכל למרות שעברתי הרבה דבריים בחיים שלי, שנתיים (בינתיים) של האבקות ומלחמה פנימית עם הא' מלחמה גם עם הגוף וגם עם הנפש.בנוסף ועוד אישפוזים קשים ואיששפוז כפיתי ועוד 2 ניתוחים אבל הדבר הכי נורא שעולה לי בראש כרגע זה ההקאות האלו שהרגו אותי!היתי חצי מתה...חשבתי שזה לעולם לא יגמר ותמיד אשאר כזו אבל את רואה, הצלחתי להתגבר על זה וכמו שאני הצלחתי אני מאמינה בך שאת תצליחי גם בגדול!!!
אויש יקרה, אני ממש דואגת לך. נבהלתי מאד שאת מקיאה ומקיאה זה ממש מסוכן...תנסי להרגע. זה קשה, אני יודעת ומבינה אותך מעבר לכל דימיון, אני גם עד היום מתגברת לא להקיא וזה קשה אני עובדת קשה ..וזה לא עבודה של רגע ולכן אני מציעה לך להתחיל כבר מעכשיו להרגע לאט לאט...אני מקווה שאת לא שקועה עמוק בהקאות כי ככל ששקועים יותר קשה יותר להרגע אבל אל תדאגי יקרה את תהי בסדר את תתגברי! נסי אם תצליחי בינתיים לבדך תפחיתי את כמות ההקאות כי זה יכול לגרום לבעיות לא קלות .לי אישית עד היום יש השפעות רעות מההקאות.אני מאד רגישה לדלקות ראות ,הרסתי את האפיתל וגם אז היה לי אלקלוזיס והיתי צריכה לקבל מנות דם כי נפל לי המוגלובין וph משו כזה וסליחה אם לא רשמתי בדיוק אני לא יודעת בדיוק את הכל רק בערך. .אני לא רוצה להפחיד אותך אני רק לא רוצה שתתנהגי כמוני ואני רוצה שתדעי שזה לא קל לצאת מכל מה שאנחנו מעוללות לגוף האומלל.ואת חייבת לקחת את עצמך לידים ולהציל את עצמך. אני מקוהה לפחות שהמשקל שלך בסדר ואת יכולה לעמוד על הרגלים...
בת כמה את? זה משו חדש עבורך? את בטיפול כבר ???מבעד לשורות אני מבינה שאת במצוקה ואני מציעה לך ללכת לטיפול דחווווף!!! עוד היום...
דואגת לך..

זה לא חדש עבורי:(אני כבר כמעט 5 שנים במאבקים..רק שהפעם הכול גרוע והכול התעצם כל כך.
מעודד לשמוע עליך..שהצלחת....אני גאה בך...באמת....
אני בת 20(כמעט)....ו...אממ...אני אפילו לא יודעת מה לרשום מירוב שאני מתוסכלת ושבורה כל כך.
תודה על האכפתיות........באמת תודה.
ואת??ספרי לי עליך?...תודה-אוסי.

הי יקרה.
מה שלומך?
איך עבר עלייך הלילה??? חשבתי עלייך הרבה.ואו. אני כל-כך מעריכה אותך שאת שורדת ומתגברת כבר 5 שנים.אין כמוך אני ככ מבינה אותך.לא הבנתי אם את בטיפול,אני חושבת שכעת כשמצבך מתדרדר את זה חובה שתלכי לטיפול דחוף שלא תתמוטטי חלילה. אני יודעת שזה מזיז לך, גם לי לא הזיז כשהפחידו אותי....צחקתי מזה ואפילו הרגשתי אות ניצחון שאני "מנצחת"...אבל בא יום וראיתי שאני לא ניצחתי אלא הא' ניצחה אותי!!! ואני בוכה על זה! שלא תחשבי שזה עובר ברגע ,גם אחרי עבודה רבה . אני נאבקת המון בעצמי כמעט כל תקרית מכניסה אותי לדילמה.מה אני? בריאה או חולה? אני מתגברת לא להקיא מנסה לבלוע את החיים ולא להקיא את הנשמה.אני הולכת לטיפול קבוע. אני אוכלת ואפילו מנשנשת וזה לא בא לי בכייייייייף.ואני עדיין מרגישה שמנה דובה ואני לא מצליחה להפנים שזה טעות וזה שטות אני פשוט לא לא לא לא מצליחה להתגבר על זה! אם את יודעת איך להתגבר על התחושה הזו שאת שמנה אז תגלי לי איך מתגברים על זה.י
אני אספר לך על עצמי - אני לא לומדת עכשיו ולא עושה שום דבר שיגרתי, אז אני קמה מאוחר וישנה מאוחר,הסדר יום שלי די משובש. כרגע אני לא עסוקה בשום דבר חוץ מההחלמה...אני הולכת לטיפול ומנסה להפנים את הדברים ולהתגבר. חוץ מזה אני כל היום בבית כמעט ,לפעמים הולכת עם ההורים לעבודה ומשתעממת...אני רואה סרטים יוצאת להצגות משחקת מטיילת לא משו מיוחד. אני לא משרתת בצבא ולא עושה שירות לאומי. ואת???
אני מקווה להיות חכמה יותר בעוד שבוע כשחבר שלי גל יבוא לארץ ויעזור לי להחליט לגבי שנה הבאה.. חוץ מזה יש לי פגישה בביטוח לאומי הם קראו לי כבר פעם אחת ולא יכלתי לבוא בדיוק. עכשיו קראו לי שוב...אין לי מושג מה יהיה שם. מה איתך? האם את מוכרת למדינה כסובלת מא?האם קראו לך גם בביטוח הלאומי?
אוהבת
נטע

הלוואי והייתי יכולה למצוא את הקסם שיגרום לא להרגיש שמנה!הלוואי...:(אבל שתינו יודעות שזה לא כך..תאמיני לי טוב שלאחר שנתיים התאפסת על עצמך!שנתיים זה לא מעט זמן אבל אני עכשיו לאחר 5 שנות גיהנום מבינה שככול שהזמן מתארך הכול רק ניהיה עמוק יותר..כרוני יותר..מזויע יותר..ולא רק האוכל והמשקל!הלוואי??מה שלי קרה זה הטירוף האיבוד העצמי שלי מעצמי..פשוט הלכתי לאיבוד..כול האישיות הנכונה והבריאה שלי נעלמה..הכול שואף לכלום הכול מתנהל בחוסר הגיוניות מוחלטת!!ומה?!מה עושים עכשיו!?ונניח שיבוא היום וההתעסקות וההפרעה עצמה תעלם..תחלים...מה אז?הרי שהלכתי לאיבוד...אני לא מצליחה לחזור לעצמי..בכול פאן ומישור שהוא בחיי...השנאה והגועל לאני הפנימי והחיצוני שלי כבר טמון בי...ואף אחד לא מבין ולא עוזר...הרי שזה ברור כי רק אני זו שיכולה להציל את עצמי!אבל איך??הכול יצא מכלל שליטה..אני פשוט לא אני...רוצה ולא רוצה את זה בחיי...הדבר הזה גרם לאובדן מוחלט בחיי..ורק זה נותר...מה עושים מכאן?מה עושים שמגיעים לנקודה שרק נזק לעצמי ונזק לסובבים אותי??ואשמה שאנשים עצובים בגללי ושאני גמורה בגללי??
אני מאשימה והאשמתי את כולם...אבל עכשיו אני פשוט מאשימה את עצמי.ומתה שיהיה בסדר כי אי אפשר ככה.

ובגלל שכל שני וחמישי המשקל שלי "תקין" או "לא תקין"
ובולסת או לא בולסת אני כבר לא יודעת איך רואים אותי..אני בעצמי כבר לא יודעת איך אני ניראת!
האם בטיפול יראו בי כ"רזה" או כ"שמנה"?כי אני כבר לא יודעת מה אני.
ואת??שתפי אותי אם תירצי..איך המרגש ליהיות בחלמה כיביכול ולא במחלה??מהי בעצם החלמה?מה מרגישים?והאם המחשבות שהאיומות והבלתי פוסקות נעלמות איי פעם?
ממתינה לשמוע שלך אוסי.

אוסי מדהימה!
מה שלומך?
מאד הבנתי אותך....:-( התאכזבתי שאין קסם או מראה שתראה לנו את עצמנו כפי שאנחנו נראות באמת....!!!
את מכירה את הסרט הזה "המפורסם" על הנערה הרזה שרואה את עצמה כשמנה במראה???
אז אני מרגישה שאני נמצאת בתוך הסרט הזה ואני מכחישה את זה!!! את שואלת מה זה בדיוק תהליך ההחלמה?! ת'אמת זה משו מאד מופשט עבורי, זה כמו חיים בעולם אחר. עולם המחשבות זה כמו לחיות בתוך בועה פשוט להתנתק מהעולם הפנימי...אני כבר אסביר לך מה כוונתי.
למשל- בעבר כשהלכתי לטיפול כל מה שנאמר לי היתי מכניסה לאוזן ימין ואפילו עוד לפני שיצאתי מהטיפול כבר הוצאתי הכל בהאוזן השניה...לא הפנמתי כלום.לא הזיז לי כלום.לא הפחיד אותי כלום.לא הקשבתי לאף אחד חוץ מלקול הפנימי הקול האנוריקטי הזה...
לא הכנסתי גרגיר לפה,ואם אכלתי משהו אז אחרי כמה דקות-
כל מה שאכלתי הקאתי...!!!והקאתי ושוב הקאתי....עד שכבר היתי סמרטוט היתי נרדמת בשרותים או על הרצפה.לא הזיז לי כל מה שדיברו אלי. היתי מסתגרת לבדי . היתי בדיכאון מוחלט!!! הקאתי את האוכל ואת הנשמה ...התבודדתיי המון ולא תמיד הסכמתי ללכת לטיפול וגם כשהלכתי לטיפול לא התחלתי לעשות מה שאומרים לי..לדבר איתי היה כמו לדבר עם קיר אבן! היתי עושה ספורט 24 שעות.לא יכלתי לשבת, כאבו לי העצמות...העצמות יצאו מהתחת.ברצינות! היתי קפיץ קפוץ גם בכיתה וגם באוטובוס כל הזמן זזתי והזזתי את עצמי.גם לגבי טיפולים רפואיים כמו ללכת לרופא לקחת ויטמינים או עירוי נוזלים לא הסכמתי והיתי צרה צרורה!
לעומת זאת היום-אני עדיין חושבת שאני שמננננה דובה!!!
בטיפול אני מקשיבה ואני אח"כ חושבת על הדברים ברצינות. מחפשת בהם היגיון ומנסה לפעול בדרכים מתווכות.אני מתגברת לאכול בעל-כורחי סותמת את האף ולפעמים את הענים ואני אוכלת כמו בובה.
כפית ועוד כפית עד שאני מרגישה שאני הולכת להקיאאא ואז אני מפנימה את הדברים שנאמרו לי בטיפול ואני מתאפקת להשאיר את האוכל בפנים בתוך הבטן. ולאחרונה בד"כ אני מצליחה.
ואז בא לי להכנס לחדר ופשוט לבכות ולצווח ואולי אפילו לפגוע בעצמי למה אכלתי??? וכל רגשות האשמה נוחתות עלי ברגע אני מרגישה כפושעת ואז אני מתגברת ומרגיעה את עצמי...פשוט לומדת להתעלם מהקול הא הפנימי הזה והמטומטם הזה ...והרשימה עוד ארוכה.!
הכוונה בהחלמה שלי שאני פשוט במלחמה עם עצמי ממש מ ל ח מ ה!!! יש ימים שאני נופלת ויש ימים שאני שורדת
אני כל יום מקווה שמחר אצליח להתגבר יותר ולדחות את הקולות ולהתעלם מהם
אני מקווה שהצלחת להבין אותי למרות שזה מלחמה מופשטת בלי חרב ובלי אקדח..
אני מקווה שנחלים מהר ולא ישאר לנו שום צלקת מהא'...
ספרי לי עלייך יותר,מה את עושה בחיים ואם את בטיפול
אוהבת
נטע

כואב ומשמח לשמוע את מה שסיפרת...כאב עז על מה שעברת (או עדיין עוברת עמוק בתוך נשמתך)אך את אחריי...או בין לבין..אבל עצם הרצון העז שלך ליישם במלוא המובן את ההחלמה ובאמת ליהיות אחרי...את ללא ספק בדרך הנכונה.תיהי גאה בעצמך..תיראי את ה"טוב"שבמאבק היומיומי הזה והכי חשובבבבב תיהי חזקה ואל תוותרי!!!כי לא יעזור כלום ועל דבר אחד אי אפשר להיתווכח!שאם הפרעת אכילה אי אפשר ליחיות!אי אפשר!!לא משנה כמה אנחנו שוקלות שמנות או רזות ..לא משנה בולימיה אנורקסיה אכילה כפייתית השמנה וכו וכו...פשוט אי אפשר!!כי זה רק מתחיל סביב האוכל ומשתלט על הכול!!ומאיבוד שליטה באוכל משקל ותפיסה על עצמינו חיצונית ופנימית פשוט הכול הולך לאיבוד!!הכול!!ממש כמו שאני פשוט הלכתי לאיבוד חד וחלק!אז המשיכי כך ואל תוותרי!!
אפילו לעצמי מרוב הסבל אני אומרת הלוואי וגם אם אהיה או לא אהיה "שמנה"בסוף התהליך אני פשוט אהיה שלווה עם עצמי וילחם לאהוב את עצמי באמת!ושהאושר שלי במלוא המובן לא ימדד על פי הסיפרה שעל המשקל!ולא על פי האוכל!ולא על פי המראה והעיניים הכול כל לא רואות של כולנו!!!
לשאלתך כרגע אני לא עושה משהו מיוחד..אני עובדת בחנות בגדים..וביתר הזמן סובלת מכול הסיפור הזה שבאמת לאחר 5 שנים כבד עליי בצורה מפחידה...מקווה לשמוע מימך בקרוב..שולחת חיזוקים ואהבה נטע מקסימה..שלך אוסי.

ראשית,ברוכה הבאה לפורום.אני מקווה שתמצאי כאן את התמיכה והכוחות שאת צריכה כדי לשתף,לחלוק ולא להרגיש לבד.
יקרה,דווקא בגלל שהיציאה מה"א היא קשה מאוד לבד,אני חושבת שזה חיוני שתפני לטיפול שיחד איתך יגרום לך להבין למה את מגדירה את עצמך לפי המראה החיצוני שלך. מה מקורה של תחושת הריקנות שאת מנסה למלא בבולמוסים,איזה רעב נפשי לא מקבל מענה אמיתי??ולמה אח"כ התחושות הללו הופכות להיות כ"כ קשות לעיכול שאת מרגישה צורך להקיא אותם מתוכך??
וכפי שאת מעידה בעצמך,עם הזמן הכרוניות לא עושה את זה פשוט יותר,האשליה וחומות ההכחשה מתחילים להיסדק,ולכן זה ממכר יותר ויותר,ותכיפות הבולומוסים רק עולה..שלא לדבר על הנזק המצטבר..אין לך מה להאשים את עצמך או להרגיש רע בגלל מה שהמחלה שלך עושה לאחרים(ברור לי שזה נובע מדאגה לשלומך,קשה מאוד לקרובים אלינו לראות כמה אנו סובלות,כמה אנו הורגות את עצמנו,וכמה כל מה שיש להם לעשות הוא להסתכל על זה מהצד..),כי את עושה את זה רק לעצמך.תחושות האשמה מוכרות לי מאוד.רוב חיי ולעיתים גם היום הם עדיין מלווים אותי.אבל הדגש צריך להיות על לעשות למען עצמך.כפי שאם חלילה היית חולה במחלה פיזית קשה,כל המשפחה היתה מתגייסת לעמוד לצידך,כי זה לא אשמתך או תלוי בך,כך את צריכה להבין שה"א שלך לא אשמתך,היא בחרה בך ולא את בחרת בה,כחלק ממנגנון הישרדות של נסיבות חיים מצערות.את הקורבן כאן ,ובסופו של דבר את היחידה שסובלת.מתוך ההכרה הזאת אני רוצה שתביני שכיוון שזאת לא אשמתנו אנחנו צריכות להיעזר במישהו מקצועי שיראה את הדברים נכונה,ויעזור לנו לעשות סדר בחוסר הסדר ובאובדן השליטה הזמני על חיינו,עד שנוכל לעשות זאת עבור עצמנו.
אל תדחי את הטיפול בעצמך.את כבר מכירה בבעיה ומבינה שכך זה לא יכול להמשך(הקאת הדם וההקאות התכופות יכולות לגרום להפרעות בקצב הלב עד כדי מוות.שלא לדבר על נזקי החירום למע' העיכול).הדרך היחידה להקל על כולם ועל עצמך,היא דווקא לפנות ולהתמסר לטיפול.
אשמח לשמוע מה את חושבת.
שולחת לך חיבוק אמיץ,בתקווה שיגע בך ויעטוף אותך בשעות הקשות,
קרן אור.