לא יודעתתת

הי,נ.
זה שאת תפסת את עצמך זה כבר אומר שאת כןןןן יודעת:-)
מאד הזדהיתי עם מה שאמרת ולי זה הזכיר את הנגיעות הראשונות שלי באנוריקסיה. הבנתי שאת בטיפול אצל דיאטנית. איך היא מגיבה לירידה במשקל??? אני חושבת שמלבד טיפול תזונתי את צריכה גם טיפול רגשי או נפשי. כי המחלה הזו לא באה סתם...מה דעתך???אני מבינה אותך שקשה לך.
ואני אשמח לשמוע ממך
נטע

נורא ריגש אותי לקרוא את הדברים שלך זה פתאום הפך למוחשי יותר העובדה שיש עוד בנות כמוני.
בתשובה לשאלתך אני כן פניתי לטיפול פסיכולוגי אני מטופלת כבר שנתיים. הכל התחיל במחשבות כפיתיות על אוכל ואובססיה לספורט הרגשתי שמשו לא בסדר לכן בקשתי עזרה מהוריי והם שלחו אותי לפסיכולוגית שמטפלת בי עד היום. מה שמוזר בכל התהליך הזה הוא שבמהלך הטיפול המשקל שלי היה תקיין ועם ההתקדמות בטיפול הוא רק הלך וירד וזה הגיע למצב שהורדתי 6 קילו במהלך השנתיים האלו ואני על סף תת משקל. אם אני ארד עוד קילו אני אהיה בתת משקל. אני נורא מבולבלת כי הרי הייתי אמורה להתקדם בטיפול להרגיש טוב עם הגוף שלי ולא לרדת ובמקום זה רק הדרדרתי. נורא קשה אני לא יודעת אם המצב הוא שלי הוא הפרעת אכילה באופן רשמי אני רק יודעת דבר אחד שאני ואוכל לא מסתדרים יחד. אשמח לדעת מה דעתכן.תודה על התגובות החמות אני חושבת שמצאתי את המקום הנכון לתמיכה.

נ'

הי נ יקרה.
איזה כייף היה לי לקרוא שנתתי לך תחושה שאת לא לבד ושיש עוד בנות כמוך...
ולצערי יש עוד הרבה בנות כמונו....
אני מאד מאד מאד מזדהה עם כל מה שכתבת...ואני גאה בך שאת ממשיכה בטיפול למרות שאת לא מרגישה בשיפור!!! אני ממש שמחה שזכית בהורים שמבינים את הצרכים שלך זה לדעתי אחד הדברים הכי חשובים בשיקום ובחיים בכלל.את האמת לגבי הטיפול אני גם לא הרגשתי שיפור תקופה מאד מאד ארוכה המשקל שלי רק הלך וירד וירד ולדעתי אם לא קורה שיפור מידי לפחות בטווח הרחוק זה עושה משהו..ובכלל לא זוכרת שבאמת רציתי להחלים.הקול הפנימי השתלט עלי כל-כך... ואני זוכרת שאח שלי תמיד היה נבהל מחדש לראותי והיה אומר לי "נטע בלתי נראת"...כמו הסרט אמא בלתי נראת... , אם את מכירה את הסרט.(הסרט לא קשור לאנוריקסיה) והיתי מתוסכלת מהחיים וכל פעם ששמעתי את המילה אוכל התחלתי לרעוד!!! ואני מצטערת אפילו לספר לך זה לא עבר לי, אתמול עברתי את החוויה הזו שוב כשאבא שלי שאל אם אני רוצה לבוא לאכול ארוחת ערב במסעדה. ובאמת רק אחרי שעברתי את ההתמוטטות שלי התחלתי ללמוד לקח .
הפחד הכי גדול שלי שאני חוששת שיבוא יום ואני אשכח מכל התקופה הזו ואז אני אחזור להיות כמו שהיתי... היום אני זוכרת היטב מה עבר עלי ואני לא רוצה להכנס לסרט הזה שוב.אני עובדת על עצמי בזכות זה שאני מפחדת להתמוטט ולהגיע למצב הקודם.,סה"כ עברו רק כמה חודשיים אז השכחה עוד לא הגיע, אבל ימים יגידו...
ואני בטוחה שללא ההתמוטטות הזו עכשיו לא היתי מה שאני...אם בכלל היתי חיה. את לא היית פה בפורום בתקופה הזו אז אני אספר לך בקצרה שאני יום אחד התמוטטתי בבית שלי לא יודעת מה היה איתי,התעוררתי בבית חולים ומשם העבירו אותי לאשפוז בכפיה.את כבר יודעת איפה...
אז אני תוהה אם זה היה צעד טוב או רע עבורי...אני ממש ממש ממש ממש מקווה שאת תתחילי להשתקם ולהשתפר בלי ליפול לבור כ"כ עמוק ושחלילה לא תתמוטטתי. את נראת לי חכמה מאד מאד ואחת שיודעת מה זה החיים ואני ושתדעי שאני איתך ואני אשמח שנעזור אחת לשניה להשתקם ולחיות חיים תקינים.בת כמה את?
אוהבת אותך
נטע

ברגע זה ממש הידיים שלי רועדות מרוב התרגשות העלת לי חיוך גדול על הפנים וממש ריגשת אותי בדברים שלך. אני שמחה בשבילך על כך שהצלחת לצאת ואת בשלבי החלמה ואני יודעת שהדרך שלך עוד ארוכה ומפותלת אבל אני מאמינה בך שכשתגיעי לפיתול תמשיכי בו ולא תיסטי. אני לא הייתי אף פעם במצב כל כך חמור אך אני מאמינה שהדרך היא ממש לא קלה ואני יכולה לתאר לעצמי איזה ייסורים את עוברת. נסי בשלב זה של החיים להנות פשוט להשלים דברים שפספסת כל התקופה הזו נסי לחוות דברים להרגיש אותם במלוא העוצמה (זה משהו שההפרעה מעלימה את בסופו של דבר אדישה להכל) העזרי בקרובים אלייך דרשי מהם לטפל בך ולתת לך את הנדרש דרשי גם מעצמך כי מותר לך לחיות כמו שצריך. אני בטוחה שתצליחי במליון אחוז אל תוותרי לרגע.
אוהבת ומאמינה בך

נ'

דרך אגב בתשובה לשאלתך אני בת 17 בכיתה י"ב

אני חייבת להגיד לך קודם כל-כל הכבוד! אני בטוחה שודאי לא היה לך פשוט לספר לכולם על השקרים,וזה משמח אותי כיוון שזה מעיד על רצון אמיתי בשינוי.ה"א לא מוגדרת רק לפי פרמטרים של משקל,אלא לפי אופן ההתייחסות ולרגשות שכל נושא האכילה מעלה אצלנו.אני בטוחה שהצמצום והסגפנות שאת מעידה עליהם בכל הקשור באוכל,מצויים גם בפרמטרים אחרים בחייך.
הרצון להחלים זועק מבין שורותייך,אם כי כל הנושא הזה הוא אמביולנטי לגבינו.מצד אחד אנחנו מאוד רוצות להבריא,ומצד שני,אנחנו מפחדות ממה שיעלה כשנוותר על מה שעד היום היה מנגנון השרדותי שלנו.התנודה בין שני הקצוות האלו היא ידועה,טבעית ומשותפת לכולן.כמו גם החשיבות דווקא מהמקום הזה לפנות לטיפול שיתן מענה אמיתי ויחזק את הקול הבריא בתוכנו ומתוך כך יאפשר לנו לבצע את השינוי.הדרך הזאת היא מפותלת ולא קלה,אבל היא הדרך היחידה שאני מכירה כדי להחלים באמת.
עשית את הצעד הראשון,גייסי את כל התמיכה והאהבה שסביבך ופני לקבלת טיפול נפשי(מעבר לטיפול הדיאטני בו את נמצאת,שהוא חשוב אף הוא,אבל מוגבל כשלעצמו)

אני כאן,אשמח אם תמשיכי לשתף.
קרן אור.