שירני ונטע היקרות!

שירני-אהבתי מאוד לקרוא את מה שכתבת לנטע בנוגע ללוותר לעצמנו,לנהוג כלפיי עצמנו בחמלה וסלחנות,תוך קבלה עצמית.אני כותבת לך על זה רבות,ואני שמחה שזה הצליח לחלחל.
אני גם שמחה מאוד לקרוא שאת מרגישה יותר מחוזקת,בעיקר נפשית,עד כדי כך שאפילו החלטת לדחות את האופצייה התרופתית.אני מבטיחה לך שמיום ליום את אפילו תתחזקי יותר ויותר,ואז-השמים הם באמת הגבול.את תוכלי להיות נטע חופשיה כפי שרצית,כפי שאת ראויה להיות!!

מאחלת לכולנו ימים קלים יותר שיבואו,
ושוב תודה נשמות יקרות!
קרן אור.

יקרה שאת!
נרגעתי קצת אחרי הדברים שכתבת, אני שמחה לשמוע שאת יותר יציבה במצב ושיש הפוגה מבחינת הטיפולים.. הלוואי וזה ימשיך כך!
מרגיע גם לדעת שהפסקת לעבוד אני חושבת שבמצבך עבודה זה כרגע לא בא בחשבון את צריכה לנוח ולהתאושש ואני שמחה את עושה את זה.

טוב לדעת שיש מי שנמצא שם ותומך בך, הבעל וההורים ותדעי שגם אנחנו כאן אפילו שאנחנו רק בקשר וירטואלי אנחנו נמשיך לתמוך בך ולחזק אותך כי אין לנו ספק שאת חזקה ומדהימה ותצאי מזה בסוף!

תודה רבה על כל החיזוקים שאת נותנת לי..בהחלט כל מילה שלך שווה זהב וכל הדברים שאמרת לי עד עתה, בכל הזמן הזה בפורום- חילחלו והצליחו לגעת בי ולהגיע אלי לתודעה.
אני תמיד לוקחת את הדברים שלך לתשומת ליבי!
ורוצה להגיד לך תודה על כך שהיית לצידי בזמנים הקשים שרציתי כבר לוותר ונתת לי המון תקווה וכוחות מחודשים.

מאחלת לך שהשנה הזו תהיה לך שנת בריאות חוזק ועוצמה!
אמן.

עדכני אותנו בהמשך לגבי מצבך.
אוהבת אותך מאד מלאך שאת!

שירן.

אני מבטיחה שכל עוד אוכל ותרצי בכך אעמוד לצידך ואמשיך להחזיק בתקווה עבורך בימים קשים,כשנדמה שהיא לא קיימת.כפי שיש אנשים מופלאים שעושים זאת עבורי.
מחממת את הלב הידיעה שאת משמרת את דבריי ואותי בליבך!

אהבה,כוחות וחיבוק אמיץ וכנה.
אמן!
קרן אור

אשמח אם זה בסדר מבחינתכן לדעת באיזה מרפאה אתן מטופלות,כדי שנוכל לפתוח במה להמליץ בשביל החדשות כאן בפורום ,ממקום אישי ,על פנייה לטיפול.אני בטוחה שזה יכול לעזור.
אבל אם לא,אז לא חשוב.

קרן אור.

קודם כל תודה על הדאגה שלך, אני באמת מעריכה אותה מאוד!

לגבי עניין הצום, אני מרגישה שהשנה אם אחליט לא לצום זה יהיה מעין הצהרה כזו בה אני בעצם אומרת לעצמי ולאחרים: "אני לא צמה כי אני עדיין חולה. אני עדיין שבויה של האנורקסיה, ולכן אני עדיין נבדלת ושונה".
אני לא מרגישה שאני רוצה לצום ממקום חולה או משהו בסגנון אלא כי באמת כל השנים נהגתי לצום וזה מנהג אצלי וגם אצל בני משפחתי.
מה שכן מכל הסיבות שציינת מקודם למה לא לצום- התחברתי לסיבה האחרונה שאמרת שהצום עלול לעורר פלאשבקים , ומזה אני מאוד פוחדת. אני יודעת שיהיה לי קשה לא לאכול יום שלם ואין לי מושג איך הגוף שלי יקבל זאת <למרות שהוא במצב כבר הרבה יותר טוב> ובכלל איך הנפש תתמודד עם זה.

הדיאטנית שלי אמרה שבמידה וארגיש שאיני יכולה לצום אוכל תמיד להפסיק את הצום באמצע וזה מה שאעשה. אני מקווה להיות אמיצה מספיק כדי לעשות זאת, כי בכל זאת נורא קשה לי "לעבור" על הדת, אני לא בשלב של חולי אלא בשלב החלמה ואני די מרגישה שעכשיו אסור לי להפסיק את הצום משום סיבה שהיא, כי אני לא חולה כבר <ולכן לא מגיע לי>. מה דעתך?


אני רוצה לשתף אותך בעוד משהו. אתמול ישבתי בבית קפה לאכול ארוחת ערב ואת לא תאמיני באיזו קלות צלחתי את זה! זה לא יאומן.. החשיפות עשו את שלהן ללא ספק. איך שהגיעה המנה שלי לא חשבתי על שום דבר רק על לאכול ולהינות. לא היו רגשות אשמה כמעט, כלום.. ואחותי שישבה על ידי לא האמינה ואמרה לי: "וואו את אוכלת כמו בן אדם רגיל!" זה מאד ריגש אותי לשמוע את זה אבל מצד שני זה איכזב אותי..ליתר דיוק איכזב את המחלה יותר!

המילים האלה :"בן אדם רגיל" הרגישו למחלה כמו משהו מאד לא בסדר, לא ייחודי מספיק, לא טוב מספיק.
והרגשתי פחד.. מהקלות הזו שזה עבר לי.. שאולי אני בסוג של אשליה ואני חושבת שהכל בסדר כשאני מרשה לעצמי כך לאכול בחוץ.. אבל בעצם אולי זה יתנקם בי אח"כ במשקל ובמצב הנפשי..

אני מאוד פוחדת..אני לא יודעת אם הדרך החדשה הזו שאני הולכת בה כרגע תהיה טובה לי ולא תפיל אותי בסוף. סיפרתי לך על החלטתי גם להפסיק לעשות ספורט משום שכרגע אני מרגישה שזה מגיע יותר ממקום חולה שרוצה אותי בצמצום ולא ממקום בריא. אז החלטתי להפסיק ואני שלמה עם החלטתי זו אך עדיין מאוד מבוהלת ומפוחדת מאיך שהגוף שלי עלול להגיב לחוסר פעילות גופנית. מה יהיה עלי אם עכשיו אני הרבה פחות פעילה, זה מטריד את מנוחתי פעמים רבות אבל אני לפחות מרגישה שאני לא עושה משהו מתוך אילוצי המחלה וזה מקל עלי.

היו לי 3 וחצי חודשים של פעילות נמרצת אפשר לומר. עד שהחלטתי להפסיק עם הספורט ולחזור לעצמי.. לשירן של פעם. שלא אהבה להתעמל ודברים אחרים חוץ מאוכל העסיקו אותה.
אך עדיין רגשות האשמה הם שם וגורמים לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר..
עכשיו גם נהיה עבורי קשה לאכול מבחינה נפשית משום שאני יודעת שאני לא הולכת לקזז את זה בשום צורה וזה מבהיל נורא.

אשמח לשמוע מה את חושבת על זה.

יקירה אני מאחלת לך גמר חתימה טובה ורק בריאות <שאין לי ספק שתגיע בסוף!>

אוהבת אותך ,
שירן