שלום יפות שלי!!!! בוקר טוב!!

את מוזמנת לערב החג,תעשי גיחה..זה קטן עלייך,מטיילת יקרה.אין לי אוכל מרוקאי(זה הצד של בעלי) הוריי ממצרים,ויש לי אפילו אופק תימני(ואת זוכרת איך אני ניראת-פולניה לגמריי...)-מרגישים את הדם החם די מהר...חחח...
אני כבר מחכה לחג,מחכה לנוח קצת,למרות שכל מה שעושים זה לאכול ולישון.אבל זה יותר טוב מהלחץ הכללי שלי בתקופה זאת..
אמא שלי באמת מגזימה עם ארוחת החג.ההורים שלי דתיים,ובשבילם חג זה סעודה של 10 מנות לפחות.ואני חולה על האוכל הזה,למרות שתמיד אחרי החג אני מקבלת בחילה רק מלחשוב על האוכל...
גם אני נתקלת באנורקסיות הרבה בתקופה האחרונה,ואת יודעת לחשוב שרציתי פעם להיות כזאת...מפחיד...זה לא מושך אותי,אולי בגלל העובדה שמלבד העובדה שזה נראה רע,אני יודעת עד כמה סבל זה מצריך,ולמה זה גורם.לא הייתי מוכנה לחזור לזה לעולם,בשביל אף אחד.הלוואי וזה לא היתה מגיפה,זה כואב לי כל פעם מחדש להיתקל בזה.
הבנתי שהיתה לך נפילה,לא נורא.העיקר שאת חושבת "בריא" וכל המראות הללו כבר לא קוסמים לך.זה מראה שאת הרבה מאוד קדימה.
טוב יקרה אני חייבת לאסוף את הילדים עוד מעט,אבל בטח אני אהיה כאן עד מאוחר,כי יש לי מצגת(שוב) להכין עד מחר,ואני ממש לא בכיוון לעבוד כרגע על פאוואר פוינט,אני מנסה לדחות הקץ,אבל הוא כבר מגיע...

לא הבנתי בדיוק למה התכוונת ב"נפילה קטנה", אך כרגיל, נפלא לשמוע איך את קמה וממשיכה הלאה, עם הרבה אופטימיות, ללא יאוש, וללא יסורים עצמיים מיותרים.
שמחה מאד שנהנת, זו פתיחה נפלאה לשנה החדשה!
בנוגע לשלדים מהלכים - היום הייתי באוניברסיטה, המתנתי לפגישה וישבתי שעה ארוכה בקפיטריה. לאורך הזמן הזה חלפו על פני שלושה שלדים מהלכים, שלוש צעירות שכל מי שנפלה אי פעם למחלה הזו יכולה לזהות מייד את מצבן האנורקטי. חיוורות, כתפיים שמוטות, הבגדים נופלים מהן, מבט מעורפל ופנים כמעט חסרות הבעה.
כואב כל כך לראות את זה.
ומצד שני, בשולחנות סביבי ישבו בחורות עליזות, נרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים, זוגות ושלישיות של סטודנטיות שנפגשו לארוחת צהריים ואכלו בשמחה סנדביצ'ים, מאפים, פסטות.
ולשם שינוי היה לי ברור כל כך לאיזו קבוצה אני רוצה להשתייך. ולא רק "בכאילו" - אוכלת אך מייסרת את עצמי, אוכלת ומקיאה.
ובכל זאת, במקום להצטרף לחגיגה ולהתענג על איזה סנדביץ' גדול חזרתי הביתה להכין לי ארוחת צהרים מאוזנת ומבוקרת...
אך בכל זאת, יש התקדמות...
בכל מקרה, הבחורות ההן הזכירו לי החלטה שקיבלתי לפני כמה חודשים - אם אשאר באוניברסיטה, אם אמשיך ללמוד ואתחיל ללמד, אמצא עוד כמה נשים ואקים שם קבוצת תמיכה להפרעות אכילה. או סדרת הרצאות, או קו חם. כל כך הרבה סטודנטיות סובלות ואף אחד שם לא עוצר אותם. כולם רואים איך הן פוגעות בגופן ובסיכויי ההצלחה שלהן, ממש כמוני, ואני ממש מרגישה שזה מקום נכון ליוזמה שכזו.
מה אתן חושבות?

אני חושבת שברגע שתעשי זאת,את קוראת לי ליוזמה המבורכת הזאת.
כשלמדתי רפואה,למדו איתי עוד כמה אנורקטיות,הפרדוקס בהתגלמותו לא??את אחת מהן שמעתי מקיאה בשירותים,אחרי התענגות בקפיטריה כמו שאת מתארת...עצוב...