היי בנות

לא שמענו ממך הרבה זמן-מה שלומך???מה חשבת על ההודעות שלנו??
רק אני אמא בנתיים(אלא אם כן יש קוראות סמויות שאינני מכירה),לשני ילדים.בקצרה אספר לך שההריון שינה אותי,ודחף אותי קדימה לצאת מהמחלה.את יודעת יש לי היום אחריות על נפשות זעירות כ"כ,וכנראה שזה עשה את השינוי הגדול,של איזשהו תהליך שהתחיל להבשיל קצת לפני.
היה לי מאוד קשה בהריון הראשון,עליתי 20 ק"ג במשקל,כי לא הייתי רגילה לאכול,ושנאתי את איך שניראתי.אבל בהריון השני זה השתנה למדתי לאהוב את ההתעגלות הזאת,זה נראה לי משהו כ"כ טיבעי,כ"כ בריא.והיום אני מוכנה להיות בהריון שוב,רק שאיני עושה זאת כי ההריון זה עוד פיקניק,ואין לי את הכוחות כרגע לילד שלישי,כנראה שזה יקרה בעוד כשנתיים.
הילדים מלמדים אותך מה חשוב בחיים,צריך כ"כ הרבה אנרגיות כדי להיות איתם וזה משהו שאין כשחולים.לי באופן אישי השתנו הפרופורציות בחיים,נהייתי יותר חזקה נפשית אומרת את דעתי,הבטחון העצמי שלי נבנה קצת.בקיצור לי זה באמת עשה טוב.כמובן שזה אישי ובטח משתנה מאחת לאחרת.היום אני "בריאה" בהגדרה,והכוונה היא שנושא האוכל לא מנהל לי את סדר היום.אני מאוזנת כבר כמה שנים מבחינת המשקל,ובסה"כ למדתי להתמודד עם הקשיים והנפילות שהחיים מספקים לנו בדרך אחרת ממה שחוויתי 10 שנים.לא אגיד לך שאם הייתי שמנה זה לא היה מזיז לי,אבל אני לא שומרת מצד שני על המשקל בקנאות.
זהו אני חייבת ללכת להוציא את הילדים מהגנים.אם יש לך שאלות ספציפיות אשמח אם תשאלי.כמו כן אשמח לשמוע ממך קצת יותר ולהכיר אותך.

אפשר בהחלט להגיד שההודעות שלכן נתנו לי הרבה חומר למחשבה...
פעם ראשונה שאני משתפת מישהו (אפילו שזה באופן וירטואלי) בבעיות שאני שומרת אי שם בלב כבר הרבה מדי זמן...

קרן אור- ממה שסיפרת לי אני מבינה שההפרעות אכילה הגיעו אליך בשלב מאוחר (ביחס אליי)...רק לאחר לידת הילד/ה הראשון/ה.
רציתי לדעת אם שיתפת את בעלך או חבר קרוב...איך הצלחת להתגבר על הפחד ותחושת האכזבה וההשפלה שנובעת מהמחלה הזו..? את חושבת שהתגברת לחלוטין, שזה לא קיים?
את עוסקת היום בצד המטפל ולא המטופל ?(אם לא הסברתי את עצמי נכון-את עובדת במקצוע שקשור לתזונה נכונה/טיפול בהפרעות אכילה?)...זה מה שהבנתי מקריאה בפורום, אם זה באמת כך.

שלי- רציתי להגיד תודה (שוב) על התמיכה שבאמת עזרה לי באותו יום, הייתה לי התפרצות נוראית ואם לא הייתי מגיעה לפורום ואם לא היית מגיבה כמעט מידי ועוזרת כמו שעזרת (גם אם את לא באמת מודעת לכך..) אז ככל הנראה הייתי מאבדת את התקווה הקלושה שהייתה לי כלפי הפורום הזה ולכאן לא הייתי חוזרת... אני אשמח להכיר אותך (וזו פניה, בעצם, לכולכן) באופן יותר מעמיק.

בלונדי- שמחה לשמוע שנסעת והתאווררת...יצא לי לקרוא על זה מעט בפורום..[=
בקשר לשאלתך-קודם אמרתי את זה, ואני חוזרת, הבולמיה אצלי מגיעה בתקופות-וזה לא נמדד בזמנים קבועים-יכולים לעבור שבועות, לפעמים אפילו מספר חודשים (ולעומת זאת גם יכולים לעבור רק ימים ספורים) בהם אני לא מעלה בדעתי להקיא-וביום אחד זה הכל מתפרץ שוב...בדיוק ברגע בו אני חושבת שהכל עבר...
אני מאוד מנסה אבל כשזה מגיע אני לא באמת מצליחה לשלוט בזה...הדבר היחידי שהראש שלי שקוע בו זה-אוכל-כמה שיותר, כמה שמהר...ככה טוב (באופן רגעי).
אח"כ אני נכנסת לדכאונות ומשהו בראש אומר שלנצח לא יהיו לי הכוחות להתגבר על זה ואני אשאר במצב הזה...אני מפחדת שמכאן זה רק יכול להתדרדר ולהיגרע...לא להפך.
אני יכולה לרדת כמה קילוגרמים ולהעלות הכל ביומיים (זה מה שקרה לי השבוע).
אני כ"כ מפחדת מהאקט של ההקאה...אבל זה תחושה של רצון להתנקות...לפעמים אני מתגברת ואומרת לעצמי שעדיף שאני אעלה במשקל כתוצאה מהאכילה המופרזת הזו, העיקר לא להקיא....לפעמים זה עובר, לפעמים לא...אבל כשזה עובד-אני מעלה במשקל בקצב נוראי. ביום-יומיים כמה קילוגרמים...קילוגרמים שאני עמלה הרבה על ההורדה שלהם, בשניה אחת הכל נמחק.

just dance - הגבת ואמרת "אני בצד השני של הסיפור"...אני אשמח אם תפרטי... את עוסקת בהרגלי אכילה וטיפול בהפרעות אכילה? או שהבנתי לא נכון את הכוונה שלך?

תודה על הכל בנות...אני מרגישה שהפורום הזה הולך לעשות לי רק טוב...מקום לדבר על הכל עם יד על הלב.
אז, שיהיה לכן המשך ערב נעים.!

אני אשמח אם תגיבו לי

מה שלומך???
קודם כל תודה על הפירגון,ותרגישי חופשי לשתף אותנו,כי אנחנו כאן אחת למען השניה בשביל לעבור את המכשולים..
קצת הבנת לא נכון-הייתי חולה באנורקסיה מגיל 13 ועד הלידה הראשונה,שאז יצאתי באמת.היום אני יכולה להגיד שאני בריאה לחלוטין,והכוונה שלי היא בבריאה זה שאני לא חשה ומדברת באמצעות האוכל.אני מתמודדת עם המכשולים שהחיים מציבים בדרכי,אבל כמו כל אדם ממוצע,ולא דרך האוכל.
אני דיאטנית במקצועי,אבל לא מתעסקת בזה.אני מתעסקת במשהו אחר שקשור לרפואה,אבל לא יכולה לפרט יותר כאן בפורום.
אני לא זוכרת אם כתבת בעבר אבל בת כמה את??ומיאזה גיל את עם הבולימיה??
אשמח לשמוע ממך,ומקווה לימים יותר טובים בשביל כולנו.
קרן אור

חזרתי לאחר חופשה של כמה ימים והתעדכנתי שהגעת אלינו לפורום.
אני שמחה שמצאת אותנו ומקווה שנוכל לעזור לך!

היה לי עצוב לקרוא את הסיפור שלך.. מאוד!
ואני מקווה שאת מחזיקה מעמד כיום ומנסה לשלוט בבולימיה הנוראה הזו.

אשמח אם תספרי מה עובר עלייך כיום.. האם הבולימיה פעילה? או שקטה קצת?

שיהיה לך יום טוב ושקט..

בלונדי.

אפשר בהחלט להגיד שההודעות שלכן נתנו לי הרבה חומר למחשבה...
פעם ראשונה שאני משתפת מישהו (אפילו שזה באופן וירטואלי) בבעיות שאני שומרת אי שם בלב כבר הרבה מדי זמן...

קרן אור- ממה שסיפרת לי אני מבינה שההפרעות אכילה הגיעו אליך בשלב מאוחר (ביחס אליי)...רק לאחר לידת הילד/ה הראשון/ה.
רציתי לדעת אם שיתפת את בעלך או חבר קרוב...איך הצלחת להתגבר על הפחד ותחושת האכזבה וההשפלה שנובעת מהמחלה הזו..? את חושבת שהתגברת לחלוטין, שזה לא קיים?
את עוסקת היום בצד המטפל ולא המטופל ?(אם לא הסברתי את עצמי נכון-את עובדת במקצוע שקשור לתזונה נכונה/טיפול בהפרעות אכילה?)...זה מה שהבנתי מקריאה בפורום, אם זה באמת כך.

שלי- רציתי להגיד תודה (שוב) על התמיכה שבאמת עזרה לי באותו יום, הייתה לי התפרצות נוראית ואם לא הייתי מגיעה לפורום ואם לא היית מגיבה כמעט מידי ועוזרת כמו שעזרת (גם אם את לא באמת מודעת לכך..) אז ככל הנראה הייתי מאבדת את התקווה הקלושה שהייתה לי כלפי הפורום הזה ולכאן לא הייתי חוזרת... אני אשמח להכיר אותך (וזו פניה, בעצם, לכולכן) באופן יותר מעמיק.

בלונדי- שמחה לשמוע שנסעת והתאווררת...יצא לי לקרוא על זה מעט בפורום..[=
בקשר לשאלתך-קודם אמרתי את זה, ואני חוזרת, הבולמיה אצלי מגיעה בתקופות-וזה לא נמדד בזמנים קבועים-יכולים לעבור שבועות, לפעמים אפילו מספר חודשים (ולעומת זאת גם יכולים לעבור רק ימים ספורים) בהם אני לא מעלה בדעתי להקיא-וביום אחד זה הכל מתפרץ שוב...בדיוק ברגע בו אני חושבת שהכל עבר...
אני מאוד מנסה אבל כשזה מגיע אני לא באמת מצליחה לשלוט בזה...הדבר היחידי שהראש שלי שקוע בו זה-אוכל-כמה שיותר, כמה שמהר...ככה טוב (באופן רגעי).
אח"כ אני נכנסת לדכאונות ומשהו בראש אומר שלנצח לא יהיו לי הכוחות להתגבר על זה ואני אשאר במצב הזה...אני מפחדת שמכאן זה רק יכול להתדרדר ולהיגרע...לא להפך.
אני יכולה לרדת כמה קילוגרמים ולהעלות הכל ביומיים (זה מה שקרה לי השבוע).
אני כ"כ מפחדת מהאקט של ההקאה...אבל זה תחושה של רצון להתנקות...לפעמים אני מתגברת ואומרת לעצמי שעדיף שאני אעלה במשקל כתוצאה מהאכילה המופרזת הזו, העיקר לא להקיא....לפעמים זה עובר, לפעמים לא...אבל כשזה עובד-אני מעלה במשקל בקצב נוראי. ביום-יומיים כמה קילוגרמים...קילוגרמים שאני עמלה הרבה על ההורדה שלהם, בשניה אחת הכל נמחק.

just dance - הגבת ואמרת "אני בצד השני של הסיפור"...אני אשמח אם תפרטי... את עוסקת בהרגלי אכילה וטיפול בהפרעות אכילה? או שהבנתי לא נכון את הכוונה שלך?

תודה על הכל בנות...אני מרגישה שהפורום הזה הולך לעשות לי רק טוב...מקום לדבר על הכל עם יד על הלב.
אז, שיהיה לכן המשך ערב נעים.!

אני מחכה לשמוע מכן, מ'.

ושוב, שמחה שנשארת איתנו!
כמו שכתבתי, זהו אמנם מרחב ווירטואלי, אך אנחנו אמיתיות. כולנו סובלות מהפרעות אכילה מסוגים שונים, בשלבים שונים, וגם מי שבנינו שהצליחה להחלים ולבנות חיים בריאים ומאושרים (קרן אור היקרה) לא תשכח לעולם את הסבל הכרוך במחלה הזו.
שמחה שעזרתי לך באותו היום ומקווה שאוכל להציע עוד תמיכה יעילה. אני מכירה היטב את ההרגשה הזו שאת יוצאת מדעתך, לגמרי לבד, אין אם מי לדבר, אין מי שיבין.
כל מה שאני יכולה לתת לך זו הזדהות, הבנה, תחושה שאינך לבד, שאינך "לא נורמלית", ועידוד להחלמה. וכל זה מניסיוני האישי העצוב.
לא זוכרת אם הצגתי את עצמי - אני בת 30, סבלתי מאנורקסיה בגיל ההתבגרות ובולימיה יותר מעשור. לאורך כל השנים שמרתי באופן כפייתי וחולה על משקל נמוך והקפדתי להסתיר את המחלה מהסובבים אותי. בשלבים שונים בחיי ידעתי שלמרות ההדחקה וההכחשה, אני סובלת ממחלה איומה שעשויה להחריב את כל חיי - את גופי ונפשי. אך עד לאחרונה לא מצאתי את הכוחות לצאת משם.
הייתי בטיפול שנים רבות, טיפול פסיכולוגי שסייע לי להבין את מקורות הבעיה, את שורשי השנאה העצמית, אך לא הצליח לשלוף אותי החוצה מהמחלה הדוחה הזו, מהמעגלים של אכילה והקאה, לעיתים על בסיס יומיומי, לעיתים, כמו שכתבת, לאחר שבוע או שבועיים של נורמליות יחסית.
כנראה שלא רציתי להחלים, נדבקתי למחלה הזו כעוגן, כאמצעי להמנע מהתמודדות אמיתית עם החיים.
בכל מקרה, לפני חודשיים וקצת הפסקתי. חודשיים ושבוע שאני נקייה לחלוטין מהקאות, מזלילות.
הגעתי לפורום עקב חרדות קשות שהתעוררו עם ההחלמה, כאבים פיזיים ותחושת בדידות איומה. ומצאתי בית חם, תומך ואוהב.
לפני כמה ימים כתבת שאת מפחדת - גם אני. היום אני מפחדת ליפול שוב, מפחדת מהשלכות המחלה על גופי, מפחדת להשמין, מפחדת להתמודד עם העולם כמו שהוא.
אני מנסה לא להעניש את עצמי על העבר הכואב, על ההזנחה ארוכת השנים של גופי ונפשי, אך חייבת לומר לך שאני מצטערת שאז, כשהכל התחיל, לא פחדתי יותר.
הפחד שלך חיובי. זו מחלה איומה ויש לך את כל הסיבות לחשוש מהתדרדרות, מאיבוד שליטה. ואני מקווה שהפחד ירחיק אותך מהמחלה ויקדם אותך להחלמה אמיתית.
אני זוכרת שכשהכל התחיל לא האמנתי שאחייה כך שנים. בולימיה נראתה לי כמו עניין תקופתי, עד שאצליח להתגבר על הפרעות האנורקסיה שקדמו לה. אך כמו שאת רואה, בולימיה יכולה ללוות אותך כל החיים, וגם דפוסי המחשבה האנורקטיים.
אם הייתי יכולה הייתי באה, מחבקת אותך ואחר כך מטלטלת אותך חזק, וצועקת: את צעירה כל כך! צאי משם עכשיו! תבטיחי לעצמך חיים בריאים וטובים. חשוב לזכור שאף פעם לא מאוחר מידי להחלים (אני לומדת זאת עכשיו), אך עדיף מוקדם ככל האפשר...
מ' מתוקה, אני מאחלת לך שנה טובה, שנה של החלמה ושל בריאות.
שנה בה תשובי להיות אותה הילדה השמחה שהיית, אך חכמה יותר, מנוסה יותר, ואחראית יותר לגופך.
שלי.

אני קוראת את מה שכתבת ויש בי צמרמורת נעימה,אני קולטת מידי יום שעובר עד כמה את כבר קדימה מעבר למחלה.אז נכון יש את ההתמודדות היומית שהיא בוודאי לא קלה,אבל את כותבת שונה,לפחות מהיום שבו הכרתי אותך.שלי,זה מאוד מרגש אותה,אני חווה את זה כאילו זה משהו מתוכי שעובר את השינוי המופלא הזה.
אני מאחלת לך שתהיה לך שנה מדהימה,ושבראש השנה הבאה תחגגי שנתיים נקיות...וזה לא בר השגה.אוהבת קרן אור

ההודעה שלך העלתה דמעות בעיני... דמעות טובות, דמעות של כאב ושמחה וגאווה יחדיו.
ותודה שעזרת לי, וגם לאחרות, לפתוח שנה טובה יותר!
הרבה נשיקות.

שלום לך.
מה שלומך היום?
שמחה שאת עדיין פה איתנו...

אני מכירה היטב את התחושות שאת מתארת, וכך כנראה כל בולימית, יכולה להזדהות איתך. את נומלית בהחלט!!! אל תרגישי שלא בנוח.

הרצון לקבלת אוכל וכמה שיותר מהר..כנראה לא ייעלם כ"כ מהר. זה דפוס חשיבה שקשה להפטר ממנו. אצלי, עד היום, כאשר אני רואה בופה מולי, מתבלבלות לי העיניים וזה מצליח לתעתע את כל ההגיון הבריא שלי. לעיתים אני עומדת בזה, ולעיתים אני נופלת...לצערי.

ואז כמובן שבאה הדילמה: האם להקיא, להרגיש "טוב" וכך לחסוך את הקלוריות, או האם לשמור הכל בקיבה, "להעניש" עצמי על המעשה ולדעת שאצטרך להתמודד עם ההשלכות של הבולמוס!!

הדילמה הזו מוכרת לכל בולימית שרוצה להחלים. אני מבינה אותך לגמרי.
העניין הוא לדעת "לסרב" לראש החולה ולדחות את ההקאה. ואם משמינים- אין מה לעשות!!! מתמודדים!!! כי אין דרך אחרת לצאת משם. אם על כל בולמוס נלך להקיא- מה עשינו בזה? כלום!! חייבים לדעת לעשות את הבחירה הזו של - לא להקיא- ולשאת בתוצאות. ואולי כך, הבולמוסים יפחתו, כי הרי לא נרצה לעלות במשקל כל כך הרבה..

אני מבינה אותך לחלוטין, ועד לפני כמה זמן גם אני הייתי שם והתמודדתי עם הדילמה הזו של להקיא או לא להקיא!! גם היום יש לי נפילות אחת לכמה זמן, אך המצב השתפר ברמות שאין לתאר. מ- 8 בולמוסים ביום עברתי לבולמוס פעם בחודשיים או יותר!

אני רוצה לחזק את ידייך ולהגיד לך שאת חייבת להלחם בכל המחשבות החולות, ולנסות להמנע מההקאות האלה. גם אם זה יבוא במחיר של עלייה במשקל. וכן- תהיה עלייה במשקל, אבל הגוף יתאזן ויירד את כל המשקל שלא יהיה לו נחוץ, ברגע שתחזרי לאכול מסודר.

אני מקווה שהצלחתי לעזור לך ולו במעט. רק להגיד לך שאת נורמלית לחלוטין, ואת לא לבד!!!

אני לא זוכרת אם אמרת בת כמה את.. אבל אני מקווה שתצליחי לגבור על הכל, לאט-לאט, ותצליחי להגיע למצב שבו את שולטת באוכל ולא הוא שולט בך. זוהי מלחמה קשה, אני יודעת, אבל את חייבת לעשותה ולא להתייאש.

ואנחנו פה בשבילך, לחזק אותך ולעזור, בכל מה שרק אפשר!!

תרגישי טוב ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה, ותהיי מאושרת ובריאה, עם המון כוחות לכל המלחמות שתבואנה בדרך.

חיבוקים,
בלונדי!!