לקרן אור ולשירן

הי,לכולן!
ברוכות הבאות יולי ויפית!!!
מה שלומכן כולכן?
קרן אור ושירן מדהימות -תודה רבה על התגובה שכתבתן לי מאד עודדתן אותי... אכן ,גל עזב את הארץ . התפלאתי שאתן מרגישות שהוא עזב. בדיוק שאלתן ביחד מתי הוא עוזב. גל הגיע לשבועיים. וזה עבר מידי מהר:-( היתה לנו פרידה מאד מאד מרגשת ואפילו עצובה?!?!?!?! עכשיו אני מרגישה בודדה פתאום:-( דיכאון של געגועים עוטף אותי...
שירן-גל לא גר בחו"ל לצמיתות. כרגע משפחתו נסעה לגור בחו"ל והם יחזרו אולי עוד שנה וחצי או שנתיים לישראל. אבל גל יבוא מידי פעם לבקר פה. .
שירני-אני מאד מאד גאה בך יקרה שלי איך את מתגברת ומתקדמת. זה מ ד ה י ם!!!
קרןאור שלי- איך את מרגישה? מה מצב הבריאות שלך? מה עם הטיפולים?
אני בסדר, הבטן עדיין מציקה לי מתי זה יגמר? מתי? למה אני לא מצליחה לאכול נורמלי? אוףףףף!
יולי ויפית- מאד מאד כאבתי לקרוא מה שכתבתן. זה גרם לי לרעוד ואפילו לצמרמורת... זה הזכיר לי תקופות מאד קשות שלא כייף להזכר בהם זה הניע אותי וגרם לי לחשוב כמה הטיפול הציל אותי. ומה היה קורה בלי הטיפול? איפה הייתי היום? ומה היה איתי? מבטיחה לכם ששום דבר טוב לא היה יוצא ממני. אני כל כך מזדהה איתכן בכל מילה...אין לכן מושג כמה. האם אתן בטיפול?
יפית- אני שמחה לשמוע שהכלב שלך יורד לתחושתך ומבין את הקושי והכאב. הפרצוף החמוץ מראה הזדהות והבנה:-( מה שמו של הכלב שלך?
אני פעם גם גידלתי כלבה. אבל כבר שנה שהיא הועברה לטיפולם המסור של הורי. אני בקושי מצליחה לטפל בעצמי אז איך אטפל בכלבה שלי???
היה תקופה שהזנחתי אותה מאד. מה שרק עשיתי האכלתי את הכלבה יותר מזה לא נתתי לה שום חום ואהבה. משהו היה נעול אצלי. בראש שלי היה רק אוכל ואוכל שום דבר אחר לא היה שם. היום השתניתי לטובה בזכות הטיפול האינסטנטיבי. עדיין יש לי קולות פה ושם. אני לא אכחיש את המציאות אבל אני בהחלט בדרך להחלמה. מנסה כמה שאפשר ורוצה בכל מאודי לצאת מהמערבולת המתוסבכת הזו.
גיטה יקרה- אני שמחה שאת מתאשפזת בשניידר אני לא מכירה שם ממש שום דבר אבל אני בטוחה שזה יהיה מקום טוב עבורך כי שניידר ידוע כבית חולים לילדים ולילדים נותנים את ההכי טוב, את יודעת:-)...אגב- זה ליד בי"ח אסף הרופא? זה בפתח-תקווה? אני ממש לא מתמצאת בבית חולים הזה אבל אין לי ספק שאם הורייך שמו אותך שם זה הכי טוב לך..איך את מרגישה לקראת האישפוז? מפחדת? חוששת?
אני מאחלת לכן מייייליוני הצלחות ונשיקות
אוהבת
נטע

קראתי את מה שכתבת ואני מבינה עד כמה הסבל הוא נורא.עד כמה להתעורר ולישון לתוך המציאות הזאת יום אחרי יום היא קשה.אבל יחד עם זאת אני חייבת לומר לך שהציפייה שלך שאנשים ישנו עבורך את המציאות היא לא ריאלית.את בעצם מספרת לנו כמה אנרגיות וכוחות את מבזבזת כדי להראות לאנשים הקרובים אלייך,כמו הורייך והמטפלים שלך,שהמצב שלך קשה,אבל יחד עם זאת אני לא שומעת התגייסות אמיתית שלך לפעולה כדי לשנות את המצב הזה.
כדי ששינוי יקרה צריך לגרום לו לקרות.וזה חשוב מאוד שיהיו איתך כמה שיותר אנשים שיתמכו בך במאבק הקשה הזה,אבל בין אם יהיו ובין אם לא,לא על זה יקום ויפול דבר.הקיום שלך לא מותנה בהתגייסות הזאת.כי בשורה התחתונה,כמה שאנשים ירצו להוביל אותך ולעזור לך(ובעניין הזה,אני לא חושבת שהורייך אטומים אלא שהם מרגישים חסרי אונים נוכח חוסר יכולתם לעזור לך באמת..יש הבדל בין הדברים ואני יודעת שמהמקום בו את נמצאת קשה לראות את זה,אבל כמי שהרגישה כך גם לגביי הוריה,ומסתבר שאני לא היחידה,אני יכולה לספר לך שהקרובים אלינו מאוד סובלים וכואבים את המצב שלנו) את היא היחידה שיכולה להניע את התהליך הזה.אז נכון שבה"א יש אמביולנטיות בין הרצון לאחוז בה"א ולא לוותר על "הפתרון" שהיא מציעה לנו לבין הרצון להפסיק לחיות בשקר ובהרס עצמי..אבל המגמה צריכה להיות לך ברורה והיא-שאת לא מוותרת לעצמך הפעם ופונה לטיפול כמה שיהיה קשה הדרך צריכה להיות בכיוון של להבריא.את גם כותבת וחושפת כאילו כדרך אגב,דברים מאוד קשים,רעב נפשי לצרכים בסיסיים וטיבעיים שלא מולאו..ואני חושבת שחשוב כן לפתוח את הדברים האלו בטיפול,לעבד את כל הרגשות הקשיים האלו שנמצאים בבסיס הבולימיה שלך,שהיא בבחינת הסימפטום ולא הבעיה עצמה.
יקרה,אין דרך קלה אבל נשמע שאין ברירה אחרת.חשוב שתפני לטיפול,את צעירה,כל החיים עוד לפנייך,אפשר שתחיי אותם מאושרת.קחי על עצמך טיפול אמיתי,היתמסרי אליו הפעם באמת,תני זמן לדברים ומשמעות למצוקות האמיתיות והכואבות בחייך,אל תפחדי להסתכל לאמת בעיניים,אל תמשיכי לתת לגופך לדבר עבורך\בשבילך.הקשיבי לו,קבלי את הדברים,אני מאמינה בכל ליבי שכשתעשי זאת ותגיעי לטיפול ממקום אחר,אין סיכוי שלא תצליחי.
עשי זאת בשביל עצמך.את ראויה לכך.מגיע לך להיות חופשיה ומאושרת.
שלך,
קרן אור.

קודם כל בת כמה את אם מותר לשאול?
את עובדת כרגע/לומדת?

כאב לי מאוד מאד לקרוא את הדברים שכתבת.. זה באמת כמו שנטע אמרה, מחזיר גם אותי אחורה לתקופת החולי ולתחושה הזו שהמחלה שולטת בי יותר מדי כדי שאוכל לשחרר אותה.

אני מבינה שניסית כבר המון טיפולים, כמה זמן היית במקומות האלה? האם שחררו אותך לבד או שאת ביקשת לעזוב?
כמו שקרן אור אמרה, אין ברירה אחרת יקרה. את חייבת טיפול אין שום דבר שיפתור את זה ללא עזרה מקצועית וללא הרצון האמיתי שלך לצאת מזה.

אני רוצה לספר לך שלולא הרצון שלי והמודעות שלי למצב לא הייתי מגיעה לטיפול גם בעוד מאה שנה!!
אף אחד בבית לא דחף אותי לטפל בעצמי..רק גערו בי על כך שאני לא אוכלת ושאני הורסת את עצמי במו ידיי..אף אחד לא אמר לי: "את אנורקטית לכי קבלי עזרה ומהר!".. זה משפט שאני אמרתי לעצמי ואני זו שפניתי לטיפול בסופו של דבר.

וכמו שגם לך יש את האומץ להודות ולהסיר את ה"מסיכה" הזו ולהגיד: "יש לי בולימיה!" כך גם אני רוצה שתאמרי לעצמך : "אני צריכה טיפול!"..רק את יכולה לדחוף את עצמך לשם..הסביבה לא מבינה מה זה אומר הפרעת אכילה. הם לא מבינים את הגיהנום הזה. רק את.. רק אנחנו אותן הקורבנות של זה.

פני שוב לטיפול , <כן למרות שכבר ניסית כ"כ הרבה> והאמיני לי שאם תגיעי עם רצון אז גם התוצאות יהיו טובות ומשמעותיות עבורך ויקדמו אותך לעבר החלמה!

שירן.