נטע שירן וקרן

ועוד משהו..
אני מנסה להילחם...בראייה שלי..במראה שלי..במוח...
אני מנסה להסביר לי שאני אולי לא רואה?!או שכן?!
אז אני נעמדת מול המראה...מכווצת תעינים..ושואלת אותי מה אני רואה?
שמנה או רזה...
אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא שמנה ומגעילה כמו שאני רואה...
והכי מנסה לשכנע שמזה משנה בכלל..הרי אני כל כך מקנאה בבנות המלאות הללו(וגם הרזות האמתי:(..שטוב להן כמו שהן..ושהם נהנות מאוכל..
אבל אני באמת אבל באמת רואה ייצור שמן...מגעיל כזה...לא יודעת...אולי לא שמן...אבל בוא נגיד שכמה קילוגרמים פחות.......
ואני עדיין לא מצליחה להבין איך אני במשקל כיביכול פחות מהרצוי..ועדיין מלאה דווקא במקומות שאני הכי לא רוצה..קשה לי ככה עם זה...
בכול מקרה..אני אלך לעשות סיבוב עם הכלב למטה...
פשוט הייתי חייבת לשפוך תנשמה ואין לי למי..אז תודה לכן.
לילהטוב-שלכן - יפית:-*

קודם כל טוב שאת כותבת כאן,זה מעודד אותי כי זה מראה לי שלא ויתרת על אופציה אפשרית של החלמה,ושאת לא מוכנה לוותר על חיים שפויים וטובים יותר.אבל יחד עם זאת,אני גם שומעת כמה את ממדרת את האפשרויות לעזור לך.כמה את מתנגדת לטיפול,וכאן הבעיה,כי כל עוד שתלכי בהרגשה שגם הטיפול הבא לא יעזור,הוא אכן לא יעזור.כדי שטיפול יהיה יעיל את צריכה לתת את עצמך,מעצמך,להסיר את המגננות ולא לפחד.זאת הדרך היחידה שקיימת כדי להחלים.את הרי בעצמך רואה כמה זה בלתי אפשר לבד,והמראה תמשיך לשקף לך את מה שאת מרגישה מבפנים,את מלאות הרגשות והכובד שלהם(בניגוד למימדי גופך המכווצים) ,את כל מה שאת מפחדת להרגיש,הוא עולה ואנחנו כבר יודעות ששום משקל לא באמת יגרום לך להרגיש אחרת או לקבל את עצמך,כל עוד שלא תעשי זאת ותקבלי את יפית האמיתית .ממה את מפחדת??מה באמת את רואה במראה כשאת מסתכלת בה??למה את נאחזת בהפרעה כ"כ חזק??אילו תחושות את מנסה להרעיב???ולמה את מרגישה שאת לא ראויה להיות מוזנת ולאכול מבלי להפטר מהאוכל??אני חושבת שאלו שאלות שיכולות להתיר את האמת מאחוריי הסימפטומים שלך,ולפעמים התשובות כ"כ קשות ובלתי נסבלות עבורנו שהדרך היחידה לעבד אותם ולפתוח אותם היא בטיפול.ונשמע שזה מה שאת צריכה.
את מוזמנת להרגיש חופשייה לכתוב כאן תמיד ולשתף.אני מקווה שההכרה בדבר הצורך בטיפול תחלחל לאט לאט,כי באמת שאין דרך אחרת.אם היתה לי,תאמיני לי שהייתי מציעה לך אותה.

חיבוק,
קרן אור.

יפית מתוקה!!!
מה שלומך? ברוכה הבאה בחזרה:-)
איזה כייף לקרוא מה שכתבת לי...ממש עודדת אותי!
אני שמחה לשמוע שמצאת פה מקום לפרוק! כל הכבוד לך, אני גם פורקת פה המון מטענים כבדים שיושבים עלי ורוכבים עלי ימים ולילות... ובאמת זה מדהים כמה שהפורום הזה משפיע עלי לטובה!!!
אני גם כמוך, כל יום חושבת וחולמת ומדמיננת לקום לבוקר חדש וזה לא קורה אפעם. אני קמה כל יום ליום של אתמול.זה מדכא זה מתסכל....אני כמה ימים מתהפכת צד לצד. לא מצליחה להרדם...תצחקו אבל מאז שגל עזב, אני ישנה עם ההורים שלי כי יש לי סיוטי לילה! בעיקר בגלל שאני סובלת מכאבי בטן תופת !!! זה מוכר לך?וכל הלילה אני צורחת והורי צריכים לעלות ולרדת לעלות ולרדת אלי לחדר כל 5 דקות... אני לוקחת טונות ויטמינים ואסידופלוס בתקווה שזה ירגיע את הבטן שלי שזועקת... איזה טיפולים היית? האם התחברת למטפלים? האם את יחידה במשפחה שסובלת מהא? ולא הבנתי אם את סובלת מא או בולימה?
אני שמחה שחזרת ומקווה שנצליח לתמוך אחת בשניה:-)
אוהבת נטע

נטע יקירתי..זה לא סתם שאני אומרת..ואכן יש לך על מה למחוא לך כף על הצלחה!כי זו הדרך להחלמה גם הירידות והמעידות הן חלק מיכך...לשאלתך..אני סובלת לצערי הרב מבולימיה...ומאוד כמה שריטות קשות..:(עכשיו לגבי הטיפול לאורך כל השנים שסבלתי מיזה..הייתי בטיפולים פרטניים של דיאטנית פסיכולוג ופסיכיאטר..טיפול אישפוז יום..ופעם אחת אישפוז מלא בהדסה..אם כי לצערי הכול היה ללא הועיל...בחלקם התחברתי למטפלים ובחלקם לא...אני אדם שמאוד ניקשר ..לא לכל אחד..אך ברגע שאני נקשרת ועוזבים אותי..אז אני.....מתפוררת מעצב...:(באסה לי שאני כזו....כרגע התחלתי עם פסיכולוגית חדשה...עדיין זה טרי לכן אני לא יודעת מה יהיה הלאה...וזהו בעיקרון..ספרי לי עליך קצת יותר??
יפית..

מה שלומך יקרה?
שמחתי לקבל ממך הודעה כזו מעודדת ומרגיעה....כפרה עלייך!
אבל קשה היה לי לקרוא כל מה שעבר עלייך :-( לא קל גיבורה שלי!!! אני מאמינה בך שתצליחי להתגבר על כל הקושי. וטוב שמצאת דרך להרגע ולפרוק...
אני דווקא לא נקשרת מהר בכלללל. ואם אני נקשרת למישו אז אני מתוסבכת בתוך כזו מערבולות ולפני עזיבה או פרידה אני מסתבכת לצאת מהמערבולת הזו... בינתיים זה קרה לי רק פעם אחת!
איך המצב שלך עם ההורים? תומכים או הורסים? הכלב שלך איתך הרבה, אה?
ואלההה!!! אני מכירה מצוצייין חלק מהצוות בהדסה הם ממש חמודים, אבל איזה הדסה את מתכוונת? הר-הצופים או עין כרם? בהר-הצופים אני ממש לא מכירה כלום!
הדסה זה הרבה יותר קרוב לי מאשר תל-השומר...פעם היתי שם המון. את מכירה את המחלקה שם? בקומה 4 בבנין המחלקות הגדול יש מחלקת פסיכיאטריה של המבוגר... יש שם חולי נפש וזה ממש מפחיד! כשהיתי לפני גיל 18 קיבלתי טיפול בבנין של הילדים ב"אם וילד" מה שאני זוכרת משם זה מעליות שקופות..חחח..
ביקשת שאספר על עצמי? מה אני אספר לך שאני בת 19 ואני שנתיים שקועה בתוך הבועה של ה-א'
ואני מחכה ליום שיבוא גמד ויחלץ אותי....אני יודעת שהגמד הזה לא יבוא לבד ואני צריכה להזמין אותו.
לפעמים נדמה לי שאני לא באמת רוצה להחלים כי אם היתי רוצה אז כבר היתי מחלימה... כי מהטבע שלי אני מאד עקשנית כל דבר שאני רוצה אני אצליח להפוך תעולם.ועכשיו! אז למה פה אני כ"כ אדישה??? ולא הולך לי? המחשבה הזו הורגת אותי... אולי יש לך תשובה מאמי?
אוהבתתת אותך
מואההההההה(נשיקה)
נטע

לשאלתך הייתי בהר הצופים...ואת היית גם בהדסה??ואיך שם??איך היה שמה??
ואיפה אושפזת בפעם האחרונה??איך היה??מה כלל הטיפול??מה הלך שם בכלל ואיך הרגשת??
לגביי עיניין ההורים....לא תומכים ולא הורסים....פשוט שומדבר...לא יכולים ולא יודעים איך להתמודד ולכן פשוט כלום...שזה הכי גרוע......תיראי אני אומנם גדולה מימך ממש בטיפטיפה...אבל עדיין אני לצערי כבר שניים בגיהנום הזה..ואת..אומנם שנתיים זה לא מעט..אבל אל תיתני לזה להוביל ולנהל ולהרוס אותך ש-נ-י-ם!!מניסיון אני אומרת!ככל שהזמן עובר..זה ניהיה קשה ועמוק יותר..מסובך יותר..כרוני..דפוסי...ההפרעה ניהיית חלק מימך..ניהיית את..ואז כבר הקושי הוא כה עצום!
לכן אל תוותרי ואל תיתייאשי!!!
עכשיו לאחרונה הבנתי שלא מיזמן יצאת מאישפוז..אשאל כמה שאלות..תעני רק אם זה בסדר...שנכנסת לאישפוז..אז היית בתת משקל?של כמה פחות או יותר ביחס לגובהך?ומה מצבך הנפשי והבריאותי היה אז??וכעת??האם את במשקל תקין ביחס לגובהך??ואיך את מרגישה כיום??פיזית..נפשית...והאם את במעקבים???ואיך כל זה למעשה התחיל לך??
וואייייי שאלתי הרבה אה?-מקווה שתרגישי בנוח...אני אהיה כאן...אם תירצי לשאול גם אותי..ונשתף אחת את השנייה....שולחת חיבוקים בנתיים................יפית.

אה ועוד משהו..לגביי עיניין הינשופות..:)
גם אני סוג של לילה...לפחות לאחרונה....אצלי זה כי אני מתקשה לישון...כואב לי הגוף..המוח והנפש מרוב כל הבאלגן הזה.....והמחשבות הטורדניות והכפיתיות הללו!!!=\.ואני עובדת מידי פעם אחהצ כך שבלילה אני ערה...אני הכלב..והמערכת סטריאו...שומעת שירים...מנסה אכשו להירגע....
ואצלך??יש סיבה כלשהי שאת ערנית בלילה???
נשיקות-יפית.

הי ינשופה:-)
ממצב???
איך עבר עלייך היום? עשית משו???
אנחנו נסענו היום לצעדת ירושלים....ואלה איזה צעדה מטופשת. משעמממממת עלי אדמות!!!
ובכלל כל הפקקים שם וכל הסוכות הדחוסות שם כמעט עפות ברוח.... .
מה איתך? בנית סוכה? אני לא :-(
לגבי שאלתך-
אכן, אני הייתי בתת משקל חמור כשהיתי באישפוז. ה bmi שלי היה נמוך, לא אכפת לי לכתוב לך כמה בדיוק אבל נסיכת הפורום ביקשה לא לנקוב במשקל וגובה כדי שזה לא יעסיק אותינו ויחזיר אותנו אחורה....
כמובן מאז עליתי במשקל וכרגע אני לא במשקל כל כך חמור אבל עדיין נחשב ל"לא תקין"....
מאז אני כל הזמן יורדת ועולה יורדת ועולה משקל נדנד משו מבאס מתסכל ביותר!!! אני לא גבוהה לכן זה המזל שלי,,,אני פשוט נראת ילדה קטנה .( בגיל 12 ) ולא בהכרח נראת כחולת א לכל עין.
.מספיק שיום אחד ארעיב את עצמי, למחרת ארגיש את כל עצמותי בולטות החוצה...יש לי ממש גוף מוזר ומכועעעער.ואם יום אחד אוכל קלוריה וחצי יותר אז למחרת אני תפוחה והמכנסיים לא נסגרות.
אני רק נכנסת לדיכאון שאני חושבת על זה...:-(((
מבחינה גופנית - הבטן שלי משתוללת,ומכאיבה!לפעמים כואב העצמות כשאני יושבת על התחת יותר משעתיים...הציפורניים מתקלפות די מהר והמחזור נעלם...אם זה טוב או רע? לא יודעת..אני משתפת אותך בנקודה מאד רגישה, חשבתי על זה הרבה... קשה לי עם זה כי אני רוצה להרגיש נשית...ומצד שני בעצם כייף לי כי אני לא מדממת כל חודש, בשבילי מחזור תמיד היה סיוט...יש גם עוד סיבות לפה ולשם. אני תוהה לגבי זה עדיין. מה דעתך?
מבחינה נפשית אני ממש יויו. יום פה ויום שם. למזלי לא ניסתי להתאבד אפעם!
המצב הנפשיי שלי לא עד כדי ניסיונות התאבדות. אבל סתם כריזות ושריטות קורה מידי פעם... אבל לא מעבר.
אמ...אני גרה בבית עם הורי, הם "הקנגרו" שלי...אם לא הם, היום היתי מתאדה באוייר,,,
ו....מזל שהורייך לא מציקים לך. עדיף שיניחו לך משיציקו לך..!
שמחה לשמוע שאת עובדת....ואיך בעבודה? מסתדרת?
האם עשית צבא?
כתבתי לך אני לא מכירה כלום בהר הצופים, את מכירה שם כי הייית שם לפני גיל 18 כנראה.?!?. ההורים לי רצו שיהיה לי מטפלת מסויימת שמאד המליצו עליה,היא עבדה בעין כרם ולכן קיבלתי שם טיפול במסגרת של "צוות הגנת הילד"...משו כזה. זה בבנין אם וילד.
פסיכיאטריה של המבוגר מעל גיל 18 זה בעין כרם. לא יצא לי להיות ממש בהר-הצופים. רק 3 פעמים היתי שם ואני לא מכירה שם כלום. את מכירה ד"ר בארי?
יפית, את אוכלת כמו שצריך? ? ?
לי הכי קשה האובססביות לגבי האוכל ובעיקר לגבי הגוף...
שאלת איך הכל התחיל?כתבתי על זה נראה לי בעבר - אימי אומרת שזה התחיל מהנתוח שעברתי. אחרי הנתוח לא אכלתי דרך הפה הרבה מאד זמן, היה לי מאד קשה...מה שאכלתי הקאתי!!! ככה אייבדתי את התאבון ויחד עם זה את המשקל וככה לאט לאט התדרדרתי עד אנוריקסיה.. ככה אימי טוענת. . .וממה התחיל אצלך?
יאלה מאמי, מחר סופסופ יהיה יום חדש מלא הפתעות טובות!!!
אוהבת
נטע

היי...ינשופה!וואו שתדעי לך שאני ממש לא צוחקת ולא מחייכת...עד שזה קורה הכדור הארץ מתהפך פעמיים ניראה לי...:\ואת..חח עיניין הינשופות הזה..חח..את גורמת והצלחת לעלות בי חצי חיוך..איזה חמודה את..:)היום עבר רגיל לחלוטין..הייתי ביום חופש כזה..מה שאני הכי לא צריכה אגב..ככול שהזמן פנוי המוח מתפוצצ ממחשבות!ואת אולם..משעמם או לא...לגבי הטיול שהיה לכם בירושלים...כיף גדול לשמוע מהצד...שהלכת עם ההורים..המשפחה...תלמדי להעריך את זה!!!באמת!!!
משפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם!הלוואי וגם לי היה את זהה!!!!לא סתם אומרים שעד שבנאדם לא מפסיד משהו הוא לא יודע מה יש לו בידיים!!עכשיו ככה לגבי שאלתי על המשקל והגובה..יפה שאת מכבדת הרי שכוונתה של קרןאור ברור שטובה...אך זהו פרט שאת יודעת ותמיד תשעי..לא תוכלי להפיג אותי מראשך...אם תירצי תוכלי לשתף אותי באיך היה משקל וגובהך אז ואיך היום..ואיך את מרגישה כיום..אבל זה לשיקולך נטע מקסימה...ואגב מזה אומר מבחינתך לא גבוהה?1.60 ומשו או 1.50 ומשו!?ולגבי מה שאמרת שאת אינך נראת חולת א ונראת קטנה...גם אני נראת ילדה קטנה יחסית לגילי..ואני לא חושבת שאני נראת לעין כחולה בהפרעת אכילה..אם כי רבים אומרים שכןן..אבל אני לא

חושבת ככה...כאילו מי שהכיר אותי לפני שנכנסתי לזה אומר שרואים כי אז הייתי נראת אחרר והיום אני נראת כמו איזה אותה ילדה בת 14!במקום לגדול ולהפוך לאשה!נותרתי או חזרתי למראה של ילדותי הצעירה..של גיל העשרה...לא נכון לומר שגופף מוזר או מכוער!!אני אסביר לך ואת חייבת להבין שזה שאת לא אוכלת יום אחד ויש שינוי וזה שאת כן אוכלת יום אחד וגם יש שינוי זה אך ורק בגלל ששיגעת את הגוף שלך!!והוא חייב להחלים!!כך לא משנה אם תוכלי יותר או פחות הגוף יתקבע ולא ישתנה מיום ליום!!!הרי שאני אומרת לך את זה כי גמני בסרטים רעים מאוד על גופי!!רק שאצליי כל גרגיר קטן שאינו "מותר"אצלי שנהלים משפיע משמעותי ותוך שניה אני עולה במשקל!הרי שלא מעט שנים אני אפ אנד דאון עם המשקל...ולכן כל פיפס מעלה אותי...וגם ישנם מיקרים שמוריד אותי גם..אני יותר יורדת לא סתם...אלא מההרגלים הרעים את יודעת..=\...את אמיצה ויפה ששיתפת ועזרת אומץ לחלוק לגבי נושא רגיש זה..המחזור...הרור שכול אחת אומרת יואו וזה איזה באסה קיבלתי...חח כולנו כאלו..אך כולנו גם מבינות שזה טיבעי..חיוני..נחוצ לגוף על מנת לנקות אותו..וכמובן ליהיות א-מ-א בבוא מן הימים!ואני בטוחה שמקסימה כמוך רוצה ואף תיהיה!!עכשיו אל תדאגי בקשר לזה..הרי שרק עכשיו את כיביכול..אחריי..או קצת אחריי..בגלל שגופך ונפשך..היו בתת משקל..ובתת הכול אפשר לומר הגוף

קיבלת טראומה..לכן עכשיו בהחלמה...שהיא רק החלה..את עוד תחלימי יותר ותבריאי יותר..הן בריאותית..ובעזרת השם נפשית!וכך את תיראי שבבוא הזמן זה ישוב לך ואת תיהי הכי מאושרת בעולם!=]אנחנו צריכות רק לחכות לרגע הזה...שהגוף והנפש יסלחו לנו על שעשינו להם!!שיגיע העת שאת אני וכול אחת מאיתנו...תבקש מעצמה סליחה!אבל אמיתית!סליחה שהתעללנו בעצמנו!
וסליחה שלא אהבנו את עצמנו!
כריזות ושריטות בעיקר במצב רגיש כמו לכולנו זה טיבעי!!אבל ברור וטוב שלא!!הרי להתאבד...זה כמו תחשבי על זה ככה...לבחורה בשם איקס יש הפרעת אכילה והיא סובלת ורע לה..אז מה היא עושה?!?טסה לבלגיה..כדי להתרחק מהכול..נו ואז??שמה הוקוס פוקוס ואין תסבל שמה??וכך משתווה עיניין האובדן!יש בעיה צריך להילחם ובהיגיון!הרי זה לא פיתרון!וכולנו צריכים לשאוף לחיות!
(אני לא מאמינה שהמילים הללו יצאו מפי...)ברור שאני לא מדברת על אובדן עצמי...אבל כן נישבר לי על החייים הללו..אבל מירוב שאני סובלת אני מדמיינת שאני באמת רוצה את זה..את הליחיות..

שאלת האם אני אוכלת כמו שצריך?????קשה לי לענות לך על זה.....אממממממ.....
מה שכן מוזר לי הגוף כואב לי...שניים שלא חשת כאב כזה..נפשי כמובן..אבל פיזי..פשוט כל יום שאני קמה הכול כואב...אולי זה גם בעיקבות הכאב הנפשי ממצבי והמצב בביתצ?!מה נראה לך???
והשינה שלי..מוזרה..ינשופה אה?למשל יש ימים שאני נירדמת כמו ילדה קטנה ציק צק..וצוללת עמוק עמוק להיי מטורף של שיינה עמוקה..ולמשל אתמול הלכתי לישון ב-4 בבוקר!עד שנירדמתי אני לא יודעת מה!וקמתי היום ב-7...הכול כואב ומוזר לי....
איזה כיף לשמוע שאמרת אם לא הם הייתי מתאדה באויר!שתדעי לך שלא לכל אחד יש דבר כזה..אהבת הורים זה מתנה!!וכיף וטוב שהם דואגים לך!לגבי ההורים שלי זה מורכב מידי..רק בתימצות אוכל לומר לך שלאורך השנים תמיד היה להם המונמון בעיות בחיים..וכתוצאה מיכך אין להם את האפשרות או היכולת להתמודד איתי ועם הבעיות שלי...ויש לי כעס רב עליהם...סוג של אשמה שבגלל הבעיות שלהם..אי לקחתי את זה למקום כזה עם עצמי..כי פשוט לא יכולה לעשות הפרדה ביני לבין הבעיות שלהם..ואז אני פשוט "נאכלת"מבפנים.ועבודה אני עובדת יום כן יום לא...כי אין לי כוחות ויכולת בריאותית נפשית וריכוזית להתמיד במשהו לאורך זמן..מבינה??לא יכולה...וזה מעצבן.
נטע מקסימה שתקומי ליום כיף מוצלח וטעים!מעשית ונפשית!
אוהבת ומצפה לך-יפית.

אה ושכחתי לרגע...תזכירי לי מאיפה את??
ובת 19 וחצי נכון??

יפית:-*

וואי...כתבת מילים..שאלות...חזקות...עמוקות....
ואני רוצה לחשוב איך אני עונה עליהן ולא על רגל אחת...
כרגע חזרתי הביתה...אנוח מעט..אתקלח..ארד עם הכלב...
יחשוב קצת..ויחזור להשיב על שכתבת...

אשוב בקרוב....
יפית.

היי..
כתבת כמו שאמרתי קודם לכן..דברים חזקים כל כך..
עמוקים כל כך...
קשים..כואבים..השאלות הללו..אבל נכונים..
אז ככה..אני לא מתנגדת לטיפול...ההפך הגמור!
אני צמאה לו כל כך!
אך לצערי הייתי באין ספור כאלו..ולצערי ללא הואיל...
ובגלל שעד היום..מיזה שנים..לא מצאתי מה שבאמת יציל אותי..אני שבורה קצת מיזה..
כל השאלות ששאלת..אממ...גרמו לי לתהות...
ממה אני מפחדת???הפחד הגדול שלי הוא לא לחזור ליהיות בנאדם נורמלי...
וליהיות הפרעת אכילה וזהו.
כי זוהי אני היום לצערי..זה חלק ממני...ואני לא רוצה ליהיות היא....אני רוצה ליהיות אני.
ולמה אני לא יכולה לאכול וזהו??וכאן מסתיים העיניין??
לא יודעת..תיראי אני לא מפחדת מאוכל..הוא לא אוייב עבורי בניגוד לרבות מאיתנו שהוא כן...
האוייב הוא אני עם האוכל...האוייב והפחדים שלי וחוסר ההתמודדות שלי מול מצבים כאלו או אחרים שמתרחשים בחייי..הוא למעשה אני עם האוכל...
והעייניים שלי...אני באמת לא יודעת כבר אם מה שאמרת מיקודם כבר נכון או לא...(על כך שגופי במימדים קטנים???)לא יודעת...כל כך לא יודעת מה נורמלי כבר שזה מפחיד...
שוב אודה לך על התמיכה ואוזן הקשבת...
תודה לך קרן.

תודה שחזרת והקדשת מחשבה עמוקה להתבונן ולחפש את התשובות לשאלות הלא פשוטות שהצגתי.ברור לי שזה לא היה פשוט,וע"כ הערכתי.
אבל,ואני מראש רוצה להתנצל שאני נשמעת כמו תקליט שרוט,לא תשכנעי אותי שאם תגיע לטיפול (גם אם זאת הפעם המאה) עם נכונות אמיתית,עם רצון כנה להביט לתוך עצמך,"להקיא" למקום הנכון בצירוף כימיה עם הצוות המטפל-הטיפול יהיה לא יעיל.
את כותבת:"לא מצאתי מה שבאמת יציל אותי..." וע"כ יש לי להאיר -אף אחד לא יכול להציל אותך מעצמך.אנשים יכולים לעזור לך בדרך,להיות איתך ולצעוד איתך יד ביד,אבל אם את לא תקומי ותשני את תמצאי את עצמך מחכה גם עוד 10 שנים.
דבר שני:"הפחד שלי הוא לא לחזור להיות בן אדם נורמלי"-את ממלכדת את עצמך,כי מצד אחד את מחכה למישהו שיציל אותך מפני עצמך,ומצד שני זה לא ממש מקדם אותך לכיוון שאת רוצה.אם את רוצה לחזור להיות בן אדם נורמלי,כהגדרתך,קומי ותפעלי.אף אחד לא ממש עומד בדרכך,רק את.לעומת זאת,יש הרבה שיסכימו,ברגע שתחליטי ע"כ,להיות איתך.אבל תסכימי איתו שכל עוד שזה לא מתקיים,מאוד קשה לאנשים לקבל וללהיות איתך במקום ההרסני הזה.
לגביי הלאכול-אני לא אמרתי,ואני גם לא חושבת כך,שהבעיה היא אם תחזרי לאכול או לא.זה יהיה נאיבי מידי להגדיר את זה כך.מה שאני התכוונתי הוא שהאוכל וההפטרות ממנו היא מצד אחד לתת לגוף את מה שהוא צריך כי הוא מבקש,אבל מצד שני,להרוג את הצרכים שלו מתוך תחושה שאת לא ראויה להזין את עצמך(אולי כפי שאת חשה בתוכך-לא מוזנת נפשית..) ואת זה את עושה באמצעות ההקאה.יש כאן משהו סימבולי לתחושות עמוקות של מילוי צרכים\מחסור.
אם אצטרך לסכם את הכול,את כבר הספקת להכיר אותי ,נכון???את יודעת בתוך תוכך מה נכון עבורך.אם את משוועת לטיפול,אל תרעיבי גם את הצורך הזה,אל תנסי להקיא אותו מתוכך,כי במוקדם או במאוחר הוא יתבע את זכות הקיום שלו.

מקווה שתוכלי לקחת חלק ממה שכתבתי לך,ומשם נתקדם,
לילה טוב,
קרן אור.