קרן אור נטע ויפית היקרות

אין לי מה להוסיף חוץ מלהגיד לך שוב כמה אני גאה בך!! ברור לי שזאת התמודדות לא פשוטה אבל את עוברת אותה כמו גדולה,ומבחן התוצאה הוא מה שקובע,לא??
אני גם קוראת מה שאת כותבת לנטע ויפית,ואני שמה לב כמה התבגרת,כמה התקדמת..אני מקווה שאת שמה לב ומעריכה את עצמך על כך.
ולגביי החבר שלך-האם הוא מודע למצב שלך??האם הוא תומך??אשמח לשמוע בן כמה הוא,היכן הכרתם??מה אתם אוהבים לעשות ביחד?או בכלל,כל מה שתרצי להשמיע ולחלוק.ואני שמחה שאת נותנת לעצמך לחוש את האהבה שלו,למרות שברור לי שזה נוגע במקומות לא פשוטים עבורך.טוב שאת לא מוותרת לעצמך,ואז את מגלה כמה אהבה היא דבר מחזק וכמה את ראויה לה!
לילה טוב יקרה,
חיבוק,
קרן אור.

אני קוראת את המילים שלכן ולא מאמינה.. לא מאמינה שאני באמת ראויה לכל הגאווה ומילות החיזוק הללו שאתן כותבות לי.. וזה חבל לי כ"כ.. זה חבל לי שאני מצליחה תמיד רק להלקות את עצמי ולא לראות את הטוב בכל החשיפות ובכל ההתמודדות הבאמת עצומה והענקית שאני עושה!

במקום להיות גאה בעצמי ולחוש חזקה יותר אני רק מלקה את עצמי היכן שאני נופלת, על כל מעידה הכי קטנה וזה הרגל שאיני מצליחה להיפטר ממנו.. ואני ממשיכה לנסות, להיות יותר סלחנית, יותר וותרנית עם עצמי, זה קשה לי.. לא כזה קל לעשות את זה לאחר שנים של הלקאה עצמית ושנאה.

מחמם את הלב ומרגש אותי בו זמנית לקרוא את הדברים היפים שאתן כותבות לי. אתן גורמות לי לראות את עצמי באור שונה, באור אותו איני מצליחה לראות..ועל כך המון תודה לכן בנות.

רוצה לספר לכן שאתמול הייתי בבית קפה ואכלתי ארוחת ערב..היה לי מאוד קשה..כי הארוחה לא השביעה אותי <בכל זאת מדובר בסלט> וכשהגעתי הבייתה הייתי זקוקה לעוד אוכל ועכשיו בדיעבד אני מבינה שבעצם הקשבתי לגוף שלי ואכלתי בהתאם לצורך.. ממש כמו פעם..רק שהמחלה לא קיבלה את זה וגרמה לי לחשוב שחרגתי מהרגיל ושאני מאבדת שליטה וכך זה קורה לי כל הזמן..

כל רצון טוב שלי והתקדמות נתקלים באותו "מחשבון" פנימי שכבר התקבע לי בתוך המוח!! ממש ככה.. ואני לא מצליחה להיפטר ממנו.. אני מתפתה כל הזמן ונסחפת אחריו וזה קשה לי מאוד. בעיקר שכבר זנחתי הרבה מהרגלי המחלה ואני לא מקזזת יותר בשום צורה שהיא מכוונת.

שאלתן לגבי החבר, הוא בן 25, אחותי הכירה לי אותו דרך ידיד מאוד טוב שלה. מע' היחסים איתו טובה בעיקרון, הוא מבין את הבעיה שלי ונותן לי הרבה כוח ותמיכה להתקדם קדימה. ואני מרגישה שזה הדדי כי גם אני טיפוס מאוד תומך ומבין וזה מה שטוב. אך כמו שכבר אמרתי אני מרגישה הרבה חרדות סביב הקשר הזה, הרבה פחדים שלי צצים כל הזמן ומשתלטים עלי ועל הקשר עצמו וזה מקשה עלי מאוד.

זו עבודה שאני צריכה לעשות עם עצמי וזה ברור לי. עבודה קשה יש לציין. על להרחיק את הפחדים הללו ולא לתת להם יותר מדי ביטוי. לא לתת ביטוי לכל המחשבות השליליות האלה..וקשה לי מאוד לעשות זאת. קשה לי שלא לתת להם להתפרץ ולא להיסחף אחריהם. אבל הבטחתי לנסות ואני אמשיך גם לנסות כי יכול להיות עבורי גם אחרת אולי.
כך אני מקווה לפחות.

את האמת אני מרגישה מאוד מתוסכלת ומיואשת.
מרגישה עייפה מכל המאבקים הבלתי פוסקים האלה.

תודה שאתן כאן כדי לתמוך בי,
אוהבת אתכן,
שירן

קראתי עכשיו שכתבת לי שאני מרשה לעצמי לחוש את האהבה שלו.. ורציתי לומר לך שלא תמיד אני מצליחה בכך.
קשה לי מאוד לסמוך על אנשים באופן כללי וזה כולל גם אותו.. אני לאט לאט נקשרת אליו יותר ומפתחת רגשות וזה מקשה עלי.זה מפחיד אותי מאוד.

קשה לי לקבל את האהבה הזו כי אני מאוד פוחדת להיפגע. ולכן אני גם יוצרת מרחק בתוך תוכי.
אני לא מרוחקת ממנו אבל המרחק עליו אני מדברת הוא מרחק פנימי יותר שאני יוצרת בעצמי. עם כל אותם פחדים ומחשבות שכאילו "מכינים" אותי לגרוע מכל.

שירני מדהימה ומיוחדת שלי!!!
אני כל כך מתחברת למילים שלך...אין לך מושג את כמה שאני גאה בך ומחזיקה ממך!!!
את מעלה נקודות מאד מאד כנות ורגישות שאיכשהו מתגמזות לחולי...
אני מאד שמחה ששיתפת ופרקת קצת מהחבילה....זה משחרר ופחות מעיק ולוחץ, לא?
יקרה, את גיבורה ואת ראויה להערכה רבה רבה רבה ואל לך להכחיש זאת יקרה!!! את אמיצה ומגיע לך את כל הכבוד שבעולם, תאמיני בעצמך שאת כזו כי את באמת כזו!!!
אז אני חייבת להגיד לך שאני גם הרגשתי עם גל את החששות האלה שאת מעלה...כל הזמן הכנתי את עצמי למצב הכי גרוע , היה לי תקופה כזו שהרגשתי שאני לא יודעת למה יש לי חבר אני הרגשתי שאני לא זקוקה לזה והוא זקוק לזה הרבה יותר ממני.... אבל זה טעות! אנחנו צריכות את זה לא פחות רק המחלה הזו מטשטשת לנו את הראיה ונותנת לנו לחוש דחיה והתרחקות מאחרים....
היו לי הרבה קשיים בחיי החברות- למשל אני כמה וכמה פעמים הסברתי לגל שאני לא סובלת מגע הוא הבין זאת אבל חשב שאני סתם מתפדחת ומתפלחת... הוא לא הבין שזה בעיה שקשורה לכל המצב שלי.... אבל הקרח הזה נשבר יום אחד כשהיינו בים ובכיתי לו שעות והתפרקתי עליו והוא אמר שהוא מחזיק אותי חזק והוא יתמוך בי לאורך כל ההחלמה והוא מאד עודד אותי, נתן לי הרבה כוח וסיפר לי המון המחשות והתמודדויות עם המגבלה שלו והוא פשוט הכניס לי כוח להלחם ולעלות על הגלים...(כמו שהוא אומר) ובאמת הצלחתי (חלקית).....
אבל עד שנשבר הקרח הזה הרגשתי שאני צונחת ואני עייפה כבר מהחיים האלו, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי!!!
אני מציעה לך ללכת עם חבר שלך לים- (לא למסעדה) תשקשקו במים תירגעו תישתזפו על החוף תיכנסו לגלים בקיצור -תצאו מהשיגרה!!! תיפתחו אחד לשני והכל מתחיל בפה ובמילים אל תשווי את עצמך לאפאחד!!! חושבת שזה הזדמנות...אולי תנסו?
האם חבר שלך משתף אותך בקשיים שעוברים עליו? יקרה שלי אני פשוט גאה בך!!!!אוהבת אותך המון