אבודה

האמת היא שנכנסתי הנה רק כדי להתעדכן ותכננתי לכתוב בהמשך, אך ההודעה שלך העלתה דמעות בעיני ואת הכאב של מצבך כרגע - מקום בו הייתי גם אני עד לפני כחודשיים. והייתי שם שנים ארוכות.
חג, סוף שבוע, ימי חול. כל יום בו התעוררה מצוקה או חרדה, או אפילו שעמום, הייתי שם, היכן שאת עכשיו. והיו תקופות טובות יותר, אך גם הן לא היו ממש טובות, נכון?
זאת בריחה, ובריחה מכאיבה כל כך עם השלכות ונזקים איומים.
אני יכולה לדמיין איך מצד אחד את נגררת שוב ושוב אל המטבח והשרותים, ומצד שני מקווה שהיית מסוגלת להוציא עצמך מהבית, להתלבש ולבלות את החג כמו כולם. וההפרעה מנצחת. כי היא מוכרת, והיא שלך, והיא לא דורשת ממך לחייך ולהנות, לא דורשת ממך להתמודד.
אבל יש לך הזדמנות להתחלה חדשה! הרי בכל זאת, זהו ראש השנה...
ותאמיני לי, אם אני, אחרי 15 שנה של הפרעות אכילה הצלחתי להעביר חודשיים ושבוע במצב נקי, בריא יותר ואופטימי יותר, אני בטוחה שגם את יכולה.
זה לא קל, גם במסלול להחלמה יש המון כאב ועצב, תחושות אשמה ומצוקה. אך לפחות יש איזשהו אור שמנצנץ בסוף הדרך ותחושה טובה של שיפור.
אם פנית הנה, ודווקא היום, הרי שאת רוצה לצאת משם. אם תשארי איתנו תגלי שכולנו סובלות מהפרעות אכילה שונות, נאבקות לצאת, או נאבקות להשאר בשלב הבריא והנקי.
אז קבלי היום החלטה, החלטה לדרך חדשה ובריאה, ואנו נעשה הכל כדי לעזור לך.
אכתוב לך עוד בהמשך, ובנתיים - מחזקת את יידיך בדרך החוצה.
שלך,
שלי.

תודה שלי על תגובתך.
אני באמת רוצה לנצח!
אני שואלת את עצמי כל כך הרבה פעמים מה עשיתי שזה מגיע לי איפה טעיתי? האם מתישהו זה ייפסק, באמת, והמחשבות יניחו לי?

האם את יצאת מזה לגמריי? או שעד היום את בהתמודדות?

ראש השנה מביא אותנו לשאלה מה אנחנו רוצים לשנה החדשה ומה עשינו השנה.

הרבה זמן אני רוצה לנצח.

אני חיילת והיו לי לא מעט אופציות לצאת מהצבא... נאבקתי כדי להישאר במערכת מתוך ההבנה
שמסגרת חשובה לי אם אני רוצה להבריא וכי אם העתיד שלי חשוב לי עליי לעשות צבא.

השאלה היא איך מתמודדים ולא בורחים... יש לך רעיון בשבילי? האם את מצאת את המקומות החזקים שלך?

שנה טובה ושוב תודה על ההתייחסות. עשית לי טוב.

שלי כתבה לך תשובה מאוד מרגשת ועם זאת מאוד אופטימית ונושאת איתה את הבשורה שבדרך להחלמה אמיתית את צריכה להאמין בך,להאמין בכוחות שטמונים בך להבריא.את צריכה לרצות בזה יותר מלרצות להיות רזה.הרי הסבל הוא קשה וכמעט בלתי נתפס.המחלה לא "משרתת" את מה שהיא היתה אמורה לעשות.לפעמים האושר שלנו נמצא במרחק של חודשיים (כמו שלי),צריך רק לגעת בו ולרצות.ואז כל השאר מתגמד.אז נכון נופלים,וקמים,ולעולם לא שוכחים את המטרה האמיתית.אני לא מכירה את הסיפור שלך יותר לעומק,האם טופלת ובאיזה מסגרת,אבל חשוב שתדברי על זה כי רק מתוך הדיבור תצמח היכולת לשנות ולהבין ולזהות את הטריגרים המקדימים.וזה מאבק,לפעמים אין סופי,אבל הוא שווה את זה.
אני מאמינה שלא סתם נכנסת לפורום ברה"ש וקראת לעצמך הבחורה החדשה.אני מאחלת שבאמת השנה תהיי הבחורה החדשה שאת רוצה להיות,הבחורה החופשיה והמאושרת.
ואני כאן תמיד,כדי להקשיב ולעזור.
שנה טובה,
קרן אור

לעזור. אני חסרת מילים כרגע, אבל מצטרפת לאיחולי הבריאות של קרן אור ושלי. אל תתני לעצמך ליפול, אל תקיאי גם אם זה יגרום לך לבכות. צאי מהבית, תקיפי את עצמך במשפחה ובחברים, תני לעצמך הזדמנות להרגיש שהחיים האלה יפים יפים.

לגבי הבולמוסים, הלוואי שיכולתי לעזור. אני כרגע נאבקת בעצמי לא פחות, אבל גם די נכנעת ולא מונעת מעצמי לאכול. נורא קשה לי עם זה, וקודם עברה בי המחשבה, אם רק הייתי יכולה לרוקן ת הכל מעמי, והמצפון היה מעיק פחות. אני טועה. אין בהתנהגות הזו שום דבר שפוי, שום דבר בריאה. זו התנהגות דוחה. הקאה זה לא זיכוך, זה גועל נפש של פעולה.
סליחה על ההתבטאות. אבל אין בזה שום דבר טהור.

אנישם אוכלים ויאכלו כל הזמן, בחגים אנחנו נהנים יותר מאוכל, זו חלק מהחוויה החברתית של החג... אני אומרת לעצמי ברגעים אלו ממש.

יקרה, תריבי עם עצמך להיות בריאה.
זה שווה את זה. מהמקום הזה שבו כתבת את ההודעה, תאזרי כוחות ותקומי.
אנחנו פה לשמוע. לא רוצות לשמוע שנפלת, טוב?

טוב?



שנה יפה יפה שתהיה לך, בריאה, שפויה, מאוזנת ומאושרת!



אור.

אני כל כך שמחה שנכנסתי לאתר הזה...

אור וקרן.
זו מחלה מזעזעת. וברגעים הטובים שלי אופציה של בולמוס או הקאה לא עוברים במחשבתי לרגע.
אני אפילו לא מרגישה שיש לי הפרעת אכילה.
כל הזמן יש בי רצון לשלוט על אוכל אבל אני כעת בשלב של לנסות למלא ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים, למצוא את המקומות בהם אני מרגישה חלק ושליטה בחיי- ללא כל קשר לאוכל- כדי שיבנה בי הביטחון לא להזדקק להתעסקות הזו.

1 הסיבות שלי למחלה היא שהרבה פעמים אני לא מרגישה את קיומי, מקומי, מקום- אז אני פונה לאוכל כדי להרגיש. פיזית. קיימת.מרוגשת.
ההתרוקנות אחר כך משלימה את ההתרגשות וכביכול מחזירה את השליטה ואת הרצון לשוב לתקשר עם העולם.
זה בלוף. ענקי. כי כשאתה כל כך ריק אתה לא נוכח. וכשאתה לא נוכח אתה לא קיים. ולא חי.

כל בוקר, ברגע שאני פוקחת את עיני- אני טסה למטבח כדי לאכול משו קטן- מייד להרגיש.

הבוקר הדבר הראשון שעשיתי זה להיכנס לכאן.
לראות איך התייחסתן אליי ברגעים הראשונים בהם פקחתי את עיני- חיזק אותי.
וגרם לי להרגיש חלק ומקום בלי קשר לפעולת הלעיסה והבליעה.
אור- אני לא יודעת איך זה הולך כאן אבל תוכלי לספר לי על עצמך...?
קרן- גם לך הייתה\יש הפרעת אכילה?

שיהיה יום נפלא. יום של חיוכים

את שמחה שנכנסת לפורום הזה, ואני שמחה שחזרת!
קשה לי להסביר לך כמה ההודעה שלך נגעה לליבי, כמה מצאתי בה את עצמי. אם היית נעלמת לאחר אותה הודעה הייתי מודאגת מאד...
כתבת שאת בטיפול, ומבחינים זאת בברור בהודעתך האחרונה. את יודעת שהמחלה הזו היא בריחה, היא ניסיון להעלם, ולמעשה, היא ניסיון התאבדות מתמשך.
ההבנות האלו שרכשת כנראה בטיפול יסייעו לך לנצח את המחלה, אך מניסיוני האישי - טיפול אינו מספיק. את צריכה לרצות, לרצות באמת להתמודד עם החיים כפי שהם, עם כל הכאב, העצב והבלבול שכרוך בהם, אם התהיות לגבי מקומך בעולם הזה וזהותך. רק רצון אמיתי והבנה מלאה של ההשלכות של המחלה יוציאו אותך משם.
כתבתי כאן לפני כמה ימים לבחורה שכינתה עצמה מ' - כתבתי לה שבגילה האמנתי שהבולימיה תעלם מעצמה. שאי אפשר לחיות איתה לנצח, שהיא חלק מגיל ההתבגרות. וטעיתי. עד שלא התעורר בי רצון אמיתי ומחויבות להחלמה, היא היתה איתי, והיתה "אני". ואז גיליתי שאני לא לבד, שיש עוד כל כך הרבה נשים בגילי ואף מבוגרות יותר שחיות עם המחלה הזו, לחלקן משפחה וילדים, והן עדיין הורסות עצמן באופן יומיומי.
בבולימיה, כמו כל הפרעת אכילה אחרת, צריך להלחם.
שאלת אם יצאתי מזה לגמרי, אם אני עדיין בהתמודדות.
אני בשיאה של התמודדות, והאמת היא, שאני לא ממש יודעת מה המשמעות של "לצאת מזה לגמרי".
חודשיים ושבוע מחוץ למעגל המחריד של זלילות והקאות, חודשיים ושבוע של מאבק להחלים. אין לי עוד דחף לבולמוסים, וגם לא להטהרות, אך לא קל לי.
החודש הראשון היה כרוך בכאבים פיזיים קשים ותחושת מצוקה איומה, אך הכל משתפר לאט לאט. אני עדיין מפחדת לפול שוב, מתאמצת להפתר מהרצון הזה להיות רזה, להשאר רזה, ויודעת שלפני עוד דרך ארוכה.
אך אני מרגישה במסלול הנכון, גאה במאמצי ונהנת כל יום מתחושת ניצחון קטנה!
ואני בטוחה שגם את יכולה, ומאמינה שככל שתוותרי על המחלה מוקדם יותר, כך יהיה לך קל יותר. בהיבט הפיזי והרגשי.
תמשיכי בטיפול, ותמשיכי לרצות. תבטיחי לעצמך שנה הרבה הרבה יותר טובה...
שלך, שלי.

אני בלונדי, וטרם יצא לנו להכיר...

אני רואה ששלינקה וקרן אור כתבו לך פה כבר תגובות יפות ומרגשות ונותר לי רק להצטרף לדבריהן ולומר שצריך רק לרצות!!!!
אם לא רוצים- לא יעזור כלום.
ובמשך שנים, אני "רציתי" אך כנראה שלא באמת, והנה כעת אני רוצה לגמרי והכל נראה אחרת..

אני מבינה שאת בטיפול וזה דבר טוב שאת לא מתמודדת עם הכל לבד. זה חשוב מאוד. ואני מקווה שתלכי ותתחזקי ותצליחי לגבור על הכל..

לא זוכרת אם ציינת- המשפחה והחברים יודעים על מחלתך??

מאחלת לך יום נעים ורגוע, ללא בולמוסים וללא הקאות.. ותרגישי טוב. וכמובן שתהיה לך שנה חדשה וטובה יותר מהקודמת. והנה פתחת את השנה החדשה שהיכרות איתנו.
זה בית חם ונקוה שנוכל לתמוך בף ולעזור כמה שאפשר.

את בחורה צעירה, וחבל שתבזבזי עוד יום נוסף במחלה הזאת.

חיבוקים

בלונדי!