נגמר לי המקום...

עד שהרופא אסר עלי להמשיך איתן אם אני רוצה להמשיך לראות.
וכעת אני אבו-ארבע! ואני שונאת את זה!
אבל מה עדיף? להיות עיוור? כנראה שלא ואין לי ברירה אלא ללכת עם משקפיים!
משקפיים היה הסיוט שלי אבל כאשר זה משקפיים או עיוורון- אז זה ברור מה הבחירה שלי!

לגבי טרנינגים וכפכפים וכל זה- אין לי בעיה לצאת עם שום דבר מהבית אבל לעולם (!!!!!) לא יתפסו אותי ללא מסקרה שחורה, כי "אין" לי ריסים, הם לבנים וזה נראה נורא, ולכם תמיד אני משחירה את ריסיי כדי לא
להיראות מתה. אבל אני חולת כפכפים ויש לי עשרות זוגות!!!

קרן אור- שכחתי להגיד לך שאני שמחה שהחלטת לחזור לסטודיו C ואני חושבת שזה יעשה לך ממש טוב לצאת מהבית ולדאוג לעצמך קצת, לזמן איכות! מגיע לך יקירה!!

ואני כעת הולכת לעיסוקיי ואשוב מאוחר יותר!!

שיהיה לך יום מקסים !!
אובת!
בלונדי.

הצטערתי לשמוע שנ"חתה" עלייך מלנכוליה,אבל שמחה שהיא כבר מאחורייך.
מכירה את זה שאת רואה משהו על מישהו והוא נראה לך מדהים עד שאת צריכה להשים אותו-כך דעתי לגבי משקפיים.אחותי רואה מעולה אבל קנתה משקפיים בשביל הפוזה,וזה נראה מדהים.רק על עצמי אני ביקורתית בקטע הזה...
אני עם עדשות מהיום שהייתי צריכה משקפיים שזה גיל 11 בערך,ולמזלי הכל בסדר.אבל כמובן שאם היה גורם לי לדלקות או לבעיות אחרות,הייתי מסתובבת עם משקפיים,ובטח גם מתרגלת למראה.
בטח שעדיף לראות,מאשר להיות עיוור.הלוואי והיה לי האומץ לעשות ניתוח לייזר(כי יש לי מספר מאוד גבוה,עקב ההקאות הקפיצו אותו...),אבל אני כ"כ מפחדת שדווקא בניתוח שלי משהו ידפק,אז מעדיפה לא לקחת סיכון.
כבר הספקתי לשכוח מההתעמלות,כזאת אני,אבל ביום ראשון באמת אברר שוב פרטים.
טוב יקרה אשמח לשמוע ממך יותר
אוהבת קרן אור

אל דאגה הריבים הם רק בראשי, אני רחוקה מיכולת לעשות משהו חולה. גם אם הייתי רוצה לצום, זו לא מחשבה אמיתית. מפני שאני מעדיפה הרבה (!!!!!!!!) יותר לאכול בהנאה. אין תחליף ללשבת בבית קפה ולאכול! כך שאם כל הכבוד למה שנאמר בין השורות, אלו רק מחשבות של אובדן שליטה. יודעות, מצד אחד את רוצה לשלוט במה שאת מכניסה לפה, ומצרה שאת לא מצליחה לעשות זאת. ומצד שני, הרי אנורקסיה היא היא ולא אחרת מחלה של אובדן שליטה. אני בוחרת בחופש, חופש שלא צריך לבכות כל פעם שמכניסים משהו לפה. בשלבים הראשונים של היציאה מהאנורקסיה, הושיבו אותי לאכול, ואני בכיתי בכיתי בכיתי. כל הגוף שלי התנגד והיה עצבני, לא הצלחתי לאכול. אכלתי בייסורים. אח"כ למדתי לאכול ולא ויתרתי על שום ארוחה, מאותו חשש של מדרון חלקלק מצד אחד, ומצד שני- כי נהניתי לאכול! לא הודיתי בזה כמובן :) אז זה היה מחשבות בסגנון- "אני חייבת לאכול וזהו, אם הייתם שואלים אותי לא הייתי אוכלת כלום". אבל אכלתי, ועם הזמן הרשתי לעצמי כמו ששלי מספרת, כפית גלידה וזה עבר לכדור ואפילו שניים.
צעדים קטנים.
אין לי שום כוונה להביא את עצמי למצבים של פעם. לצאת מהם זה קשה מדיי מכדי שאפשר יהיה לתאר, אתן ממילא מכירות את זה על בשרכן.

עכשיו נדרש ממני צעד נוסף, בעיקר בכיוון המחשבתי. הערכה עצמית? בהחלט.
אני מסוג הבנות שצריכות שיגידו להן שהן יפות.
בחורה מהממת שתעבור לידי תגרום לבטחון העצמי שלי ליפול, סיפרתי לכן על זה לא מזמן :)

חשבתן על זה - כמה אתן באמת אוהבות את עצמכן? ומה עושים כדי לשמר את התחושה הזו?

דיברתן על בגדים- אצלי זה הכי עוזר. להתלבש- יפה, מחמיא. אני מוכנה להשקיע בזה, ולו מפני ששם טמון סוד הביטחון העצמי שלי :) (עצוב, אה?)


אז היום התלבשתי, פשוט אבל יפה, ויצאתי לאוויר של בתי קפה :)
חזרתי הבייתה, והבטתי בעצמי במראה וממש התפלאתי לעצמי- משהו בסגנון- הייי, אני נראית דווקא סבבה סבבה.


שתהיה לכולכן שבת סבבה.
אשמח ללמוד מכן עוד (אגב איך שזנחתי את הלימודים היום :)



אור.

כתבת לי לגבי הפחמימות. אני אוכלת, אני בטוחה שזה לא ישמין אותי, אבל אין בי כוחות לשכנע את עצמי להכניס את זה בצורה יומיומית. אבל בעיקר בסופי שבוע זה בהחלט חלק מהאוכל :) על צעדים קטנים כבר דיברנו? אני צב בעניין הזה. לחלוטין. אבל היי, מי חשבה בכלל לפני כמה שנים שאני אוכל חמין של שבת?! (תכף חורף, זה יתחיל שוב :) אני אוכלת הרבה דברים שאנורקסית לא הייתה מעלה עלה דעתה להכניס לפה. פעם הייתי רבה עם עצמי אם הייתי צריכה לאכול תמר בארוחת ראש השנה. היום זה נעשה בצורה אוטומטטית, פשוט חופש. אני מספרת ומאריכה, אולי מפני שיש בכ"ז מישהי שקוראת ואפשר לומר לה שיש תקווה.. שהעניין הוא לא לחזור אחורה. גם אצלי, הייתי עכשיו הרבה יותר בריאה אם לא הייתי זונחת את התפריט של אחרי המחלה. בגלל שלפני כמה שנים עשיתי בו קיצוצים, קשה לי עכשיו קצת יותר להרים את עצמי מעלה חזרה. אם פעם אכלתי כל יום פסטה, היום אני אוכלת פעם ב... אבל אוכלת...



טוב, דיברתי המון :)

אני מאמינה גדולה בצעדים קטנים,כל עוד שהם כאלו,אבל ללא נסיגה בצעדים גדולים אחורה..
את כותבת על התמודדות לא פשוטה,וכולנו הרי יודעות את זה.אבל אנחנו יודעות גם שצריך לאכול במשך השבוע,ולא בסופ"ש כי זה המתכון לאכילה בלתי נשלטת שתביא אחריה ייסורי מצפון ורצון להיטהרות.את יודעת שנים חייתי על פחות מ-500 קלוריות ביום(ביום טוב) ולא רזיתי גרם.הכי שנאתי שהיו אומרים לי עד כמה אני ניראת טוב,איך מישהי שלא אוכלת כ"כ הרבה זמן יכולה להיראות טוב??אבל זה כיוון שהגוף הופך להיות יעיל ולקלוט כל קלוריה שנכנסת לתוכו בצורה אופטימלית,כי מי יודע מתי תגיע הפעם הבאה..
כשהדיאטנית שלי נתנה לי תפריט ואמרה לי שעוד ארזה ממנו,צחקתי לה בפנים.אם מ-300 קלוריות אני לא יורדת אז איך מתפריט של מעל ל-1000 קלוריות?אבל עם השנים לא שמתי לב צריכת הקלוריות שלי עלתה גם בגלל ההריונות,והיום אני יכולה להגיד שאני נהנת מאוכל.לפעמים אני אוכלת למרות שאני חולה,לפעמים אני אוכלת למרות שאני לא רעבה,ויש לי לחדש לך שמבחינת משקל אני עומדת סטטי על אותו משקל רזה כבר כמה שנים.הסרוטונין שבפחמימות מורכבות מתפרק לאט,ונותן לנו הרגשת שובע.תחושת הרעב לעוד משהו נעלמת.מציעה לך כן לחזור לאכול פסטה או כל קטניה אחרת מידי יום.זה לא כזה אסון.ויש מצבים שצריך מידית לעלות קצת,כדי להרגיש יותר טוב.
אני מבינה שרק החשיבה שלך נשארה אנורקטית,אבל זה רק מאוד גדול.(ואגב,לא נראה שזה החשיבה רק..את מספרת על צמצום שנמצאים גם במישור הפיזי,וצעדים קטנים לא תקפים במישור הזה עם מיעוט קלוריות) כל עוד שהמחשבות כאלו,זה יותר מסוכן,וצריך לטפל בהם.
אני מאמינה שעצם הכתיבה כאן נותנת לך כוחות ואני שמחה ע"כ,אז אל תתנצלי כל פעם כשאת מעריכה,זה בסדר,כולנו מניחות את הקלפים בדרך כזאת או אחרת על השולחן.זה חלק מלהבין את הבעיה,ולהיות כנה איתנו אבל בראש ובראשונה הכי חשוב שתהיי כנה עם עצמך.
שאלת כמה מאיתנו אוהבות את עצמן-קשה לי להאמין שהרבה אנשים גם ללא ה"א אוהבים לגמרי את עצמם.גם לי יש ימים שאני מתעוררת בבוקר ואני לא אוהבת להיות אני.זה חלק מהחיים.כל זמן שנשמר האיזון ואחרי זה קמים וממשיכים.אבל זאת הרגשה פנימית ולא חיצונית.אני מאמינה גדולה בלקבל את עצמך כמו שאתה עם היתרונות ועם המגרעות,זאת בעיני אהבה עצמית.
שבת שלום,
קרן אור