בוקר טוב בנות יקרות!

שלום לך,
אני אכן חושבת שזה נכון פחות להתגונן ולאפשר למסיבות לרדת ולא לתפוס מקום כה גדול מחיינו.
וכן גם לאפשר לעצמנו בד בבד להיות, לתפוס מקום, כמו שכתבת וכמו שתמיד אמרתי-לקחת את המקום שהוא שלנו, לאפשר לעצמנו.
בעבר הייתי פה וכתבתי לבנות, עניתי מתוך המקום שלי, מתוך הנסיון שלי וכזכור לי מההפרעת אכילה הפעילה שהייתה וליוותה אותי יותר מעשור, הרשתי לעצמי לדבר ולתת תקווה מתוך ההחלמה שלי, להראות שאפשר, שזה ייתן למרות הקושי הכרוך בכך.
עבר זמן רק מאז שהגבתי פה לבנות, זה נכון, לא חשבתי שמשהו שאני אגיד באמת ישנה או יעזור, אני באמת מאמינה שהפורום הזה הוא מעין פינה קטנה וחמה עבור אותן בנות הכותבות ופורקות את אשר על ליבן, כהיום אני לא בטוחה שבנות שחולות ומספרות אחת לשניה על המחלה שלהן יכולות לעזור אחת לשניה, תראי....יש פה בנות הנמצאות פה כבר לא מעט זמן, מדוע אין פה סיפור על החלמה? נראה לי שהכל מתרכז בלהסתיר את הדברים, בלתר את החיים ואת ההתמודדות שחלילה אני לא מזלזלת בה כי אני יודעת מהמקום שלי כמה היא קשה וכאוב...אך אני יודעת גם ממקומי שלי שאת ההפרעה הנ"ל אפשר למשוף שנים ע"ג שנים ופתאום לקלוט שאנחנו עוד חולים...צריך לקדם את ההחלמה שלנו, לעשות צעדים משמעותיים, לדבר ולדבר על ההתמודדות, לדבר על הכאבים לא תמיד מקדם אותנו.
אין פה חלילה ביקורת לבית החם אותו פתחת בחסד עליון, הרי את יודעת כמה אני מאמינה גדולה בכתיבה כתרפיה...
אבל קשה לי עם זה שבנות כותבות לאחרות דברים שהן עצמן לא מיישמות בחייהן שלהן..להגיד לחרים זה קל, כנראה הכי קל, אבל אי אפשר להגיד לאחרים מה שאת בעצמך לא עושה..וכן, אני ראיתי זאת כבר יותר מפעם אחת פה בפורום.
אני למשל, קח דוגמא ממישהי המייעצת לי והיא בעצמה עשתה זאת, עושה זאת, נמצאת גם היא בעשייה ובהתליך של החלמה, לא ממישהי האומרות דברים חכמים ונכונים אך לא מעיזה באמת לנגוע בזה בעצמה.

את יכולה להבין אותי?
ואני חושבת שאת מבורכת על מה שאת עושה, על אחת כמה וכמה כאשר את נמצאת בכאלה כאבים בלתי נסבלים.
חיבוק אמיץ שילווה אותך לכל השבוע גם ממני....

שלך כמו שאת יודעת,
אני.

תקווה יקרה!
מה שלומך?
משהו אחד לא הבנתי ממה שכתבת, את מדברת בתור אחת חולה או כנשאית מהעבר?
היה לי ממש מוזר לדמיין בחורה חולה מאחורי מה שנאמר כי מי כמוך יודעת ש...שבעצם
ההפרעות אכילה הם חלק גדול מחיינו ואי אפשר להכחיש זאת! זאת מציאות מרה וכואבת....
וכמו"כ הצורך להתגונן...
אני מתארת לעצמי שאת נשאית מהעבר אז אני שמחה שכנראה שכחת מה עבר עלייך,
לא הרגשתי בנוח והפריע לי שכתבת שהגבת לבנות פה בלי להאמין שבעצם מילותייך ישנו או יעזרו במשהו, למה את חושבת שמילותייך שוות לעזזאל? אני למשל, כל פעם לפני שאני כותבת אני מרגישה שדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, אני כולי תקווה ואמונה שהמילים שלי יכנסו ישר לתוך הלב האמיתי של החברה הוירטואלית!!!
ובכלל כשאת אומרת שאין פה סיפורי החלמה? תסלחי לי, אבל למה את קוראת החלמה? את יודעת מעולה שזה לא קסם ולא מתעוררים לבוקר אחד עם גוף חדש ומחשבות מחודשות... זה עבודה עצמית קשה ארוכה ומייגעת, והלוואי והיה לנו כוח ואומץ ללכת בדרך המלך בשביל להחלים אבל זה לא ככה, ההחלמה זה מסלול כמו בכל מסלול יש עליות וירידות, השינוי הוא לא דרסטי ולכן את אולי לא רואה זאת בתור החלמה אבל כל צעד קטן מביא להחלמה...ובעקבות כל הצעדים נגיע להחלמה המושלמת?
כן, אולי זה נראה לך כך כי פשוט בנות עסוקות בחיים ונכנסות בעיקר כשקשה להן ואולי זה נותן לך את התחושה הזו?
היית רוצה לקרוא יותר הצלחות? דווקא יש הרבה, תדפדפי אחורה...
ואכן,אני מבינה אותך ואני מסכימה איתך שאנחנו אכן מתנהגות כ"צבועות" מצד אחד מעודדות ותומכות לצאת ממעגל ה'א ובו בזמן אנחנו בעצמינו שוקעות במערבולת של הא' מדברות אחד בפה אחד בלב..הדברים שנאמרים מגיעים ממקום מאד חכם ונבון החוסר הפנמה הזו נובעת ,לא כי אנחנו טיפשות! פשוט משתלט עלינו שטן ורוח הא' שמשתלטת עלינו...ולנו עצמינו לא קל לממש זאת על בשריינו:-(
גם כאן אני מוצאת יתרון ,כשאני עונה ,אני אישית מתחזקת מאד ממה שאני כותבת, שוב כי אני כותבת דברים ישירות מהלב שלי ואני קוראת לעצמי מה כתבתי עד שאני מגיעה למצב של דילמה ומלחמה עם עצמי בין הרגש לשכל... יש לי פתאום צאנס לעשות חשבון נפש עם עצמי.
אני ממש לא מסכימה איתך שכתבת שבנות חולות לא יכולות לעזור אחת לשניה, מה??? דווקא בנות חולות יכולות לעזור אחת לשניה מתוך הבנה אמיתית!!! הצד הנפשי לא פחות נחוץ מהצד התזונאי! יצא לך להיות פעם במחלקה סגורה?
כי כפי שהרגשתי למדתי ,שגם שם כשכולם במצוקה יש את היכולת לתמוך ולהשפיע על החולים כולנו באותה סירה הרי...
עד כאן מה שיש לי להגיד. עם חלק מהדברים הסכמתי איתך אבל בשאר יש מין סתירה כזו....
אם יש לך טענות אני אשמח לשמוע:-)
אוהבת ולילה טוב
נטע

שלום לך נטע יקרה ומקסימה,
שמחה שהבעת את דעתך, הרי זה הרבה לדעתי, לקחת את המקום שלך, שזהו כבר ניצחון שלך!!
אתחיל אולי דווקא מהסוף, קודם כל...אני לא חושבת שמישהו או משהו משתלטים עלינו ומתבטאים כמחלה המתבטאת באוכל, אני לא חושבת שיש פה שטן או מלאך לצורך העיניין.
ההפרעה באה לדעתי כדי להסתיר מעצמנו דברים, כדי פחות להרגיש, כדי לעמעם את תחושותינו ולא פעם לגרום לכהות חושים מפני שהכאב כה גדול עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים להתמודדעמו וצריכים משהו חיצוני שיעשה הפרדה בנינו לבין העולם.
שהדברים פחות יגעו, יחדרו, יכאבו. את יודעת, לדעתי למרות הניגודים, למחלת ההתמכרות אפשר לקרוא "סאלף מדיקיישן" שאנו עושים לעצמנו.
נטע, אני כתבתי כבר שחלילה אינני מזלזלת בתמיכתן אחת לשניה,
אבל כן, אני לא מאמינה ששני בני אדם הנמצאים בתוך מחלה פעילה יכולים לעזור אחד לשני, לצערי המחלה לא פעם מדברת מתוכנו ואנחנו לא יכולים לדעת ולשמוע ולהקשיב שהיא בעצם הקול שלנו, אפשר לומר שלא פעם היא פועלת בעצמה ואנחנו רק כאן ולא כאן...אולי את לא יכולה להבין אותי.
תראי נטע, אני הייתי חולה כ-12 שנה מחיי.
ולא, לא שכחתי לרגע מה זה להיות חולה, מה זה להיות כלואה, אני קוראת לזה היום...להיות כלואה בציפורנייה הנוראיות של מחלת ההתמכרות, המחלה הזו ממכרת ככול שאנו חווים אותה ונמצאים ליידה, היא הרי הופכת לחלק בלתי נפרד מאיתנו, היא משמיעה את קולה הרבה יותר מאשר אנו עצמנו משמיעים את קולנו, שלא לדבר על אלו שבכלל אינם משמיעים קול.

נטע, אין לי ביקורת כלפיי ההתכתבות בינכן, כתבתי כבר שמה שאתן עושות לדעתי מחמם את הלב, ותאמיני לי שאני מאוד מאמינה בתקשורת וירטואלית, אפשר להגיד יותר, אפשר לשמוע יותר, אפשר להקשיב יותר, אפשר לאפשר יותר, אבל לטעמי צריך לסגל זאת גם בחיים, אחרת נתרגל לוירטואליות הזו שאולי מגנה עלינו ואולי הרבה יותר קלה מהחיים האמיתיים בהם בני אדם מביעים את קולם, בהם נשמע קולם, בהם הם מאפשרים לעצמם לתפוס מקום בתוך חברה, בתוך מקום עבודה, עם בני אדם שלא תמיד מוצאי חן בעיניי...עם אנשים אשר מסתכלים להם בעיניים ולפעמים רואים כלום...עם אנשים שרואים אותנו כפי שאנחנו, לאחר הורדת המסיבות, זה הטיפול האמיתי לדעתי. אגב אני כנראה גם מהנקודה הזו מאוד מאמינה בטיפולים קבוצתיים.

נטע יקרה, אני לא מפקפקת בהתמודדות שלך, להפך.....שצעדייך אל עבר ההחלמה רק יגדלו ויגדלו מיום ליום ותוכלי להרגיש חופשייה להיות את עם כל מה שאת וכל מה שיש לך להציע לעצמך ולעולם. אני בטוחה שיש לך המון.

חיבוק,
אני.

מעריכה את הכנות בדבריכן,עצם הדו שיח הזה לטעמי הוא ניצחון.היכולת להגיד את מה שעל ליבנו,מבלי לחשוש.
תקווה-כפי שכבר כתבתי לך במייל לא מזמן,ידעתי שמה שכתבת יעורר כאן אנטגוניזם,ובצדק.
כפי שציינת,יש מצבים בהם כל אדם מדבר מהבטן הרכה שלו,אבל צריך לזכור את זה ולא להשליך את זה על הכלל.אני חושבת שנעשית כאן עבודה מדהימה של התמודדות של הבנות.זה ממש לא ברור מאליו.ולוקח זמן כפי ששתינו יודעות עד שהדברים מחלחלים פנימה(את אמורה לדעת זאת אחרי 12 שנים חולות,לא??),אבל זה לא סותר את הכנות או מתקרב אפילו להגדרה של צביעות.אני לא רוצה להרחיב יותר,למרות שאת יודעת מה יש לי עוד לכתוב,ואת זה כתבתי לך באופן פרטי.אני רק חושבת שאם את מדברת כאן על לקחת דברים,על צביעות,יש צורך קודם כל לעשות בדק בית ולא להתיימר לדבר על אחרים.אנשים כאן מורידים את המסיכות,לומדים לא לפחד ממי שאת,אני חושבת שהרשת הוירטואלית היא מקום טוב להתחיל.הרי רובנו בזמן מחלה פעילה ניתקנו את הקשרים החברתיים שלנו,וכאן יש לנו אפשרות ליצור קשרים חברתיים מבלי לפחד להפגע..אני לא מסכימה שמערכת יחסים בין שתי בנות חולות היא בעייתית,כמו שלא תמיד היא בריאה.השאלה לאן סוחבים ןואיזה מערכת.אם הכיוון הוא ששתיים חוברות יחד כדי להחלים ונמצאות בתהליך טיפולי אמיתי,הקשר דווקא יכול להיות כן פורה,מחזק ,ומבין,בניגוד לקשרים עם אנשים אחרים שלא ממש מבינים מה עובר עלינו בה"א.אני חושבת שמיציתי את הדיון הזה,ואני חושבת שאם רובנו תפסנו את מה שכתבת כהתקפה,אולי כדאי שתבדקי עם עצמך ותביני באמת מתוך איזו הרגשה שלך נכתבו הדברים.

נטע יקרה-תמשיכי לכתוב,יקרה שאת.אני רואה את כל הדרך שאת עושה.האמביולנטיות הזאת היא טיבעית ומוכרת.אני לא רוצה שתציירי מציאות רק של הצלחה,אני מבקשת שתמשיכי לעדכן אותנו ולחלוק איתנו את הרגשות שלך.תמשיכי לכתוב כל עוד שזה מקל עלייך ועוזר לך להתמודד.אני כאן,כפי שאמרתי לא אחת,וזה המקום להתרוקן מבלי לפחד.

רוצה לציין,שאין כאן בשום דבר ממה שנכתב ביקורת או טענות.אני חושבת שהעלאת הדיון הזה היא חשובה כמו גם היכולת לדבר על הדברים.

שלכן,
קרן אור.

הי, בוקר אור!!!
איך את מרגישה?
ואו!!! היתי בהלם שאת 12 שנים סבלת:-(
אני ממש גאה בך ששרדת זה מממממממש קשה!
אני מבינה את תחושתייך ומילותייך כלפי איך שאת מגדירה את המחלה אצלך ,מעניין שאפשר להבין את זה בכמה מובנים...ומה שהכי מעניין שלא כולם מרגישות אותו דבר ,כמו למשל את רוח והקולות שמשתלטים לך על החיים.... בכל אופן אני מרגישה שיש איזה רוח (א') שמשתלטת עלי (כמו על עוד חלק ממכרי ) גם אם אני רוצה וגם עם לא....
אני גם כן שמחה ששיתפת, כאן בעצם המקום לפרוק ולשתף :-)
איך את מרגישה היום? יש לך שריטות או צלקות מהמחלה?
אני מאמינה גדולה שיש לך הרבה סיפורי הצלחה אותם עברת לאורך כל הדרך ואת מוזמנת לשתף אם תרצי אולי זה יתן מוטיבציה לכולן לספר בהצלחות!
אני מודה שהנקודה הזאת שהעלת לגבי הניצחון נתנה לי לחוש ולראות גם בצעדים הקטנים ניצחון שאיאפשר לזלזל בהם...
המשך יום טוב
אוהבת
נטע

נטע,
לא הייתי פה ולכן לא הגבתי לך.
מקווה ששלומך בסדר .
רציתי להגיד כמה דברים,
אז כן הייתי חולה 12 שנה, אלו היו שנים בהם התבסס הבסיס שלי, בהם הוא נבנה.
אז אגיד לך את האמת, אני יצאתי מההפרעות אכילה הקשות שהייתי, יצאתי מזה.
אני לא יודעת עד כמה אפשר לצאת מהפרעת אכילה, אני יכלה להגיד לך שאפשר שהיא לא תחיה,
אני יכולה להגיד לך בביטחון מלא שאצלי תקופה לאחר שיצאתי מהמקום הנוראי בו "נחתי"
12 שנים, הרגשתי חופש, הרגשתי שאני מכירה חיים חדשים..אבל אני מאמינה שתמיד יש אצלנו
איזשהו גרעין "מקולקל" , משהו שונה, כאוב כזה, מפוחד...דעתי היא שהפרעת אכילה מחזיקה
בתוכה פחד עצום מהחיים, מבני האדם, מהכל..
לי יש הרבה דעות קצת שונות על הנושא של ה"א, אולי מפני שהייתי במקום הזה 12 שנה..
אולי בגלל שהספקתי להכיר את המקום הזה יותר מדי, אולי בגלל שרוב חיי הייתי במקום הזה.
ואם את שואלת ותוהה הייכן אני היום, אז אכן יצאתי מההפרעת אכילה שליוותה אותי כ-12 שנה
בהם הייתי כלואה ומפוחדת.
אך לפני פחות או יותר 4 חודשים עברתי אירוע קשה של מוות של חברה שטלטל אותי,
ומשם הדברים רק הסתבכו ואני הסתבכתי בתוך הפחדים ובתוך הקשיים ובתוך כל ההצפות
מהעבר, וכן, לאחר מקום מאוד טוב שהייתי בו, הרגשתי איך אני צונחת בשנית..
אז אני מודה שצנחתי, ואני מודה שהיום אני לא במקום הכי טוב ובטח לא במקום שאני מאחלת
לעצמי...אבל אני יודעת בצורה מאוד בטוחה שזו לא אותה הפרעה שליוותה אותי, זה איזשהי
אפיזודה, כי לשם אני רגילה לחזור..את מבינה? אני לא משלה את עצמי, ברור לי לגמריי
שגם המקום הזה שלי הוא לא טוב..אבל היום אני מבינה שאסור לי לחזור למקום הזה,
לא כועסת על עצמי ולא מאשימה את עצמי, הרי את יודעת..מבחינתי זה כמו "לחזור לבית", אולי
זה הבית מבחינתי שמעולם לא היה לי, פה אני עוצרת את המחשבות החולות שלי, זו המחלה שמדברת מתוכי, המחלה שליוותה אותי כמעט כל חיי.
אז שוב כמו שאמרתי אני לא כועסת ולא מאשימה את עצמי, אני כעת מנסה לסלוח לעצמי ולמצוא
את המקומות שעושים לי טוב בחזרה, מנסה להחזיר אותם לחיי, מנסה למצוא דברים אחרים,
מנסה פחות לפחד מאנשים, לסמוך...ולא, לא קל לי...אבל אני עושה זאת כי אני יודעת שאני חייבת
ושזה מה שנכון לי כרגע.

אז תדעי לך נטע, שכל החיים מלאי התמודדויות, אף פעם שום דבר לא בטוח, אף אחד לא יוכל
להבטיח לנו שלא נחזור לסורנו שנית, אף אחד לא יוכל להבטיח לנו שלא ניפול מפני שאנחנו במקום
גבוה ובטוח, את יודעת שלפעמים דווקא ככול שמהמקום בו אנו נמצאים (יחסית לעבור) גבוה ובטוח
יותר, שם טמונה הסכנה, שם החבל הכי דק שאולי ניפול, כי כשאנחנו מרגישים הכי הכי חזקים,
קיימת מחשבה שיש לנו את השליטה, ואז כמו שאת בטח יודעת..השליטה שקרנית, ושוב אנחנו
יכולים למצוא את עצמנו במקום של הפרעת אכילה פעילה או של כל התמכרות או שימוש אחר...

אני מאמינה בלהודות בחוסר אונים מול המחלה, מול ההתמכרות שלנו, אני מאמינה שככה
אנו מודים שהיא יותר חזקה מאיתנו, משחררים את השליטה שאנו כ"כ כמהים אליה ובעצם איננה
שליטה, אלא ההפך..
ומתוך המקום הזה לעשות צעדים קטנים קטנים של חוסר אונים, לא להתקרב למקום הזה כי כמו
שאמרתי אנו חסרי אונים שם..לא לנסות ולבחון את עצמנו כדי שחלילה לא ניפול.
יש דברים חזקים מאיתנו, אני באמת חושבת ככה.
פעם חשבתי שאני צריכה להיות חזקה מהכל, שאם יש לי הפרעת אכילה, אני אתמודד מולה,
אביס אותה, אסתכל לה בעיניים ולא אפעל עליה ומתוכה, אבל נכחתי לדעת ולראות שזה לא ככה-
אסור לי להתגרות בה, אסור לי לשחק ולבדוק מה היכולות שלי..
כי ללא ספק אני חלשה...וללא ספק יש לי קשיים שלי שיכולים להחזיר אותי אליה, אני צריכה לשים
את עצמי במקום הכי הכי בטוח כדי לא לגרות אצלי את המקום החלש שלי כדי לא ליפול אל זרועותייה
"המנחמות" בשנית..
וכן, גם היום ממש וכל יום אני בוחנת מה מפיל אתי, בוחנת מה מחליש אותי, בוחנת אלו דברים
מחזירים אותי למחשבות רעות, לרצונות לחזור להפרעת אכילה, מה גורם לי שוב פעם לדבר מתוך
אוכל, מתוך הלכאה עצמית.....
ולפעמים לא קל מה שאני מגלה, לפעמים זה מעלה הרבה שאלות ותהיות...אבל אני משתדלת
באמת מאוד מאוד מאוד להישאר במקום שאני רוצה להיות בריאה, ואסור לי ליפול. כמו שאמרתי-
לא קל, אבל אני מניחה שזה אפשרי...כל עוד נרצה, כל עוד נלך בדרך ההחלמה,
ולא אני לא תמיד הולכת בה, ואני לא אהיה צבועה ואני לא אגיד דברים שאני לא עושה..
אבל אני משתדלת שתדעי. ובאמת שאני רוצה ויודעת שאני עושה פעולות למען זה כהיום.

מצטערת אם לא מובנים דבריי,
מאחלת לך סופ"ש נעים ומעניין.
אני.