מישהו חדש, כן.. מישהו ולא מישהי

כמה שאני שמחה שהצטרפת אלינו לפורום!!
אני גאה בך ומקווה שתמצא פה בית חם ואוהב ותוכל להעיזר בנו כמה שיותר!!

יש לי ניסיון רב עם בנים בהפרעות אכילה!! אני יודעת יותר ממה שאתה בכלל מתאר לעצמך! ולכן- הרגש חופשי לדבר על הכל, כי אני מבינה אותך לחלוטין!!

אני שמחה מאוד לשמוע שאתה מטופל וגם שהורייך מטופלים- זה מאד חשוב! אשמח אם תכתוב איפה אתה מטופל, איפה הם מטופלים, ואיזה טיפול בדיוק אתה עובר!

היו מאושפזים איתי בנים במחלקה. זוהי תופעה הולכת וגוברת, ואלו כלל לא מחלות רק של בנות!!

אשמח לשמוע ממך יותר, מה שאתה מוכן לספר!!

בינתיים שיהיה לך יום נפלא ותהיה לך שנה טובה ובריאה, ומאושרת!!

חיבוקים!!!

בלונדי!!

נשמע שאת ממש סובלת. מרגישים את התשישות שלך...
תרגישי טוב...

גם אצלי זה חדש תחושת הרעב הבלתי נפסקת הזו. אכלתי קודם ארוחת ערב (לילה) ממש יפה. ואני אני מחפשת מה עוד לדחוף לפה. זה הופך לסיוט מיום ליום. ממש לא נוח. ואני חסרת אונים מול עצמי (מה עושים?! הרי באמת אכלתי!)

בכל מקרה, מקווה שתתחזקי...!
על בשרי למדתי שלפעמים, עם כל הכבוד למחוייבות בעבודה, המחוייבות שלנו לגוף שלנו, זה האחד והיחיד, חשובה הרבה יותר, ומותר, שלא לומר חובה, לתת לו לנוח. אפילו במחיר של יום מחלה.

תרגישי טוב!!


ליל מנוחה.


אור.

בשרשור אחר...

אני חייבת לספר לך, שבתקופה הקשה שלי מאוד רציתי לשמוע מבחור שיש לו כזו בעיה, להבין מה עבר לצד השני בראש, הרי גבר ושלד לא מסתדרים, לא? :) אני זוכרת את זה כאחד הדברים שממש ייחלתי להם, האמנתי שבחור יוכל לכניס לי פרופורציות יותר מאישה.


אני מאחלת לך רפואה שלמה,
ונשמח להיות לך אוזן קשבת. תשמע, זה יכול לעזור גם לנו.




אור.

שלום ע' יקר!
למרות שעד כה בפורום זה פעילות רק בנות, אתה מוזמן בברכה ומתקבל באהבה רבה. מקווה שתשאר איתנו ותמצא כאן תמיכה וחום.
ספרת על עצמך בקצרה, אך סיפורך מוכר מאד לחלקנו. גם אני התחלתי מאנורקסיה בגיל ההתבגרות שהתפתחה לבולימיה, זהו "מסלול" נפוץ מאד, מייסר וכואב.
שמחה לשמוע שאתה בטיפול ומקווה שאתה חש שיפור. ובכלל, טוב לדעת שיש מי שיודע על המצוקה שלך, הורים ומטפל. בלתי אפשרי לעבור את כל זה לבד.
כתבת שאתה חייל - האם אתה משרת בבסיס סגור? האם אתה מטופל במסגרת הצבא או במסגרת פרטית?
אני יכולה רק לדמיין כמה קשה לבחור למצוא הבנה והזדהות במצבך. נכון שיש לא מעט גברים הסובלים מהפרעות אכילה, אך הסביבה נוטה לייחס את המחלות האלו לנשים בלבד.
אך יש לי הפתעה בשבילך - נשים לאו דווקא מגלות אמפטיה לנשים אחרות שסובלות מאנורקסיה או בולימיה. רבות מהן מתעלמות מהעובדה שהחברות שלהן, או אפילו בנות משפחה סובלות כל כך. אחרות פשוט לא מסוגלות להבין את הסבל שכרוך במחלה הזו ולא מספקות שום תמיכה.
כך שהגעת למקום הנכון, כאן יש מי שיזדהה עם מה שאתה עובר!
אז שנה טובה ולהתראות!

צהריים טובים!

אני מבינה את תחושת הבדידות שלך מול מחלתך, אך בוא ואספר לך משהו: גם אני מאד לבד עם הבעיות שלי. במרחב הוירטואלי הייתי אומרת שאני חלק מקהילה, אך בחיים האמיתיים אני לבד, ולגמרי. ואתה לא יודע עד כמה...

אז ראשית, צר לי לשמוע שאתה סובל מהבעיה, אך טוב ש"הרמת ראש" בפורום המאד חובק שלנו. אני מניחה שדפדפת בו וקראת את חלקו לפחות, אני טועה? ברור שההפרעה פוגעת גם בבנים, אם כי עדיין אלו מחלות נשיות ברובן. אבל ענייני רוב ומיעוט אינם משנים פה כלל, מכיוון שכל פרט שסובל מזה הינו עולם ומלואו של ייסורים.

אשמח לשמוע יותר עליך ועל סיפורך - מתי זה פרץ אצלך, כיצד זה התחיל והאם יש מקרים נוספים של ה"א במשפחה. כמובן - עד כמה שתרצה לשתף.

ובינתיים שבת נעימה ורגועה!

כרונית.

קודם כל ברוך הבא לפורום שלנו,אני חושבות שעל אף שהפורום כלל עד היום בנות,אתה יכול להוסיף לו עוד מימד צבעוני וחדש.
נכון,הפרעות אכילה פחות "מקובלות" אצל בנים,ולכן אני מניחה שלפעמים הסבל וההכחשה הם קשים יותר.אתה כותב שאתה בטיפול,אשמח אם תשתף אותנו באיזה מסגרת וכמה זמן כבר.האם אתה חש שהוא עוזר לך???
זה מה שיפה בפורום הזה,כולנו שונים במבנה וגם הסיבות הן שונות,אבל הבסיס של ההפרעה זהה אצל כולנו.אין הנחות לבנים או לבנות המחלה קטלנית אצל כולם.
אשמח לראות אותך לוקח חלק בפורום זה,תרגיש חופשי לשתף אותנו,כולנו לבד בחיי היום יום אבל לפעמים כיף שכשחוזרים הביתה יש את מי לשתף ועם מי לדבר שיכול להבין אותך.
שיהיה ערב נעים
קרן אור

היי ע', הבחור החדש.

גם אני סוג של בחורה חדשה כאן.. (ראה את שמי:)
אבל לצערי לא בנושא הפרעות האכילה... כבר 3 וחצי שנים שאני סובלת מבולימיה
כך שבעניין התקפי הרעב אני כל כך יכולה להבין אותך.
אני מטופלת כבר 3 שנים ואחד הדברים שלמדתי זה שהמודעות לכך שההתקפים הם לא מרעב אמיתי אלא מרעב רגשי היא שתוביל לרצון למצוא את הדרך למצוא פיתרונות רגשיים לבעיה רגשית.
מה שאני מנסה לאמר הוא שההתקפים, אצלי לפחות, מגיעים כשאני חרדה ממשהו, פגועה ממשהו, מרגישה בודדה, ריקה, לא מחוברת...
אני יודעת (מהמוח, מהלוגיקה), ואני מניחה שגם אתה, שהאוכל הוא בריחה, הוא הסיפוק המיידי,
החבר הטעים שתמיד שם, זמין, לא מבקר,לא בוחן ומרגש.

כל הזמן אומרים- אם את באמת רוצה אז יש דרך! את תנצחי!
"הרצון" הזה שמדברים אליו כאל פתרון המחלה הוא הרצון לחיות.
הבלומוסים זו בריחה משיתוף פעולה עם החיים. מלהיות חלק. מלתת לעצמך לצאת מעצמך.

אז מהי הדרך למצוא את הרצון?
בעיניי (אני בשלב הזה בדיוק), זה למצוא את המקומות בחיים שלך בהם אתה אוהב להיות, בהם יש לך מקום, בהם אתה מרגיש שייך.
המקומות שנותנים לך ביטחון כשאתה אתה, באמת שלך, ולא המקומות שגורמים לך לרצות לברוח.

זה קשה עבורי למצוא את המקומות האלה כי אני מרגישה שאני רק בבנייה שלהם.

ע'. אני מחזקת אותך. וזה שאתה בחור בוודאי לא עושה את זה קל יותר.

לי עשה מאוד טוב להיכנס לפורום הזה. ולראות שמתייחסים אליי. שגם ל"כיעור" ולחולשות שלי
יש מקום. מקווה שגם לך.

שלך,
הבחורה החדשה

בנות תודה רבה על התמיכה הרבה ושאתן כל כך גורמות לי להרגיש בנוח כי כבר ממה שהבחורה החדשה כתבה לי אני מרגיש שקיבלתי קידום עצום כי התחילו לעבוד איתי על זה בטיפולים! אז קודם כל אני מודה לך ושתידעי שעשית לי תחילת שבוע עם נקודה אופטימית מאוד למחשבה!
אני חייב להגיד לכן דבר ראשון שהשבוע בדיוק גיליתי שידידה שלי מהבסיס היא אנורקסית והיא בדיוק גילתה את זה אבל היא פוחדת להודות שהיא אנורקסית והיא פוחדת לאכול ואני גם מפחד להגיד לה משהו כדי שהיא לא תילחץ אני רוצה לעזור לה לאט ובעדינות...
קראתי את ההודעות האחרונות בפורום כדי להבין באיזה סוג של פורום מדובר אני בדרך כלל לא נכנס לפורומים ודברים במחשב אבל אני חושב שבאמת מילה קטנה מכן (כמו שכבר היה עם בחורה חדשה) יכולה לעשות את ההבדל במצב רוח,
אני אכן נמצא בבסיס "סגור" אבל למעשה אני לא הרבה בבסיס כי אני הולך לפסיכולוגית פעמים בשבוע אזרחית, פעם בשבוע לדיאטנית פעם בחודש לפסיכיאטר וגם לוקח כדורי הרגעה, אני מרגיש כמו בובת מריונטה שכמה אנשים שולטים בחוטים שלי, וההתקפים אצלי באים בגלים, כל פעם יש תקופה טובה ואני מרגיש בסדר ואוכל רגיל ואז דברים מתחילים להתדרדר ואני מותקף רעב מצבי רוח ומצוקות נפשיות ובדרך כלל זה גורם לי לרצות לסגת מהטיפולים... לא ידעתי שזה משהו שיכול לקחת תקופות כל כך ארוכות ונראה באמת שאני בתחילת הדרך שלי ... הפסיכולוגית שלי קוראת לזה "מסע"
כשאני קורא את ההתמודדויות שלכן המבוגרות בפורום אני פשוט מעריך את ההתמודדות שלכן שנראית לי הרבה יותר קשה מההתמודדות שלי ולכן אני מרגיש "בית" לבעיות שלי פה,
שיהיה לכן שבוע טוב, רגוע ופורה

כמה טוב שהצלחנו לעשות לך קצת טוב על הלב.
ודע לך שפה אתה יותר מרצוי, ואנחנו מבינות בדיוק מה עובר עליך.

אכן, זהו תהליך ארוך מאוד. ולא קל, כפי שאתה שם לב.
ואני שמחה לשמוע כי אתה מטופל בכל המסגרות שצריך. כי כולן חשובות מאוד להחלמה שלך!!!

אתה בחור צעיר וכל החיים עוד לפניך.
המסע, כמו שאתה קורא לו, עוד יקח זמן, ועוד תדרש פה לתת עבודה רבה. אך אני מבקשת ממך להיות חזק כמה שאתה יכול ולא להתייאש. כי עובדה שאתה דואג לעצמך ומנסה בכל הכוח לצאת מן התהום הזו. אתה יודע שאלו לא חיים בשבילך, ומגיע לך משהו הרבה יותר טוב.

אני יודעת בדיוק מה אתה מרגיש. אני אחרי שנים כה רבות של כל מגוון הפרעות האכילה. וכיום אני במצב טוב. מאושרת ממה שיש לי ורואה רק את העתיד, מנסה לחשוב עם הפנים קדימה. כמובן שלא הכל וורוד ויש עליות וירידות. אבל, תמיד תמיד, מביטה קדימה, וזנכרת בכל מה שהשגתי ובמקומות האפלים בהם חייתי שנים רבות מדי.

האם חברייך יודעים על כך?

יקירי, זה אפשרי! רק צאיך לעבוד הרבה ולא לוותר!

אני מקווה שיש לך גישה למחשב מהבסיס ותוכל להמשיך לדבר איתנו.

כולנו כאן בשבילך, תמיד!!!

שיהיה לך לילה טוב ושקט.
ורק טוב!!


חיבוקים

בלונדי!!

אני שמחה לשמוע...

דרך אגב גם אני חיילת.

אתה רואה שאנחנו פייטרים!!!

בטוח הייתה גם לך לא פעם אחת אופציה להיפלט מהמערכת (גם לי יש פסיכולוגית אזרחית פעמיים בשבוע.. - ונניח והיינו רוצים היינו יכולים בשנייה לצאת מהצבא)

פשוט צריך לחזק ולבסס את הנקודות החזקות- יש בך אותן- כמו למשל ההישארות בצבא..

אני לא טועה, נכון?

שבוע נפלא

היי בחורה חדשה זה נכון גם בנוגע אלי שאנחנו פייטרים לא קטנים והאופציה לצאת מהצבא יושבת לה במרחק של "רק תגידי ואת בחוץ..." אנחנו ממש באותה סירה שעכשיו הצטרפנו לפורום ושנינו חיילים ואני חושב שאנחנו בטח גם על אותם מסלולים כי מה שאמרת לי קודם פשוט הרגשתי שאמרת לי משהו שתואם בדיוק בדיוק בדיוק את המצב שלי בקשר לבולמוסים ואני מקווה שאת גם חזקה (רגשית) כמו שנשמע לי, אני חושב שזה מדהים שאפשר לדבר פה בחופשיות כזאת קלה על המצב הזה כי אני כל כך דואג להסתיר דברים מאנשים שזה הפך לספורט בפני עצמו רק להסתיר מאנשים את הבולמוסים שקורים לי ואת רגעי הדכאון שבאים אחריהם, קרן אור, האמת שיש לי אינטרנט בבסיס אבל כנראה שאני לא יכתוב ממנו כדי שאנשים אחרים לא יגיעו בטעות בהיסטורי לזה שאני מתכתב בפורום.
למה ידידות שלי חושבות שהמילה "שמן" זה חמוד אפילו שאני לא מגיב כאילו שקיבלתי מחמאה.. או שאנשים מסביבי אומרים לי שאני שמן או יש לי "מסה" בפנים גם כאלה שאני לא הכי קרוב אליהם?... לפעמים זה כל כך מסובב לי את הראש כשמישהו פשוט זורק מילה כזאת בקלות ואני ישר נלחץ מזה ומשתנק...
הפכתי לרודף דיעות של אנשים בקשר למראה שלי, אני כל הזמן בודק מה אנשים אומרים עלי וזה גורם לי ללחצים מטורפים קשה לי להאמין לעצמי. למה אני כל כך פגיע עד כדי כך שאני משתדל להסתתר מכל העולם? בנות איך מוצאים אופטימיות ומוציאים את ההרגלים הלא נוחים האלה... =[

זו אני ששאלתי אם ישל אינטרנט בבסיס, כדי שנוכל להמשיך לדבר איתך גם משם.

אני יודעת שאתה פגיע ורגיש לגבי המראה שלך ואני מבינה עד כמה זה מעליב כאשר אנשים מעיזים להעיר הערות לגביך. אתה תופס עצמך ולא מבין איך לעזאזל הם מרישם לעצמם להתנהג כך? באיזו זכות? מוכר לי, כל כך מוכר.

כמה זמן אתה כבר בסיפור הזה?
האם מישהו חברייך יודע על כך?
ואיפה מטופלים הורייך?

אני מניחה שיקח לך זמן רב לענות כי את התהיה בבסיס עכשיו אבל אני מקווה שאוליתוכל להגיח לכאן לפעמים ולשתף אותנו במה שעל ליבך.

ואיך מתמודדים? פוטש ממשיכים עוד פעם ועוד פעם. לא מוותרים ולא מתייאשים.
שיהיה לך שבוע קל ונעים וחיובי!!

חיבוקים

בלונדי!!