תקווה לבנה יקרה,

קרן אור יקרה,
רק כעת ראיתי את ההודעה שלך, עניתי לפני כמה דקות לנטע.
לא הייתה בכוונתי ליצור אנטי כאשר כתבתי, מנסה פחות לחשוב על מה קורה אצל אחרים כרגע, אני יותר במקום בו אני כותבת אומרת ת מה שעל ליבי, באותו הרגע זה היה על ליבי והרגשתי צורך לומר זאת, וכך עשיתי, אספר לך שביחס לעצמי זה המון, ביחס לאיך שהתנהגתי כל חיי.
לגביי המסיכות היפות שמלוות את חיי, את יודעת, כל יום אני עושה עבודה אמיתית עם עצמי כדי להוריד עוד ועוד מסיכה, ממקומך שלך אינך חייבת להאמין, זה בסדר.

אני מורידה את המגננות ממי שאני מרגישה שזה נכון להוריד מולו, אני לא חושבת שמול כולם אנו צריכים להישאר ללא מגננות וחשופים, לי בכל אופן קשה עם חשיפה וקשה ללא מגננות, אין לי סיבה שלא לפחד מזה, לצערי חוויתי בחיי יותר "מתקפת טילים" מאשר חיבוקים אוהבים.
לא חושבת שזה נכון היה לכתוב את מה שכתבת לגביי מה אני עושה או לא עושה ברשת, רגעים דוממים ושקטים הם שלנו, שלא נדע לעולם מה מסתתר ברגעים האלו אצל אחרים, אנו לא נוכחים שם ולכן במקום הזה אני חושבת שאנחנו באמת עיוורים.
לגביי היישום, כל אחד והקצב שלו כנראה, התובנות שלו וכנראה שגם הרצון שלו.
אני בטוחה שכל אחד יודע בחדרי חדרים לגביי עצמו מה הוא מיישם ומה לא, מה הוא מסתיר ולגביי מה הוא כנה, בסופו של דבר, בסופו של יום....אנחנו רק עם עצמנו...בתוך עצמנו, עם מה שאנו יוצרים ובוחרים להיות או לא להיות, לספר או לא לספר.

אני מאמינה בחיים מנקודת מבטי שלא קלה, אני מאמינה בתהליכים למרות מפולות, לפעמים יורד גשם....מישהי אהובה עלי אמרה לי ברגע קשה מאוד בחיי, במקום בו עשיתי פעולה שמאוד פחדתי ממנה.."תקחי מעיל שלא יהיה לך קר"-מתוך השיר של יהודה פוליקר כאשר הוא נפרד מאמו שהייתה בשואה וטסה לראות איפה הייכן היא חייתה ולהיזכר בזוועות שעברה.

לילה טוב,
אני.