הי, אני פותחת נושא חדש

אוי כמה שאני מבינה אותך וכמה הנושא מוכר לי.
כי ממש בימים אלה, ובכלל בתקופה האחרונה, אני גם מתעסקת כל היום באוכל. כל היום רוצה לאכול, ללא קשר לתחושת רעב!

זה מבאס ומדכא, ואני רק הולכת וגדלה. כי אני לא מקיאה!!

מה לעשות עם זה? אין לי פתרון בשבילך כי אני בדיוק באותו המקום!
אבל אולי לאכול קצת, לתת לגוף את מה שהוא מבקש מבלי להגזים יותר מידי.
והכי חשוב- שלא תלכי לסיים זאת באסלה!! כי משם הדרך כבר סלולה למטה. אל תכנעי לזה...

מקווה שצליחי לעבור בשלום את הלילה הזה!!

לילה טוב.

בלונדי!

אני פה, מנסה להכריח את עצמי ללכת לישון.
אני לא עייפה. מי היה מאמין, אה? ממש עונש.

לא כיף.
ברור לי שהזלילות יבואו לידי ביטוי בסוף בגוף. וזה לא שווה את זה מצד אחד. אני לא מקיאה ולא מקזזת. אם אכלתי היום יותר, מחר אני אוכל כרגיל, אולי יותר בגלל החשק הלא מוסבר הזה (לעזזל כבר אמרתי?) אבל לא פחות. אני לא מרשה לעצמי. זה מדרון תלול, והמחשבות על לקזז עושות לי בחילה, אין לי כוח לזה!!!!!!


אני ממש מתפללת שמחר, אחרי שיורידו לי את התפרים ברגל, אני אוכל לחזור להתעמל שוב, לפחות קצת, בשביל השפיות.


תודה.

את חושבת בצורה בריאה מאוד!
אני גאה בך.
ו-כן, זה מתבטא על הגוף לבסוף.
אבל צריך לדעת לאזן הכל ולא לקזז או להפחית!

כל הכבוד יקירה ומקווה שתצליחי להרדם בקרוב..

חיבוקים וליל מנוחה!!

בלונדי!

מאד בולטת אצלך ההגדרה של העניין. שמתי לב מזמן שהיא מאד חשובה לך. מאד חשוב לך כל הזמן להדגיש ש"זה לא בולמוס אמיתי", ש "אבל אני לא בולמית" ושאת מפחדת מבולמוס אמיתי "לפי הספר", כהגדרתך. קרן אור כבר סימנה לך את זה אתמול, ואני עכשיו אוסיף את שלי, לאור דברייך האחרונים.

ברור שאת באנורקסיה, וכל העת מלווה אותך מין פחד ליפול לבולמיה, את כל הזמן מפחדת שיתפוס אותך הבולמוס ה"הוא" מהספרים, שיפרוץ את כל הסכרים ושאת תהיי עוד אחת ש"נפלה משיא השליטה הנעלה היישר לבהמיות, לחזירות ולאסלה". ולכן, איפשהו, את אוכלת קצת ועוד קצת כדי להרגיע את השד שמפחיד אותך.

אבל אור, זה לא משנה אם את באנורקסיה או בבולמיה - זה אותו חרא! גם אני פעם חשבתי כמוך, ועדיין אני חושבת כך ברגעיי החולניים, אבל ה"הילה של ההצלחה האנורקטית" היא לא קיימת והיא שטות מופרכת לחלוטין!

מה הטעם בהצלחה זו אם איני מסוגלת לספק את צרכיי הבסיסיים ביותר - הזנה לתאי הגוף? מה הטעם בהצלחה זו אם גופי מפרק את עצמו כדי להתקיים? ומה הטעם בהצלחה זו אם אשכב קרה תחת תלולית עפר בטרם עת ואגרום שברון לב בלתי ניתן לריפוי למי שהביא אותי (באהבה?) לעולם? אין בכך שום הצלחה, רק כשלון.

לכן הייתי מציעה לך להפסיק להכניס את עצמך להגדרות ולהתחיל להקשיב לגוף שלך שהוא רעב ולא מקבל כל צרכו. ברגע שתאכילי אותו בצורה מספקת, הוא יפסיק להציק לך בנשנושים בלתי פוסקים.

לילה טוב.

תדה על מה שאת כותבת. ברור שאני מפחדת. אני מפחדת כי אני לא רגילה לצאת משליטה ושלא יהיה לי אכפת להעמיס על עצמי עוד. הגדרות אינן שובות, אני מסכימה איתך לחלוטין, הפרעת אכילה זו הפרעת אכילה, ודימוי גוף זה דימוי גוף. זה לא ישנה כלום גם אנורקסית וגם בולמית בסופו של דבר מרגישות אותו הדבר- שמנות.
אבל אני משתמשת בהגדרות האלו רק כדי לנסות להסביר את עצמי. אין לי ספק שזה לא משנה וכהוא זה.

אגב, בעניין ההילה של אנורקסיות, אני לא מתייחסת לזה כך. כלומר, אני בשום אופן לא מרגישה נעלה על אחרות בגלל שאני יכולה בלי לאכול. זהו, שאני בדיוק לא יכולה בלי לאכול. מכל הסיבות שבעולם. בגלל שאני הגיונית יותר מבעבר אני לא מסוגלת להתייחס לעצמי עם אותה הילה של תחילת המחלה. כתבתן כאן באחת התגובות לע' שבנות לא יודעות לעזור אחת לשנייה. זה נכון לגמרי. אני לא מסוגלת להיות בקרבת בנות אנורקסיות, כי יש לי חשש שזה יפגע בי לרעה. כאן, כמובן זה לגמרי אחרת, ואתן מקסימות לגמרי, אני פה כי אתן באות ממקום בריא.
כשאניי רואה אנורקסית אני יודעת מה עובר לה בראש- מחשבות כמו- "אני טובה ממנה, אני לא אוכלת", גם אם זה בא מתוך מצוקה, אלו מחשבות גועליות לא פחות מ"חזירות" כמו שקראת לזה... :)
אז לא, אני לא מנסה להגיד שאני מולחת יותר בגלל שהעבר שלי אנורקסי ולא בולימי. ואם זה השתמע מדבריי, בשום אופן זו לא הכוונה, אני באותו מקום נמוך.


זה בא בגלים, אתן רואות. ימים טובים וימים שבא למות.
התעוררתי הבוקר רע, אני נפוחה ויודעת שאין לי ממה לקצץ. אני לא יכולה לאכול פחות, כל השאיפה שלי בשנה האחרונה בעיקר, ובכלל בשנים האחרונות בעצם, היא לשפר את התזונה עוד ועוד.


תאכילי את עצמך את אומרת. אני אוכלת! אבל הכל טעון שיפור, אין שום סיבה להכחישה את זה. אלא שהשינויים הם קטנים ואיטיים, קשה לי לשנות דברים ברגע. בואי נשים דברים על השולחן, בלי ספורט קשה לי עוד יותר. הגוף כבד עליי.

לא הורידו לי את התפרים היום. עוד כמה ימים. להיות חזקה ולהילחם בשדים.... לא להתייאש...


יאללה ללימודים.



אור.

תסלחי לי, אבל לא שכנעת אותי. כי ככל שאני קוראת אותך, יותר ויותר עולה לי דמות מיוסרת שמצד אחד מצהירה קבל עם ועדה שרוצה להשתפר ולהיות בריאה, אך מצד שני נאחזת בחולי בעקשות ולא רוצה לוותר.

נכון, כולנו בתהליכים כאלה ואחרים, וגם את, אך את נוטה להרגיע את עצמך שבסך הכל את בסדר, כאשר המצב אינו כזה כלל וכלל. לפחות לא על פי מה שנראה לי. מצטערת, ההודעות שלך זועקות לי "אני רעבה!".

כי יקירה - את כן מרעיבה את עצמך, כי את לא אוכלת מספיק (להרעיב פירושו לא רק לצום למוות), ובגלל זה יש בך דחף לנשנושים תכופים. נכון שבולמוסים נובעים גם ממניעים רגשיים, אך לא נראה לי שזה המקרה אצלך, כי את "מחזיקה קצר" את האוכל.

אני שמחה לשמוע שאכלת ארוחה מלאה, ואני מאמינה לך מבלי שתצטרכי לחזור על כך, אך האם ארוחה טובה אחת "תכסה" על כל ההרעבות שקדמו לה? לא, לא נראה לי.

אני גם שמחה שלפחות בתחום ההגדרות הסכמת אתי, ואני מקווה שאת אכן חושבת כך, כי הרבה טועים לחשוב אחרת. אני מבינה את הפחדים שלך, אך האם חשבת פעם למה את כל-כך מפחדת מזה? מפחדת "להיכנע" לאוכל? האם תרד קרנך בעינייך אם חלילה תהיי בולמית?

את יודעת שלפחות לפי המחקרים ה"יבשים" כ-50% מן האנורקטיות יפתחו בולמיה? למה? כי אי-אפשר לחיות על כלום כ"כ הרבה זמן. מה גם שכל האנורקטיות הרי רוצות לאכול, יש להן תיאבון והחשקים שלהן לאוכל לא נמחקים. רק מה? מעל הכל ניצבת ה"שליטה" שמכחישה את הכל וצורחת: "לא, לא, לא נכון!!!". הרי זה עלוב. עלוב ועצוב.

אור, את לא אוכלת במידה מספקת, את מיוסרת ואכולת אשמה על כל ביס, את חולמת על ספורט כעל כלי עתידי לקיזוז קלוריות, ובכלל - לא טוב לך היכן שאת נמצאת, ואת בעצמך מודה בזאת.

אני מקווה שאת מבינה שאין לי שום כוונה להרגיז אותך חלילה, אלא רק "להעיר" אותך קצת בכלים הצנועים שעומדים לרשותי, כי אני הייתי במקום שאת נמצאת בו עכשיו, ולכן אני מרשה לעצמי לדבר.

אה, ואני הכי שמחה שקראת אותי שוב ושוב ושזה גרם לך לחשוב. זה טוב מאד!!!

שלך באיחולי לילה טוב!

כרונית.

כרונית,
מה שאכלתי אתמול בערב, זה גם מה שאכלתי היום בערב. מה שאני אוכלת כל ערב. אני אדיין בשטאנץ של לשמור על תפריט כלשהו פחות או יותר. זה לא ארוחה מסודרת פעם ביומיים, אלו ארוחות מלאות כל יום :) לא משנה.

שוב, זה בא בגלים. כן עכשיו אני בתקופה לא משהו, אבל לפני כמה חודשיים הרגשתי הרבה יותר טוב, והרבה יותר משוחרר.
אני טיפה קדימה ממה שזה מצטייר כרגע בעיניך, ולכן נורא קשה לי להסביר את עצמי. אני לא חיה בהכחשה שאין לי הפרעת אכילה והכל סבבה. אני לא אכחיש שהרי כל הבעיה שלי היא שאני- מ פ ח ד ת להשמין...
זה לא אומר שאני רוצה להיאחז בחולי, ממש ממש לא (!) זה אומר שקשה לי לקבל את עצמי עם עוד כמה ק"ג....
בעיתות שגרה, כל העניין של הספורט התחיל אצלי לא מתוך מקום של לרדת במשקל, אלא כדי שאני אוכל לשמור על המשקל ולחטב את הגוף.
ככה פשוט. הגעתי לשם ממקום טוב, אני לא צריכה לומר את זה לאיש, חייתי את ההרגשה הזו מבפנים!

את כל הזמן אומרת שואלת או רומזת שאני ארגיש כאילו תרד קרני אם אהיה בולימית. זה לא זה! והסברתי את זה קודם- אני לא אקיא זה דבר ראשון, כי אני לא עושה דברים כאלה. וגם בהנחה שכן, אני לא רוצה להיות בולימית לא כי ככאילו תרד קרני, אלא כי זה לא מקדם אותי לשום מקום אלא רק מביא אותי לחולי דומה. מה עשיתי בזה? הצלחתי להוציא עצמי מההרעבה כדי להתחיל עם בולמיה? נו באמת. את לא באמת מאמינה בזה שכל החשש מלהיות בולימית הוא בגלל ש"קרני תרד"?!
ושוב אמרתי גם קודם, אני לא מאמינה בשום "הילה" שמקיפה את האנורקסיות. זו אשליה שכבר לא עובדת עליי. אני לא מרגישה מוצלחת יותר אם צמתי, להיפך! אני כ"כ גאה בעצמי שאני מצליחה להתיר את הרסן...! ... לאכול בריא! אני מרגישה כאילו הענקתי לגוף שלי.

בדיוק בגלל זה אני לא אכולת אשמה על כל ביס. אני מסוגלת להגיד לעצמי ואומרת.. שאכלתי, נו אז אכלתי. ביג דיל.

אבל אני לא מסוגלת שזה קורה בצורה בלתי נשלטת כזו (כן, אני ריכה להחזיק את האוכל קצר. עם זה אני מסכימה המון). אני לא רוצה להיכנס לזלילות כאלה. אני רוצה לשלוט בהן. אני רוצה לדעת שאם אני אוכל עוד משהו זה יגרום לי לא לאכול אלף דברים שלא מתחברים לכלום. לדוגמא, לשבת ולאכול פרוסת לחם, במקום לנשנש קליליות יעשה לי הרבה יותר טוב. אלא שחילוף החומרים שלי לא בשמיים, אני בבית כרגע והפעילות הגופנית שאני עושה היא אפסית. את יכולה להאשים אותי בזה שאני מרגישה חרא?
ושדווקא עכשיו פחות מתאים לי לעשות שינויים באוכל? אני רוצה לחזור לעצמי ולהמשיך משם.... זו התקווה. היא עד כדי כך מטומטמת?


האמיני לי שאני יודעת. אני למודת ניסיון ויודעת, אני מכירה את הנזקים, וחווה אותם על עצמי. אין לי שום מטרה להיות חולה.



לילה טוב.
ותודה על המענה, זה לא מובן מאליו!



אור.

שמעי יקירה, אני שמחה שהגבת עכשיו ואני אענה לך על כל נקודה, וביחד עם זאת - אין לי כוונה להתחיל להתנצח אתך פה. זו לא המטרה. המטרה היא להביע דעה ולהאיר קצת אחרת על פני הדברים, אבל אם זה כ"כ קשה לך - אולי כדאי לנהוג אחרת.

אז ככה:

כמו שאת יודעת, כל התהליך הזה מורכב מגלים-גלים, וככה זה אצל כולנו. גם לי קשה יותר עכשיו, לאחר תקופה רגועה יותר יחסית. הרי לפני דקתיים כתבתי לבלונדי שאני נפוחה ולא ממחזור. גם לי קשה, כמו לך וכמו לכולם. כולנו מפחדות להשמין, וכולנו שונאות יותר את עצמנו על כל קילו מסכן שדבק בנו. כך אנחנו. הרי זה בדיוק העניין. ולרגע לא אמרתי שאת מכחישה את הה"א שלך! ולשניה לא אמרתי שאת רוצה להיאחז בחולי! מי רוצה להיאחז בחולי, אלוהים ישמור?? איפה ראית שכתבתי שמטרתך להיות חולה?! זה לא מה שכתבתי! להיפך! את מודעת לה"א שלך, מודעת לה מאד אפילו, אבל ביחד עם כל המודעות שלך את לא ממהרת לזוז ממקום שהוא לא כ"כ בריא לך. זה הרושם שאני קיבלתי, ולא רק אני, אז אולי אנחנו טועות ועמך הסליחה!

לגבי הספורט - ראשית, אצלי זה היה אחרת ומלכתחילה הוקדש להפרעה. אני מבינה שאצלך זה התחיל ממקום אחר. ובכל זאת, פיתחת אובססיה לספורט, ביצעת אותו באופן כפייתי ולצערי נפצעת, כלומר - פגעת בעצמך. האם ההתמכרות הזו לספורט עמדה בפני עצמה? או שהיה לה קשר לעניין בו אנו דנות? אני לא מוכיחה אותך, חלילה. אני רק שואלת אותך.

לגבי תדמית האנורקסיה-בולמיה - הבהרתי את דעתי על כך קודם, ואין לי מה להוסיף. אני לא רומזת כלום ואני לא מנסה להכניס בפיך מילים שלא היו שם. אני שאלתי אותך את השאלה ששאלתי אותך קודם כדי שתחשבי עם עצמך לעומק מניין נובע הפחד הזה שאת מודעת לו. הרי כבר ענית לי שאת מסכימה אתי בעניין הזה, אז מדוע כ"כ התרגזת עכשיו?

כולנו רוצות לשלוט באוכל, במקום שהוא ישלוט בנו. כולנו רוצות מצד אחד לאכול טוב, בריא ובמידה מספקת, ומצד שני להרגיש שהשליטה בידינו ושאנחנו לא אלה שנגררות אחריו. הרי אף אחת מאתנו לא רוצה לפגוע בעצמה. אנחנו רוצות להרגיש טוב מול האוכל! אבל האידיליה הזאת של שליטה מוחלטת באוכל היא לא ריאלית וגם לא תהיה, כי יש גם את הנפש שתובעת את שלה, וזה טבעי, ועוד לפני הנפש יש את הפיזיולוגיה שצריכה את הדלק שלה, ושדורשת אותו.

אז מה התשובה? שצריך ללמוד להרפות, אפילו קצת, ולהשלים עם דברים. צריך לקבל את העובדה המוגמרת שאנחנו כבני-אדם לא נוכל להשליט את הסדר המוחלט הזה באוכל שאנחנו כל-כך חושקות בו, כי זאת מין פנטזיה לא מציאותית שלא תתקיים.

התקווה שלך היא לחזור לעצמך ולהמשיך משם, כדברייך. ובהנחה שתגיעי ל"שם", מה מחכה לך שם? הרגשה טובה יותר? יותר השלמה? יותר תקווה לעתיד?

אור, אני לא שופטת אותך! אני מביעה את דעתי באופן מקובל ומספקת לך כמה נקודות למחשבה, בינך לבין עצמך.

בכל אופן, אני מקווה שהפעם הצלחתי להבהיר את דבריי כהלכה.

ליל מנוחה!

כרונית.

לא מתנצחות.
הפורום הזה מקסים, ממש כמו משפחה, אין לי שום רצון להעכיר את האווירה!



אז תודה רבה, אין לי אלא להסכים שאלה החיים, שצריך להשלים ולהמשיך הלאה, להתעסק בזה שאני לא יכולה להתעמל לא יוביל אותי למקום בריא יותר. התסכול הורס, אין בו דבר בונה עבורי.


מצד אחד אני רואה נשים יפות ודקיקות, ושמה אותן למודל.
מצד שני אני רואה נשים מלאות שהן כל כך יפות! (נועה תשבי היא הדוגמא האולטימטיבית. כל כולה אישה משגעת!). ובדיוק הנשים האלה שהן יפות בזכות זה שנוח להן עם עצמן הן צריכות להיות המודל האמיתי.

כשאני אומרת יפות אגב אני לא מתייחסת רק ליופי חיצוני,
גם לשטחיות שלי יש גבול :)


בכל אופן שיהיה יום נעים לכולנו!

שוב המון תודה על תשומת הלב שלך!!!!



אור.

ונכון מאד - התסכול תמיד הורס, ואף פעם לא בונה. הוא רק שורף, מאכל וגורם נזק. ובכל זאת - אי-אפשר להיפטר ממנו לגמרי... ועל זה - מה חבל!

אני מקווה שעם הזמן המודלים שלך יתבססו רק על האישיות ועל התוכן, ולא על מידת הרזון - כזו או אחרת. מצד אחד - אנחנו בני אדם ואנחנו נמשכים ליופי, ורזון הוא חלק מיופי (ואני לא מדברת על רזון של טרום-מוות עכשיו). זה טבעי, מוכח בכל המחקרים ואין מה להתכחש לזה. וביחד עם זאת - מה שגורם לנו להעריך את הבנאדם שמולנו (לחבב או לתעב) הוא הרי אך ורק האישיות שלו ומה שיש לו בפנים, או מה שאין... ובכל מקרה - ללא קשר למשקל.

באשר לנועה תשבי, אם כבר הזכרת אותה - לדעתי היא לא פחות ממהממת, ותמיד כשהיא קופצת לארץ אני חוששת לגלות שהיא נדבקה במגפה, נכנעה ללחץ וירדה במשקל. אני גאה בה על איך שהיא נראית. אני בטוחה שמופעלים עליה לחצים תמידיים להתאנרקס, אבל לפחות עד כה נראה כי היא עומדת בהם בגבורה. ועל כך כל הכבוד לה!

אני מקווה שעבר עלייך יום פחות טורדני עם האוכל ושאת מרגישה טוב!

לילה טוב!

כרונית.

אני קוראת אותך שוב ושוב, וחייבת להגיד שאני כן אוכלת. ואתמול הנשנושים האלו היו אחרי ארוחה ממש מלאה. כן, כולל פחממות. ומכאן התסכול העמוק! אני מרגישה שאני צריכה להתגונן משום מה.
אני באמת לא מרעיבה את עצמי (!!!!!!!!!). אני פשוט לא משנה הרגלים בקלות. חשוב לי להסביר את זה, זו התייחסות שונה לחלוטין...

אני קורא רק כותרות אפילו בעיתונים ואפילו בכתבות בטלויזיה אני הפרעת קשב מהלכת אבל הייתי ממש עמוק בדו שיח שלכן (אור וכרונית), זה נשמע לי כל כך מוכר (ממקור של גוף ראשון), ואני חושב שאני בעצם באותו מצב של אור כי אני גם עוד מתכחש לעצמי.
אני התחלתי מדיאטה כביכול בשליטה, אחרי זה יצאה משליטה כשהפכתי לאנורקס סופר-שומר מכל משמר על המשקל הנמוך, ואחרי זה עברתי בולמוס שהחזיר אותי למשקל ההתחלתי + 12 קילו
ועכשיו זה נורא מתסכל כי הייתי רוצה לרדת במשקל, ולפעמים אני מרגיש כל כך בשליטה אבל ברגע שמישהו אומר לי שאני עוד לא בשליטה אני כל כך נאטם ומסרב להקשיב,,,
מתי אני יגיד לעצמי להפסיק להמציא תירוצים על כל דבר לפי מה שנוח לי? מתי אני יפסיק להשתנות לפי מה שאנשים אומרים לי...
האם בשנים הקרובות אני אמור לא לחשוב על ירידה במשקל? האם זה פסול לחשוב על חיטוב הגוף על ידי דיאטה?...
כרונית בלונדי וקרן אור בקשר למה שדיברנו על זה שאני נפגע כשקוראים לי שמן, ולא בתור בן אדם אלים שיחזיר בקללות או במכות, איך אפשר להתמודד עם זה?
ודרך אגב מה זה ה"א ומה זה בולימיה ניירוטית? (אני לא בטוח שאמרתי את זה נכון)

איך היה אצל הרופא?
ומה המרגש?
מקווה שיותר טוב.

כן, גם אני נפגעת כשמעירים לי משהו על המשקל. ואני חושבת שרוב האנשים נעלבים מכך. או לפחות רוב הנשים.
אני לעד אפגע מזה, כי זו נקודה חלשה אצלי.
וגם אצךל זו נקודה חלשה, שתמיד תהיה רגיש אליה באופן מיוחד.. ככה זה איתנו, מופרעי האכילה!!

לגבי שאלתך על חיטוב הגוף- אני לא מאמינה בדיאטות!! לא מאמינה בדיאטה כזו או אחרת לשם ירידה. זה צריך להיות אורח חיים בריא ונכון. שיכלול תזונה מאוזנת ופעילות גופנית סדירה.
הדיאטה שעשינו הביאה אותנו למקומות אפלים ורעים.
ולכן, אתה יכול לאמץ לעצמך תפריט מאוזן (אתה מטופל אצל דיאטנית) ולהוסיף לכך קצת פעילות גופנית. הליכה או כל דבר שאתה רואה לנכון לעשות.
כמובן שבלי פעילות גופנית, לגוף יהיה קשה להוריד את העודפים שלו. והאמן לי שאני יודעת כמה זה קשה להביא עצמך להתעמל!! אבל רק כך, בתוספת תפריט מאוזן- תרד במשקל ותשמור על הבריאות שלך!!

האם אתה לא אמור לחשוב מחשבות על ירידה במשקל?
אין תשובה לכך. אי אפשר לשלוט על המחשבות והרגשות.
המחשבות תמיד תהיינה אי שם. השאלה איזה מקום אנחנו נותנים להן ועד כמה אנחנו מיישמים אותן.
אתה חושב שלא הייתי רוצה לחזור להיות במשקל יותר נמוך? בטח שכן!! אבל אני רואה כיום את הדברים בפרופורציות נכונות. והחיים שלי לא תלויים ועומדים על ספרות המשקל. ולכן, לא אשוב לאנורקסיה או הבולימיה!! את המחשבות הללו אני מזיזה אחורה, ומפנה מקום לחשובות יותר!!
יש עוד דברים בחיים!!!

יקירי, הדרך היא ארוכה. אבל אני מבטיחה שאם תתמיד בה, אתה יום אחד תביט על הכל, ותחייך! כי כבר לא תהיה במקום ההוא.. תהיה במקום הרבה יותר טוב!! האמן בעצמך!!

חיבוקים!!

בלונדי!

מי קורא לך שמן?
האם זה משהו יומיומי??


לא יודעת איך להתמודד עם דבר כזה.
כל חיי הייתי שמנה וסבלתי מזה מאוד...
הלוואי והיה נחסך ממני הסבל הזה.
אני כל כך מבינה אותך...

תהיה חזק!!! החיים שלך שווים הרבה יותר מהמילה "שמן"!!


חיבוקים
בלונדי!

שלום לך! איך המרגש הלילה ואיך היה אצל הרופא? אני מקווה שיצאת מעודד לאחריה, עד כמה שניתן לצפות... ראשית, אני שמחה לשמוע שאור ואנוכי גרמנו לך להתרכז ושמצאת אותך שם בין הדברים! אתה דווקא נשמע מודע היטב למצבך, ואני מקווה שזה יוביל אותך למקום טוב יותר.

אתה שואל לגבי מחשבות וכולי. אז כמו שבלונדי אמרה לך - אנחנו לא באמת יכולים לשלוט על כל מה שעובר לנו בראש, כי מחשבות הרי משקפות גם את כל הפחדים, השאלות, התהיות והבעיות הלא פתורות בחיינו ובהווה שלנו. מסיבה זו אי-אפשר לשלוט עליהן לחלוטין, אבל כן אפשר להתאמץ לנתב אותן לכיוון החיובי. ברור שענייני המשקל והאוכל ימשיכו להטרידך לא מעט, אבל אם תחליט שמהיום אתה מתאמץ לקחת את זה למקום בריא ושפוי - עשית את שלך.

לעניין שמות הגנאי - תראה יקירי, לי קוראים "יא שמנה!" כאילו בצחוק, וזה פוגע בי. זה פוגע בי כי הם לא יודעים כמה היסטוריה כואבת מתחבאת מאחורי זה, ושלא לדבר על כך שהקולות החולים שבי מהנהנים אצלי בראש ואומרים לי: "את רואה? את שמנה! עובדה!".

ה"א= הפרעת-אכילה. יותר נוח לי לכתוב ה"א מאשר את שתי המילים הארוכות הללו. אז אמור מעתה: ה"א או גם ה.א. ...

בולמיה נוירוטית - אז אני אישית טרם שמעתי על המושג הספציפי הזה, אבל אני כן יכולה להבין מניין הוא צמח, כי כל הה"א לסוגיהן הן התנהגויות מופרעות-נוירוטיות לגמרי, ולעתים על סף הפסיכוטיות לשמה, אם תרשה לי להוסיף...

תרגיש טוב וליל מנוחה!

כרונית.