נטע היקרה,

אני מאמינה בלהודות בחוסר אונים מול המחלה, מול ההתמכרות שלנו, אני מאמינה שככה
אנו מודים שהיא יותר חזקה מאיתנו, משחררים את השליטה שאנו כ"כ כמהים אליה ובעצם איננה
שליטה, אלא ההפך..
ומתוך המקום הזה לעשות צעדים קטנים קטנים של חוסר אונים, לא להתקרב למקום הזה כי כמו
שאמרתי אנו חסרי אונים שם..לא לנסות ולבחון את עצמנו כדי שחלילה לא ניפול.
יש דברים חזקים מאיתנו, אני באמת חושבת ככה.
פעם חשבתי שאני צריכה להיות חזקה מהכל, שאם יש לי הפרעת אכילה, אני אתמודד מולה,
אביס אותה, אסתכל לה בעיניים ולא אפעל עליה ומתוכה, אבל נכחתי לדעת ולראות שזה לא ככה-
אסור לי להתגרות בה, אסור לי לשחק ולבדוק מה היכולות שלי..
כי ללא ספק אני חלשה...וללא ספק יש לי קשיים שלי שיכולים להחזיר אותי אליה, אני צריכה לשים
את עצמי במקום הכי הכי בטוח כדי לא לגרות אצלי את המקום החלש שלי כדי לא ליפול אל זרועותייה
"המנחמות" בשנית..
וכן, גם היום ממש וכל יום אני בוחנת מה מפיל אתי, בוחנת מה מחליש אותי, בוחנת אלו דברים
מחזירים אותי למחשבות רעות, לרצונות לחזור להפרעת אכילה, מה גורם לי שוב פעם לדבר מתוך
אוכל, מתוך הלכאה עצמית.....
ולפעמים לא קל מה שאני מגלה, לפעמים זה מעלה הרבה שאלות ותהיות...אבל אני משתדלת
באמת מאוד מאוד מאוד להישאר במקום שאני רוצה להיות בריאה, ואסור לי ליפול. כמו שאמרתי-
לא קל, אבל אני מניחה שזה אפשרי...כל עוד נרצה, כל עוד נלך בדרך ההחלמה,
ולא אני לא תמיד הולכת בה, ואני לא אהיה צבועה ואני לא אגיד דברים שאני לא עושה..
אבל אני משתדלת שתדעי. ובאמת שאני רוצה ויודעת שאני עושה פעולות למען זה כהיום.

מצטערת אם לא מובנים דבריי,
מאחלת לך סופ"ש נעים ומעניין.
אני.

הי תקווה יקרה. טוב ששמת את ההודעה למעלה באמת יום שבת בבוקר לא ראיתי מה שכתבת למטה...
אכן , דברייך מובנים ביותר,
אני ממש גאה בך ששרדת את המחלה הערורה הזו כל כך הרבה שנים, אני יודעת כמה שזה קשה כל יום שעובר עלי הוא כמו יובל...וכל מה שאני מאחלת לעצמי ולכולן להיות בריאות.
אני התרגשתי וכאבתי את מה שכתבת, התחברתי לחלק מהדברים.....
לגבי הצביעות אני לא חושבת שהייתי צבועה ולאורך כל הדרך!!! אלא שאני כותבת דברים שאני עצמי לא מצליחה ליישם ונכון, קשה לי ליישם אותם וגם למי שיושבת מול המחשב מסתבר שקשה ליישם את זה ויחד שתינו יכולות לעבוד על הנקודות הללו...על ידי זה שבעצם האחת מוציאה את החכמה מהשכל אל הכתב וזאת שקוראת ואיכשהו זה נכנס לה למודעות וללב.
דבר אחד שזכור לי שאמרתי אחד בפה אחד בלב זה לגבי ההקאות, אני זוכרת שכתבתי כמה שזה נורא להקיא ובעצם אני עצמי היתי מתגנבת ומקיאה ובאמת כשקראתי את הדברים שלי התחלחל בי משו איך זה שאני כותבת כמה זה גרוע ונורא ואח"כ מסוגלת להקיא?!? כמובן שלא כתבתי בדבריי שאני לא מקיאה אכן עברתי תקופות קשות של הקאות וגם שיתפתי בכך בפורום,לא אכחשתי זאת אפעם! את מבינה שזה היה בתקופה שלי לא היה כ"כ שליטה על ההקאות פשוט זה היה רפלקס "טבעי" אבל יחד עם כל זה תמיד חיזק ועדיין מחזק אותי לקרוא ולהבין שהשכל שלי לא חולה ושהוא לא נפגע ושאני יכולה לשדר דברים חכמים והגיונים ...
לגבי ה"גרעין המקולקל "אני מאד מקווה שאיכשהו יהיה מדען שישנה את הדנ"א שלנו ויצליח לתקן את הפגם שם ולתקן את ה"רצף הגנטי" שנוכל לחזור לחיות חיים טובים ומאושרים ובריאים...
אני מאחלת לך שתצליחי להתגבר על המשבר שפקד אותך במוות חברתך. מאמינה בך שתצליחי להתגבר על זה כמו שהצלחת לצאת מבור מטונף ועמוק....
אוהבת
נטע

ואוו!!!
קראתי את מה שכתבת כאן בנשימה אחת,כפי שאת בוודאי כתבת את זה.מרגש,כנה,אמיתי.
אין לי מה להוסיף רק רוצה לחזק אותך במאבק,ולומר לך שאני איתך.

שולחת לך כוחות וחיבוק כנה ואמיתי,
אני.