צהרי יום ראשון!!!

איזה כיף לך! את מוזמנת לשאוב קצת מוטיבציה ממני :-)
(משתוקקת לקצת אירובי......!)



בינתיים לומדת פה שקט,
חושבת אם אצליח לפילאטיס.
סליחה על העגמומיות שאני מביאה איתי, אבל כ"כ קשה לי. אני רואה את תוצאות אי האימונים של הזמן האחרון. ובו זמנית מרגיעה את עצמי- יהיה בסדר, זה עלה בקלות, זה גם יירד. יהיה בסדר!!!!!!

כיף לך! פדלאה לא פדלאה, אחרי שעושים את הצעדים הראשונים הרבה יותר פשוט להמשיך, ותחושת הסיפוק שאח"כ! :)

בנימה אחרת, חורף, אה?
אני כבר מתכוננת למצב חורפי פה. המצברוח החורפי כבר נמצא,
עכשיו צריך רק קת גשם, שיעשה את זה למוצדק :)
טיול בגשם דווקא נשמע כיף :)


אור.

כרגע לא ממש מתאים לי טיול בגשם... ועכשיו באמת הפציעה לה השמש.

חזרתי מהחד"כ ואני אכן מרגישה קצת יותר טוב, אם כי תפסה אותי בחילה קלה. אוףף.

אני מבינה שקשה לך בתקופה האחרונה, אבל אלו החיים ואת חייבת להמשיך את המלחמה. ועוד כמה קילו שתעלי- לא יהרגו אותך! הם אולי יבאסו, אבל האמיני לי שתהיי בן אדם בדיוק אותו הדבר. ואף אחד לא יאהב אותך פחות!
זה קשה לחשוב כך, אבל זו הדרך היחידה. וחוץ מזה, כמו שהזכירו פה כבר בעבר- לאנורקסיות ובולימיות תמיד תהיה בעיה עם המשקל, כי הגוף זוכר את הנזקים שנעשו לו ונלחם בחירוף נפש על כל קילוגרם בודד. אז סביר להניח שתהיה עליה קלה (או כבדה) במשקל, לאחר תקופת החלמה כלשהי...

יקירה. החזיקי מעמד, ועוד מעט כבר תשובי להתאמן. (האם זו אובססיה?? האם הספורט שאת עושה גובל בהפרעה?? כי נשמע שאת ממש מסורסת בלעדיו..)

לימודים מהנים ובהצלחה.

להת'
בלונדי!

המילים האלו עוזרת (גם מביאות אותי לדמוע קצת המון עכשיו מול מסך) אבל גם עוזרות.... תודה.

זו לא אובססיה כמו בעבר. זו הייתה אובססיה לחלוטין. לפני שנה התמכרתי פשוט לספורט, והתאמנתי יום יום. עד שהגוף קרס לי כשהתחלתי אורח חיים אחר ויותר אינטנסיבי. מאז אני גוררת פיעה וגם בגלל האורח חיים הזה המעטתי בימים, הפכתי להרבה יותר שפויה בעניין. לא כל יום, לא ריצה. אני לא אגיד שאני לא מתייסרת כל פעם שאני לא הולכת או בכל פעם שביטלתי בעבר, ועדיין מאוד אוד מאוד חשוב לי ללכת לאותם שיעורים שבחרתי לי. ובזו זמנית אני מנסה להקשיב לגוף שלי.
והנה עכשיו- כמה שקשה לי, אני יודעת שההתמודדות ריכה להיות ממקום אחר, לקבל את עצמי על אף עןוד שני קילוגרמים. אבל זה מציק כ"כ, זה בדיוק ההבדל הדק הזה בין להיות חופשיה, באוכל, בלבוש, בהתנהגות.... לבין הפחד הזה שאני אכנס לקניון והמאבטח שישאל אם אני בהריון. ממש ככה. מצחיק אפילו(או שלא...), יש בי אי נוחות תמיד להכניס את הבטן, שלא תתנפח. עם שני קילו פחות אני יודעת שזה יהיה כ"כ יותר פשוט. אני מרגישה כמו כל אישה אחרת, שיש לה קצת משקל עודף והוא לא נוח לה... אבל לי כאילו אין את הזכות להרגיש כך, בגל שאני רזה, אז מה פתאום אני מתלוננת. אז זהו, גם ברזון יש רצון לפרופורציות, לא? ולפעמים שני קילו זה בדיוק זה.



קשה לי. אני יודעת שאני סוחטת פה מילים.
ומילים כאלו של הבנה ממש עוזרות לי.



תודה.



עד כמה ימים, אה?


:)

את יודעת? גם לי תמיד הייתה בעיה עם הבטן וגם אותי שאלו אם אני בהריון. וכמה שנעלבתי... כי ברור שלא הייתי בהריון והייתה זו רק הבטן שבלטה.
ירדתי 60-70 ק"ג בתקופה ה"טובה" ולכן נשארו לי עודפי עור, שללא ניתוח, לא ייעלמו לעולם!
זה מביך, זה מציק וזה בהחלט לא קל להתלבש כשיש בטן כזו. כי בגוף הכל פרופורציונלי אצלי, חוץ מהבטן ההריונית הזו.
מאוד קשה לי למצוא בגדים שישבו עלי בצורה נאותה, וזה תמיד היה העניין שהכי הפריע לי בהכל!

אני כל כך מבינה אותך, אבל את יודעת? אני הולכת פה ברחובות ורואה בחורות, נשים, ילדות! ולכולן יש בטן! כן, ממש כך. לכווולן. זה לא פוסח על אף אחת. אז נכון, כל אחת במידה שלה, אבל זה טבעי וזה גוף האדם.
ומצד שני אני רואה "קרשים" ואני יודעת היטב מה מצבן, ומה הן חושבות על החיים בכלל ועל בנות מלאות בפרט. (וכשאני אומרת "מלאות" אני מתכוונת לבנות שנראות נפלא, רק שבשבילן הן נראות כמו פרות, בשל העיוות במוח) ואני לא רוצה להיות כמותן!! לא רוצה להתייסר ולחשב כל קלוריה. לא רוצה להרעיב את עצמי למוות. לא רוצה לצלול שוב למקומות הנוראיים האלו שהייתי בהם.

ואת יקירה!! אני בטוחה שאת יפה ומוכשרת. והבטן שלך היא חלק ממך! כן, היא שלך ולמדי לחיות איתה. זה לא קל, אני יודעת. כי אני ממש באותה סירה. אבל זו מי שאת, וככה יאהבו אותך! ומי שלא יאהב את הבטן- שילך לחפש את יודעת את מה....!!!

נשים גפרוריות ושלדיות הן נשים אומללות שחיות בסבל! אין לך שום רצון להיות שם, האמיני לי!!! יש לך חיים שלמים לחיות! ולא צריך לסבול בהם!

ובקשר לספורט- זיהיתי פה משהו לא בריא!! ואני מקווה שאת בהחלט שומרת על עצמך ולא מפקירה את גופך לאובססיה הזו.
התמכרות לספורט היא בעיה מוכרת, וקשה ככל ההתמכרויות!! אין לזלזל בכך.


שמרי על עצמך יקירה. את יפה ומוכשרת וצעירה.
והבטן שלך לא תלך לשום מקום! נסי ללמוד לאהוב אותה כשם שאת אוהבת את עצמך!! כשם שכולם אוהבים אותך, בלי קשר למשקל שלך!

בהצלחה יקירה...
חיבוקים!!
בלונדי!

אני גם יודע שזה בערך מה שאני צריך לחשוב ולהשלים איתו אבל אני לא מצליח להתמודד עם ההשמנה, אני לא מצליח להגיד לעצמי זאת הבטן שלי ואלו הרגליים שלי ולא כדאי לי להחזיר את עצמי למצב של גפרור, אבל אז אני מסתכל על התמונה בארנק שלי ונזכר שבמקום שהייתי היה רע...
אולי אני מפנטז על זה אבל משהו בי רוצה לרדת במשקל והמוח שלי עומד מהצד השני ושומר על המשקל גוף שלי מכל ירידה הכי קטנה שיש...
תעזרו לי להוציא את המחשבה הזאתי ותגידו לי שזה נורמלי
ד.א כל הכבוד לך בלונדי על המוטיבציה לכושר, אני יודע שכשאני מתעקש לשלוף את עצמי לפחות לאיזה הליכה זה ממש עושה טובה להרגשה במיוחד עם מוזיקה

כמה טוב לראותך פה איתנו, למרות שכבר יום ראשון ואתה בוודאי כבר בבסיס.

הסתכל על התמונה שלך מפעם. מה אתה רואה? גפרור אומלל וחולה. האם היית רוצה לחזור למקום ההוא? אז אמנם היית רזה והרגשת שאתה שולט בהכל, היי לא נורמלי. אבל מה קרה לך בפנים? הנפש נשברה והיית מדוכא וחולה.

אתה לא רוצה לחזור למקום ההוא.

גם לי יש בעיה עם השמנה. התחלתי את חיי בתור אכלנית כפייתית. ולכן תמיד יש איום שאחזור לשם. הרגלים של שנים-קשה מאוד לשנות! אבל אני מנסה בכל הכוח..

ואתה- טפח לעצמך על השכם! אתה בטיפול, אתה מקבל עזרה! אתה לא מאבד תקווה ואתה ממשיך להלחם, למרות כל הקושי שבדבר.
זה אכן מסע ארוך, וכל יום שעובר מקרב אותך למטרה הנכספת!!
אל תתייאש והמשך בדרך הזו.
הבטן? הרגליים? ניתן לשינוי!!! קצת ספורט והכל יכול להתעצב. ואני לא מדברת על ספורט אובססיבי, חלילה!! ממש לא. ספורט רגוע מדי פעם. בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלך.

ובקשר אלי- פדאלה מארץ הפדלאות!! תודה על המחמאות לגבי הכושר. אני חייבת את זה כי אני כרגע במקום בחיי שאני לא פעילה הרבה, ויש הרבה אוכל חדש לנסות כל הזמן (אני בחו"ל), ולכן העליתי הרבה מאוד במשקל. אז אני מנסה לגרור עצמי בכל יום לעשות משהו ספורטיבי- טיול אופניים, הליכה, ריצה קלה. לא משהו אגרסיבי!!!!
ואני מקווה שאתה גם תצליח להביא עצמך לעשות ספורט כלשהו..

שיהיה לך המשך ערב נעים ותהיה חזק!!!!!

חיבוקים

בלונדי!

אתה יודע אנחנו מנסים להיתפס לרזון כאילו זה משהו שיגרום לנו להרגיש טוב,או ילמד אותנו לאהוב את עצמנו.ההתעסקות הזאת מנסה להסתיר את האמת הכואבת שאנחנו מנסים להרעיב\להוציא מתוכנו.ולכן זה ממכר כי זה נותן את תחושת האופוריה לכמה רגעים,אבל חוזר על עצמו כי כמה אפשר להטביע ולהרעיב את הנפש(ונעזוב כרגע את הגוף...),בסופו של דבר הכל מציף אותנו ועולה.מה שאתה מרגיש הוא נורמלי בהחלט וחלק מתהליך ההיפרדות.מצד אחד המחלה היא החברה הטובה ביותר שלנו(ו לפחות כך אנחנו מנסים להאמין) ומצד שני-צריך ללמוד להבין שהיא היא האויב מספראחד שלנו,וזה לא פשוט לעשות את הסוויץ' הזה.תיזכר עד כמה כשהיית במצב קשה יותר היית אומלל,רזה אבל אומלל.אתה באמת חושב שזה שווה את ההקרבה??אני חושבת ששום דבר לא שווה את ההקרבה של עצמנו,בכלל בחיים.אבל יש גם נקודת אור,כיוון שאתה בטיפול,ואתה רוצה,וזה לוקח את הזמן עד שמבינים את המניעים למחלה ועד שלומדים להיסתכל לכאב בעיניים מורמות ולדעת שהוא חלק מהעבר שלך,אבל לא חייב להיות חלק מהחיים שלך בעתיד,זה רק אתה קובע איך העתיד שלך יראה.
אז תחזיק מעמד,
מקווה לימים יותר מאושרים,חיבוקים קרן אור

תודה על העידוד חזרתי היום הביתה לג' כי לא הרגשתי טוב מחר בבוקר פגישה אצל הפסיכיאטר ואמא שלי רוצה לבוא איך שהיא מגנה עלי מכל דבר נראה לי שהיא נלחמת יותר ממני לפעמים...
קרן אור זה נראה לי האמת מה שגרם לי מאוד להיכנס לאנורקסיה שחברה שלי אמרה לי את המילה "צ'אבי" וכל כך נחרדתי מהמילה הזאת שפשוט התאים לי להיות ההיפך מצ'אבי... והיא היחידה שאמרה לי את זה והאמת שהיא בעצמה חצי שנה אחריי נהייתה אנורקסית, זה נשמע לי כל כך נכון מה שאת אומרת אבל כמו שאמרתי קשה לי להחזיר את האמונה בעצמי.

אני כל כך מושפע מדיעות של אנשים וקשה לי כל כך לפתח את הבטחון העצמי שפעם היה לי, אני נזכר בגיל יותר צעיר שהמילה שלי הייתה ברזל ומסביבי הכל היה קורה לפי המילה שלי.

ומה היא בכלל ה-מטרה? איך יוצאים מהפרעות אכילה מתי יודעים? מתי מפסיקים לדבר לעצמי? למה אני מרגיש שכולם חוץ ממני יודעים לאן אני צריך להגיע ואיך אני צריך להיות ולא אומרים לי רק מנסים לכוון אותי להגיע לתשובה בעצמי =\

אף אחד לא באמת יודע לאן אתה צריך להגיע ובאיזה דרך.תמיד המטרה בטיפול שהוא שתגיע לאמת בעצמך,כי כך תאמין ותחווה את זה.מתוך הידיעה של הסיבות והגורמים שהניעו אותך,וההתמודדות עם האמת היא רק שלך.כולנו יכולים לתמוך בך ואנחנו עושות את זה בכיף,אבל עיקר העבודה היא שלך,אין מה לעשות.אנחנו והמטפלים אולי לא תמיד נהיה שם,ולכן חשוב שתדע בעצמך מה אתה רוצה באמת,ולא שנוביל אותך.זה מתקשר לצורך שלך בתמיכה וריצוי של הסביבה,אתה מאמין שאם רק תרצה את כולם או תמצא חן בעיני כולם,אז כולם יאהבו אותך ולא תחוש את הדבר שאתה הכי מפחד ממנו-דחייה.נראה לי שזה הבסיס שלך,וגם לגבי החברה שקראה לך צ'אבי,אתה יודע לכמה אנשים קוראים שמנים(אפילו) והם לא מפתחים ה"א?ולמה,כי טוב להם עם עצמם,והדימוי העצמי שלהם גבוה,הם מבינים מה שאנחנו נבין אחרי שנים של מחלה(ואולי לא) שהם יותר ממכונה.שמה שהם מביאים מבפנים הוא שיגרום לאנשים לאהוב אותם.ולא קילוגרמים ספורים לכאן או לכאן.
לרצות את כולם,למדתי מניסיוני האישי תאמין לי,הוא דבר שאין לו סוף לעולם וזה יותר מתסכל.תמיד יהיה מי שיהיה לו מה להגיד.היום אני יודעת מי אני,ואני לא מוכנה להשתנות בשביל אף אחד,כבר פחות איכפת לי מה אומרים עליי,ותאמין לי אני משדרת משהו אחר ודווקא עכשיו אנשים מעריכים אותי באופן שונה.פעם אם מישהו היה אומר לי משהו הייתי יושבת בלילה ובוכה וחושבת למה הוא התכוון(ותמיד זה היה לתפיסתי כמו שהרגשתי משהו רע,רק שאח"כ הבנתי כמה הפער היה גדול מהמציאות...).חשוב שתעבוד על הדימוי העצמי שלך.איך אתה שואל??בכך שתכיר בעצמך במגבלות שלך וביתרונות הרבים מצד שני,ותבין שאנשים שאוהבים אותך יהיו איתך תמיד,ומי שלא באמת לא שווה שתבזבז את החיים שלך לצידו.
מקווה שעזרתי.קרן אור

אני שמחה לראות שאתה בבית...

החברה הזו שקראה לך צ'אבי היא בעצמה בחורה אומללה...מסכנה שגם נפלה לבור הזה.

מהי המטרה?
המטרה היא שתחיה טוב עם עצמך. שתרגיש נוח בתוך הגוף שלך ותשלים עם מה שיש, ותלמד ליהנות ממנו. המטרה היא לראות דברים בחיים, מעבר לקלוריות ומשקל.

איך יודעים שהגענו לשם?
כנראה שזה מגיע בהדרגה. לא מגיעים לכך בן לילה. זוהי דרך. וכל פעם עושים עוד צעד ועוד צעד. והדרך מתקרבת... ובסוף זה מגיע!! אתה מתחיל לראות מעבר למשקל ומעבר לספירת הקלוריות.

ועם טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי- אתה בהחלט בדרך הנכונה! אתה לא לבד ואתה מקבל תמיכה. וזה מצויין!!

לילה טוב ונעים.

חיבוקים!!

בלונדי!

אני רוצה לומר לך שיפה שאלת, אך אין בידינו תשובות שיספקו אותך כפי שהיית רוצה. כי התשובה היא, שבעצם אנחנו לא יודעים. כמו שאמרו לך לפניי - אתה צריך ללמוד הרבה על עצמך במהלך המסע שלך, כפי שאתה קורא לו (וזה באמת מסע). לכן זה מצוין שאתה בטיפול, כי כרגע אתה מבולבל ומרגיש איפשהו חסר אונים, ולכן זה טוב שיש בך נכונות לתת לגורמים חיצוניים לנווט אותך. מטרת הטיפול היא לאפשר לך להכיר את עצמך ולא לוותר לא לעצמך ולא על עצמך. לגרום לך להבין שמצד אחד אתה זכאי לחיים כמו כולם, ומצד שני - שזכותך לחיות כאינדיווידואל כפי שאתה. לא לוותר על הצרכים שלך, על הרצונות שלך, על החלומות שלך, ועל הדרך המיוחדת שלך לחוות את החיים, כי כל אחד מאתנו הוא אדם יחיד ומיוחד בפני עצמו.

צ'אבי... אתה יודע כמה נפלו לה"א בגלל המילה התמימה הזאת?! למרות שאני חושבת שזה רק נראה כך כלפי חוץ. כלומר: צריך משהו הרבה יותר חזק ממילת גנאי כזו או אחרת כדי לפגוע בעצמך בצורה כ"כ קשה, והנה שוב הגענו אל המניעים הפנימיים הנסתרים.

לילה טוב ופגישה מועילה מחר אצל הרופא!

כרונית.

ועכשיו אני רק מצליחה להביא את עצמי למצב של לכתוב. זה באמת העניין, אני יודעת שזה הגוף שלי, הוא לא באמת ישתנה. אני באמת מנסה לעבוד עליו הרבה זמן ממקום של לחטב, ולא לרדת. אני לא רוה להיות שלד, ראיתי את זה על אחרות- זה לא משהו בלשון המעטה.

מבנה גוף זה כל העניין.
יש דברים שאי אפשר להילחם בהם.
לכל אחת יש משהו, יש כאלה שלא מרוצות מהיריכיים, מהמותנים, מהרגליים, או מהבטן. "את לא פלקט", אני מזכירה לעצמי, אולי אני אדביק את זה איפשהו ואשנן לי בלי הרף :).


תודה לך בלונדי,
את ממש הקול השפוי שאני פשוט צריכה כדי להפסיק לתסכל את עצמי.



ליל מנוחה.

לא, הבחילה לא עברה!! אוףףף... אין מה לעשות! נמשיך ונראה ונקווה שהכל יעבור.
ת'אמת שהכל מאיים לעלות לי למעלה. אני לא שוכבת, אני באמצע הכנות לארוחת ערב.
ואני כל כך מכירה את הדילמה של "להקיא ולגמור עם זה" או "להתמודד"!!! ולשמחתי אני מצליחה לדחות את אפשרות האסלה...!

תודה יקירה, וערב נעים!!

נשיקות
בלונדי!