בוקר טוב יקרות!!!!!!!!!

מקווה שאת נהנת מהבוקר הרגוע יחסית בבית! הבית וודאי ריק ושקט, מצב כמעט חריג, לא?
פנקי עצמך בארוחת בוקר טובה ותעבדי בפיג'מה... זה כיף! בגלל שרוב עבודתי מתבצעת מהבית, לפעמים אני מנהלת שיחות טלפון רציניות בכותנת לילה ומסכה לפנים, או מסדרת ציפורניים תוך כדי. משום מה זה תמיד מצחיק אותי וגורם לי להרגיש "חתרנית" מעט!
יקירתי, היום אני אכן יודעת שיש בי כוחות שמעולם לא הייתי מודעת אליהם, או שפשוט לקח להם זמן להבנות, ואין לי שום כוונה לחזור לצד החולה והמופרע, או לפתח הפרעות חדשות במקום הישנות. להיות מופרעת, בכל צורה, כבר לא "מגניב" בעיני. אבל ברור לי שאני צריכה להיות מאד מאד זהירה.
ומהבחינה הפיזית - הכאבים היומיומיים ובעיות העיכול כמעט ונעלמו לגמרי! אני עדיין מופתעת שארוחות החג עברו ללא שלשולים, כאבי בטן או צרבות. מבחינתי זה אומר שני דברים - הגוף אכן מתאזן ומשתקם, גם לו יש כוחות מופלאים. שנית, כבר למדתי כמה שיעורים חשובים באיך לאכול ומה לאכול. כל בוקר וכל לילה לפני השינה אני שואלת את עצמי - "איך את מרגישה?" ובשבועיים האחרונים התשובה היא "מרגישה טוב! ממש טוב!".
ומצד שני, התסכול ממצבי בתחום המקצועי הוא בלתי נמנע כרגע ומשפיע עלי, וגם החזרה לטיפול לא קלה...
יש לי הרבה מה לספר על הפגישות האחרונות בטיפול ואעשה זאת בהמשך.
ושולחת לך מייל קצר על הטיול שמצפה לי!
הרבה נשיקות ולהתראות בהמשך!

זהו שאני עובדת ללא איפור(כמה זמן זה לא קרה לי??קשה לזכור),ועם הפיג'מה של הלילה,וכיף לי.כמובן שעוד מעט אני חייבת להתארגן לפגישות,אבל כבר על הבוקר החצי יום הזה עשה לי תיאבון הכנתי לעצמי טוסט עם מלא תוספות(חולה על טוסטים אפילו קניתי הביתה טוסטר מקצועי כמו שבחנויות),וסלט יקרות עם גבינה בולגרית,ממש מעדן!!!ואני לגמרי לבד,אין בלאגן של צעצועים מסביב,הבית שקט,שומעת תוך כדי מוזיקה שנוגעת בי עמוק(בניגוד לשירי ילדים שנהיו התרבות שלי...),חבל שצריך לעבוד בכלל!!!

ושמחה לראות איך את מסוגלת לנצל עד תום בוקר אחד של שקט!
לפני ראש השנה היה מוסף ספרים בהארץ שהוקדש לספרי נסיעה, ספרים וחופשה. נדמה לי שהיה זה יאיר גרבוז שכתב שבניגוד לאלו הנוסעים למקומות אקזוטיים לחופשה, הוא מפנטז על חופשה בבית!
כנראה שכך זה כשיש משפחה ושהחיים עמוסים כל כך - חופש קצר בבית ריק ושקט, עם מוזיקה טובה ואוכל בייתי הופך לדבר נפלא!
לא אצלי, שהבית הוא גם ספריה ומשרד...
נצלי כל רגע!

כן זה פוגע בכל השכבות, ראיתי זאת במו עיניי. יהודיות, חרדיות, דתיות, ערביות. כולן היו מאושפזות איתי יחד.

החום לא יורד ואני מקפידה לשתות מים ולנוח..

תודה מתוקה.
בלונדי!

היי, לא ממש שהספקתי להיכנס לכאן אתמול,
אבל הבנתי ששלי- עבר עלייך יום לא פשוט, אני מקווה שהכל יותר טוב עכשיו. אכן את ראויה להערה עם צעדי הענק שלך! כל הכבוד, זה עניין לגאווה! את חזקה מאוד, כבר הוכחת לעצמך. העמדת סטנדרט שאני לא מרשה לך לרדת ממנו :)


אכן הורידו לי את התפרים היום, אבל יש לי דלקת, ואנטיביוטיקה וכו'...
בכל מקרה, אני יכולה להרשות לעצמי לזוז קצת, שזה משמח, אני כבר מרגישה שחרור. בינתיים יש לי כאבי בטן, ואני מקווה שהם יחלפו בקרוב קרוב, כדי לממש את עניין התזוזה הזה. אני לא אעמיס על עצמי בכל מקרה, לאט לאט. המון זמן לא התעמלתי, אני מצפה שיהיה לי קשה, ולכן אני גם אקבל את עניין הלאט בהבנה. לפעמים כיף לעשות שיעור ממקום לא מחייב ורגוע יותר :)



אתמול היה יום מוצלח מאוד! נפגשתי עם חברה בערב אפילו במקום פילאטיס, וזה היה רק כיף. מעשה בריא. נשמתי קצת אוויר! הייתי חייבת. בער לי לצאת מהפיג'מה. פשוט בער. נורא בריא לי להתלבש , להרגיש את הבגדים שוב. מצחיק אה?

והכי חשוב- דבר שריתי לספר לכן- הצלחתי לעודד בחורה בת 18 שהדבר הבריא והנכון הוא ללכת למשהו שהוא כנראה אשפוז יום. מסגרת שבה היא נמאת במקום עם דיאטניות ופסיכולוג ואוכלת שם, מהבוקר עד' הערב.
היא חששה שהיא לא תוכל ללכת לחדר כושר בגלל שהיא הולכת למרכז הזה, אבל הסברתי לה שהדבר הבריא הוא ללכת, מפני שהיא אמורה להגיע לחדר כושר ממקום בריא ולא ממקום של פחד מלהשמין. הסברתי לה שכל מה שהיא צריכה להתמודד איתו זה הפחד מלהשמין, ולכן המטרה שלה היא להצליח לעבור את הימים למרות שהיא לא מתאמנת.

היא אמרה שהיא מרגישה שהיא רוצה ללכת אבל היא לא יכולה להכריח את עצמה. אוי כמה שהבנתי את זה, בדיוק מה שאני אומרת בגילי המופלג, אילו מישהו רק יכול היה להכריח אותי לא להתאמן כשהרגל כאבה. אז הסברתי לה שאם היא חושבת שיש לה ברירה, בעצם אין לה ברירה! זו לא ברירה אמיתית. הדרך היא או להבריא עכשיו או להידרדר מעכשיו יותר. אין ברירות וזה לא משחק. וכהנה וכנה דיבורים ..
היא השתכנעה ואמרה שהיא תודיע לאמא שלה מיד שהיא רוצה להתחיל עם המסגרת הזו של הטיפול. כואב לי נורא שאמא שלה לא עשתה את זה בעצמה. ממש לא מובן לי אמהות שמעלימות עין, שהן אדישות, שהן לא יודעות להתמודד עם המצוקה של הבת שלהן שרק רוצה עידוד ודחיפה.

לחברה שנפגשתי איתה אתמול יש חברה אחרת אנורקסית, שבעבר היינו יוצאות ביחד שלושתינו. ומאז שהיא הידרדרה לאנורקסיה אני לא מסוגלת ליצור איתה קשר. גם לטובת הבריאות שלי, וגם כי לא נעים להיות ליד מישהי שרוצה שתאכלי ותאכלי רק כדי שהיא תוכל להמשיך לצום. אין לי יכולות לעמוד מול אובססיה כזו, מספיקים לי השדים שלי. אחרי שהתרחקתי מהמקום החולה, אני יודעת שאיכשהו עדיין יהיה קל להפיל אותי חזרה, אני מפחדת לרצות לחקות את ההתנהגות העלובה שלה, ולא רוצה להעמיד עצמי במבחן.

ניצלתי את כל המקום :)


בכל אופן מה שרציתי להגיד הוא שגם אמא של החברה ההיא היא די אדישה לעניין האובססיה של הבת שלה והרזון הזוועתי שסיפרו לי שהיא הגיע אליו. משום מה אני מרגישה משהו כמו- טוב, אז שהיא תאכל את מה שהיא בישלה ובזוף תראה שהרזון לא מוביל אותה לשום מקום, בדרך הקשה. כאילו לא מפריע לי שהבחורה הזו תעבור בדרך הקשה.
פתאום עולים לי רגשי אשם תוך כדי שאני כותבת שורות אלה- וחושבת בעצם, למה שאני לא ארים אליה טלפון ואספר לה מה עברתי ואנסה לעזור. מה יהיה כ"כ רע בזה, חוץ מהעובדה שאני פשוט אתמודד עם מישהו שהיא יותר רזה ממני.


הנה אמרתי את זה, כנראה זה הפחד האמיתי- לראות מישהי רזה ממני.

רזה ואומללה, אור.
ואומללה.
למה זה תמיד נשכח ממני?



יאללה ללימודים.
שיהיה לכם יום נפלא, אני אשמח לשמוע מחשבות, ואקרא אותן בתקווה רק בלילה (בהנחה ששאר היום עד אז יוקדש ללימודים :)

צהריים טובים.

קודם כל - בת כמה את? כי אמרת "גילי המופלג" ואני לא זוכרת מהו.. למיטב זכרוני אנחנו בנות אותו גיל! אבל תקני אותי אם אני טועה!

חוץ מזה. אני שמחה לשמוע כי יצאת לבלות וויתרת אפילו על שיעור פילאטיס. ואצלך אני אומרת "אפילו" כי כבר זיהיתי שהספורט מהווה בשבילך משהו קצת נרחב מדי..

בכל מקרה. בקשר לאותה בחורה. למה שלא תתגייסי, תרימי אליה טלפון ותנסי לעזור לה? למה לא ליייעץ ולעזור למישהו אחר אם אפשר? אולי אותה בחורה רק משוועת למישהי שתבוא ותהיה שם בשבילה? מישהי שעברה זאת בעצמה ויודעת היטב מה התחושות.?!
יכול להיות שאת פוחדת להשאב חזרה? יכול להיות שהמקום ההוא יקסום לך בשנית? יכול להיות שאת מפקפקת בכושר עמידתך מול המחלה?

אני מקווה שתהיי חזקה מספיק, ותוכלי לעזור קצת לאותה בחורה. ואם לא- אז לא נורא! עשי מה שטוב בשבילך! ואם זה יגרור אותך למטה, וותרי על כך, כמובן!

שיהיה לך יום נעים, ותני לעצמך מנוחה! תרחמי על הגוף האומלל!!

להת'

בלונדי!!

רציתי להיכנס לכאן רק בלילה, אבל לא התאפקתי מלהציץ בזמן הלימודים.
ממש מתיש העניין הזה. ממש ממש. נרשמה התייאשות קלה.


אני באמת מפחדת להישאב לזה חזרה. אני יודעת שקשה לי לפעמים להיות ליד אנשים שעושים דיאטה, כי אז אני מרגישה שאני צריכה גם. לא תמיד אבל לפעמים. אני באמת אחשוב על להתעלות על עצמי. אני פשוט לא יודעת כמה היא רוצה לצאת מזה. עד עכשיו הייתי ממש אנטי, ותוך כדי שכתבתי לכן המחשבות השתנו. מוזר לחלוטין :)


אני בת 25. זה מופלג מפני שאני בגילי לא צריכה לרצות שיכריחו אותי. כבר לא טינאייג'רית.


תודה רבה, אני אשמור על עצמי :)

יופי שבאת ולו להצצה חטופה!

ידעתי שקשה לך קצת עם הבחורה הזו, אבל בלי לחץ. אם מתאים לך- עזרי לה. ואם זה מהווה איום- אז אל תעשי זאת!!

ואני בת 26...
ואשתדל להרגיש טוב... אוףףף! תודה!

המשך יום מהנה.

בלונדי!

איך את מרגישה? מה מצב הדלקת? ממש מדהים איך כמעט כל טיפול רפואי פולשני גורר אחריו עוד נזק, ועוד תופעת לוואי... מקווה שתחלימי לחלוטין בקרוב!
תודה על מילות ההערכה ששוות המון... אכן, העזתי הפעם להציב לעצמי סטנדרט גבוה, ואין לי שום כוונה לרדת ממנו! תמיד שנאתי להכשל, ולכן גם לא העזתי לנסות. והנה, ניסיתי, ומסתבר שאפשר גם להצליח.
כל הכבוד על שיחתך עם הנערה האנורקסית! אני רק יכולה לתאר מה נדרש ממך כדי לפתוח בשיחה הזו, כדי להסביר לה על הנזקים וההשלכות של המחלה. כמו שכתבת, הרי יש לך שדים משלך... ההתערבות שלך עשויה להציל אותה מעתיד שחור משחור.
ולגבי החברה ההיא - אל תלחיצי את עצמך. אם לא השבוע, אולי בחודש הבא יהיו לך הכוחות להתמודד איתה.
חשוב שאת מודעת לשדים שלך, לתחושות ששיחה עמה עשויה לעורר בך.
ובנוגע להורים - אני בהחלט מבינה את הכעס שלך כלפיהם. בתיכון היתה לי חברה אנורקטית שאחותה הקטנה סבלה מבולימיה מגיל ממש צעיר. ההורים שלה היו מודעים לחלוטין למצב של שתיהן ופשוט בחרו לא לטפל בהן. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהם מאמינים שהן יחלימו רק בכוחות עצמן. זה מזעזע בעיני.
מצד שני, יש הורים שלא מודעים לחומרת המצב, או להשלכות של הפרעות אכילה. ההורים שלי למשל חששו מאשפוז, אפילו אשפוז יום, כי הם פחדו שאשפוז ישאיר "כתם שחור" בעתיד שלי. בסופו של דבר, המחלה הזו היא הכתם השחור הגדול ביותר שיש בעברי. הם סמכו על הפסיכולוגית שהתנגדה גם היא לאשפוז, הם האמינו שאפשר לטפל בי באופן פרטי, כך שבעתיד אף אחד לא ידע... שום רישום בקופת חולים, ללא ביקורים בבתי חולים. הכל פרטי וסודי.
אני לא יכולה להאשים אותם. גם כי איני יכולה לדעת אם אשפוז היה מועיל או מזיק, גם בגלל שהם פשוט לא ידעו מספיק. לכן לפעמים קשה לי לשפוט הורים אחרים.
ולמשהו אחר - איך מתקדמים הלימודים? ומתי את חוזרת לחיים רגילים יותר? ועוד שאלה, סתם מסקרנות, (או חטטנות, את יכולה כמובן להתעלם!) את גרה לבד? שותפים?
ערב טוב יקירה ובהצלחה במה שאת לא לומדת שם!

גם אצלי זה היה ככה, העניין של ההורים. סודי. אמנם הלכתי לקופות חולים, לא התאשפזתי, אבל אמא שלי כלל לא זיהתה את זה כהפרעת אכילה עד שלא אמרו לה. אני בשום אופן לא באה אליה בשום טענה!! היא אמא נפלאה והיא עזרה לי המון, ועדיין! זה סתם היה עניין של חוסר מודעות, מבחינת ההורים שלי (ואבא בעיקר, שזה היה עניין ממש מעיק), אם הילדה לא אוכלת אומרים לה- תאכלי :-) כן בטח.
זה גם היה כמו שאת אומרת משהו שלא מדברים עליו, לא מספרים שלא יתגלה לצבא וכו'.

בכלל בעבר, נניח לפני 10 שנים בערך, אני חושבת שהייתה הרבה פחות מודעות לזה מאשר היום, לא?

לגבי האמא של החברה- היא פשוט רוצה שהבת שלה תיראה טיפ טופ, ומדרבנת אותה לזה. עוצמת עיניים לדעתי.


ושלי יקרה, אני אשמח לענות לך על השאלות,
וזוכרת שהשארת לי מייל. רק שלא הספקתי להשתמש בו, תשלחי לי שוב,
מבטיחה הפעם לענות ! :)


ליל מנוחה.

זה נכון, המודעות עלתה מאד בשנים האחרונות, אך כמו שאת מדווחת כאן - עדיין יש הורים שבוחרים להתעלם.
לדעתי, כמו שבארצות הברית יש קבוצות תמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים בכל עיר, כיום יש צורך בקבוצות תמיכה להפרעות אכילה בכל בית ספר, בסיס צבאי, אוניברסיטה וכו'. עצוב, אך נדמה שזו מגפה נפוצה כמו אלכוהוליזם, ווודאי הרסנית לא פחות.
והנה שוב המייל שלי
[email protected]
מיילים יתקבלו בשמחה!
יום נפלא יקירה!