היי בנות ובנים יקרים!!!

גם גבינות עיזים לא בא בחשבון!!
הגבינה היחידה שנכנסת אלי לפה היא גבינה לבנה!! זהו!!

החום לא יורד... עדיין חלשה אבל אופטימית..


כואב לשמוע על המקום בו היית. ובדיוק סיפרתי כי גם אני צפיתי היום בתוכנית על בולימית וזה עשה לי ממש רע. לא יכולתי לתאר את עצמי שוב במקום הנורא ההוא. להרוס את חיי ואת חיי הסובבים אותי.
נורא לשמוע על הבנות שם במחלקה שהיית..כואב הלב...

טוב יקירה, מתפנה לסיים בישולים לארוחת הערב!
נשתמע בהמשך!

נשיקות
בלונדי!

אור, אני חוזרת בדבריי וחושבת כי את לא במקום בטוח היום כדי לעזור לחברה במצב כזה. את נלחמת מאוד על מקומך, ואולי רצוי שתתרכזי רק בזה!
קרן אור צודקת..

ערב טוב.

בלונדי!

רק היום שוחחנו על המגפה האיומה הזו, שמתפשטת לכל כיוון, וכמו שאמרה בלונדי - קיימת בכל מגזר בישראל.
צר לי שנאלצת לעבור חוויה כזו באמצע יום שהתחיל טוב כל כך, אך ייתכן וטוב לכולנו להזכר איפה התחלנו, לאן הגענו ולאן אפשר להגיע.
זה גם גרם לי לחשוב על אחד הדברים האיומים ביותר בבולימיה - קל כל כך להסתיר את המחלה מהסביבה. אדם רגיל, שלא הגיע משם, או לא נתקל במחלה אצל אדם קרוב, לא יעלה על דעתו שמשהו לא בסדר.
כל כך הרבה פעמים אמרו לי בדיוק מה שנאמר לך היום - "איזה כיף לך, רזה טבעית". ובמכון כושר - "איזה שרירים!".
השבוע המדריכה שלי לפילאטיס אמרה לי "כמה יפה את שומרת על הגוף שלך, הכל מוחזק טוב". לרגע רציתי לומר לה שאני כנראה נס רפואי ושלי לא ממש ברור איך לא נאכלו לי כל השרירים ואיך גם בתקופות הרעות ביותר, ששום דבר כמעט לא נשאר בבטן, לא התמוטטתי כך באמצע שיעור.
אפשר לחיות כך שנים רבות ואף אחד לא ישאר שמבפנים המצב לא פחות גרוע משל אנורקסיות הנראות כשלד מהלך.
בכל מקרה, תודה על הדיווח יקירה. אני מאמינה שהוא מחזק את הרצון להחלים אצל כולנו!
מקווה שמחר נתקל כולנו בארועים ומחזות נעימים הרבה יותר...
לילה טוב!

איך הסתובבנו תקופות ארוכות, הזקנו לעצמנו, ואף אחד לא שיער מה שנעשה בחדרי חדרים!! מזעזע..

שיהיה לך ליל מנוחה!

בלונדי!

חוויה ממש קשה, אה? אני בקושי מסוגלת להסתכל על זה בטלויזיה. פנים מול פנים?! לא הייתי מסוגלת, זה נורא. זה פשוט נראה זוועה!
בצבא הייתה איתי בחורה שהיתה אנורקסית, והיא הייתה זוועתית ברזון שלה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה ידעתי שאני לא רוצה להיות ככה רזה וזהו! כל פעם שאני ריכה להתחלחל אני מזכירה לעצמי כמה היא נראתה נורא, וכמה היא נראיתה הרבה יותר יפה ומוארת כשהיא התחילה סופסוף לעלות במשקל, בזכות טיפול. ראיתי אותה- שהמדים ישבו עליה כמו שק, וראיתי בנות אחרות שהמדים ישבו בול, והן היו מושלמות בעיני.

אז במובן הזה אכן הרזון קורץ, אבל עד גבול מסוים. אני יודעת שכשזה נראה נורא, זה נורא. זה פשוט כיעור מוסר שלא רוצים להתקרב אליו.

דווקא מפתיע אותי שאתן מציעות לי לקחת מרחק. אלוהים יודע, שעשיתי את זה כל השנים בכל פעם שזיהיתי אנורקסית בסביבה. כדי לשמור על עצמי. במו עיני ראיתי איך אחת הבנות בתיכון, כשאני התחלתי להחלים, התחילה להידרדר, ולא דיברתי איתה יותר. היא לא הבינה למה, יכול להיות שזרקתי לה איזה מילה בנושא , אבל אני בטוחה שלא הסברתי את עצמי טוב אז. בזמנו הכרחתי את עצמי לאכול, כל ארוחה הייתה כרוכה בייסורים,
לא יכולתי לשמוע ממנה שאיזה כיף היום היא אכלה רק מלפפון.

אני ממש מוציאה עכשיו דברים שלא דיברתי עליהם אף פעם, תודה לכן על הבמה!

במובן הזה היום, המחלה לא בדיוק קורצת. מפני שכמה שאני רוצה להיות רזה, אני לא אצום ולא אגזים עוד בספורט וכו' וכו', כך שהחשש שלי הוא אחר- אני אראה אותה, ואדע שאני לא יכולה להגיע לשם. זה לא שאני אדרדר לאנורקסיה שוב, אני מאמינה, אבל יהיה לי קשה יותר להרגיש טוב עם עצמי. חוץ מאולי הגאווה שתציף אותי כשאני שוב אעבור בגלידריה תל אביבית ולא אחסוך מעצמי :)


יכול להיות שאתן צודקות. אני אשתהה עם זה בינתיים.
ואקח לי עוד זמן מחשבה.


תודה לכן,

וקרן אור- לפעמים כמה רגעים של חופש, זה כל מה שצריך!


אור.