חוויות שלי

עצוב עצוב לקרוא את דברייך... הייתי שם! מבינה אותך לגמרי.

אשמח אם תספרי על עצמך ונוכל להכיר אותך טוב יותר. אני וכל חברי הפורום פה. נשמח לעזור ולתמוך בכל מה שאפשר.

שיהיה לך ליל מנוחה ותהיי חזקה!

בלונדי!

קראתי את הודעתך כאן,וגם בפורום המקביל.הבנתי שאת בטיפול,ואת בצומת של להחליט מתי יש להרפות מטיפול.אשמח אם תוכלי לשתף אותנו במהלך המחלה,כמה זמן הטיפול מתבצע..ואנחנו כאן להקשיב.חשוב לי שתדעי,שאין כזה דבר שאי אפשר להחלים.כולנו כאן בשלבים שונים של החלמה אחרי עשור של כל ה"א לסוגיה.זה לא קל כמובן יש הרבה עליות וירידות,אבל אפשרי.ואם טיפול אחד לא מקדם אותך,אולי יש מקום לחשוב על טיפול אחר.אבל לעולם לא לוותר,ולרצות בכל מאודך להבריא.כשיש את שני המרכיבים האלו,לא ראיתי מצב בו זה לא אפשרי.
אשמח לשמוע ממך יותר פרטים,
מאחלת לך רק בריאות(כל השאר יבוא מעצמו...)
קרן אור

נכון, את צודקת. להקיא זה קשה, כואב, מבאס, מפחיד.
ואני יכולה להוסיף עוד כמה פריטים לרשימה שלך:
כמה זה נורא שמייד אחרי שהקאת, הבטן ריקה ואת רעבה. ואת אוכלת שוב, ומנסה לא להקיא הפעם, אבל נשברת.
וכמה מתיש לקום בבוקר עם סחרחורת, כי ישנת מעט והקאת הרבה.
וכמה מעייף לשבת בשיעור, או בעבודה, ולחשוב רק על אוכל.
וכמה מתסכל כשהבטחת לעצמך שהיום לא תקיאי, ובסופו של דבר הקאת יותר מפעם אחת...
וכמה מכאיבות הצרבות של אחרי.
וכמה מכוערות העיניים האדומות, והפצע על היד, והיובש מסביב לשפתיים.
כמה קשה להסביר להורים להיכן נעלם השוקולד שהיה בארון.
ואין סוף לכמה הזה. אם את רוצה, אמשיך.

אני לא מקיאה כבר כמעט 3 חודשים. גם לא זוללת. גם לא מרעיבה את עצמי. זה קשה, וכואב לפעמים, אך ההצלחה מפתיעה וממכרת, ומלמדת שאפשר, אפשר להפסיק ולצאת משם.

את יודעת כמה נפלא לאכול ארוחה שלמה, לא יותר מידי, לא פחות מידי, להרגיש שבעה אך לא מפוצצת?
וכמה כיף לסיים ארוחה ללא שום דחף או רצון להקיא?
כמה נוח ללכת לישון כשאת לא רעבה?
לקום בבוקר, להתרחץ ולצחצח שיניים ולדעת שמצפה לך יום נקי?
כמה קל פתאום ללכת לקניות בסופר, ובעגלה יש רק מה שאת צריכה?
איזו הרגשה מדהימה זו להפסיק להסתיר, להכחיש, לשקר לסביבה?
לא לדאוג יותר היכן ומתי תקיאי?

כל זה ועוד שווה את כל המאמצים הדרושים כדי לברוח מהמחלה הזו, להתחיל לשקם את הגוף והנפש ולתכנן חיים בריאים.
אולי תעשי לך רשימה של כל הדברים היפים והנעימים שיקרו כשתפסיקי?

תזכרי - את לא מגעילה, המחלה מגעילה. והמחלה זו לא את, אפשר גם בלעדיה.
מקווה שתשארי איתנו ותאפשרי לנו לעזור לך ככל האפשר.
שלך, שלי.

מצטרפת לכל מילה שלך!!!

בלונדי.

את בכלל לא מגעילה, והחיים שלך לא מכוערים.
את פשוט חולה במחלה מאוד קשה ואת צריכה להבין את זה ולטפל בעצמך.
בדיוק כמו שאם חלילה היית חולה בכל מחלה אחרת היית מטפלת בה.
זה קל להגיד וקשה לעשות - אני יודעת בדיוק מה את מרגישה, אני מרגישה שכל מה שכתבת יכולתי לכתוב אני בעצמי.
אבל מודעות ורצון לשנות את השליטה של המחלה בנו, לשליטה שלנו במחלה הם מה שיכולים לעזור לך לצאת ממעמקי השאול שבהם את נמצאת.